שיחה א

85שיחה א

א. בריש פרשת מקץ, וכן בפרשה הקודמת – וישב, מסופר על חלומות: חלום פרעה (בפ' מקץ), חלום יוסף וחלומות שר המשקים ושר האופים (בפ' וישב).

כל החלומות האלו היוו סיבות לגלות מצרים, שורש כל הגלויות¹. מאחר שכל הענינים הם בהשגחה פרטית – מובן מאליו שהתוצאה – הגלות – קשורה ודומה לגורם, לחלום.

ב. הקשר בין הגלות לבין החלום מוסבר במספר מקומות, ובין השאר ב"תורה אור"²: חלום נובע מכוח הדמיון המאחד שני דברים מנוגדים, אף "פילא בקופא דמחטא", אם לפני כן הרהר האדם בכך³.

כך גם בזמן הגלות: לאדם נדמה שהוא אוהב את הקב"ה ועם זאת את גופו עצמו – למרות ששני הדברים אינם מסוגלים להיות בד בבד, ועד כדי כך שהוא (כפי המוסבר במקום אחר) עלול להיות שקוע בתאוות ואפילו לעבור על רצון הקב"ה.

בכל זאת – מסיק ב"תורה אור" – אין לטעות ולומר שהיות ולאחר סיום התפלה נקלע האדם למצב רוחני מנוגד מכפי שהיה בזמן תפלתו מהוה הדבר הוכחה שתפלתו, תורתו ומצוותיו אינם שוים כלום. אין הדבר כן. שרשו של החלום הוא בדרגה נעלית מאד המאירה בזמן הגלות דווקא (יעוין שם בהרחבה).

ג. הסברת הדבר מבחינת עבודת הנפש של האדם – היא:

בכל איש ישראל – שלמה ותמימה הנפש האלקית תמיד. התורה והמצוות שיהודי עושה – הן נצחיות לעולם ועד⁴. לעומתן – הפעולות הבלתי מתאימות שאדם עושה אינן אלא זמניות (כי בסופו של דבר עתיד כל יהודי לחזור בתשובה). ומשום כך גם בשעת מעשה אינן דבר של קיימא – דוגמת "נהרות המכזבין"⁵.

לפיכך אין הרע מסוגל להכריע, ח"ו, את הטוב, משום שאינו דבר של קיימא, ואילו הטוב, לעומתו, שלם תמיד.

ומבחינה זו יש יתרון בזמן הגלות לגבי זמן הבית: בזמן הבית פעלו והאירו הכחות הפנימיים של הנשמה⁶, שבהם קיימת הגבלה, ולפיכך אסור לטמא להכנס למקדש, ואילו בזמן הגלות מאירים הכחות ה"מקיפים" של הנשמה, שבהם אין קיימות כל הגבלות, ככתוב: השוכן אתם בתוך טומאותם⁷.

85ד. ההוראה למעשה מן האמור:

לא כדעת הסוברים בטעות שהדרך האפשרית היחידה היא ההליכה מן הקל אל הכבד, העבודה המסודרת, ושכל עוד לא השלים האדם את הדרגה הראשונה אינו יכול להתחיל לחשוב בדבר הדרגה הנעלית יותר, סברה זו היתה נכונה לו היו כל עניני האדם מסודרים, אבל מאחר שהמצב הוא של "היינו כחולמים" – ישנה אפשרות, ויש צורך, לבצע כל עבודה מעבודות ה' המזדמנות ליד, בהתאם להוראת רז"ל⁸: "חטוף ואכול, חטוף ואישתי".

אף לגבי זה ששרוי במצב שעליו נאמר⁹: "אי אפשר... להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשה תשובה על העבר תחלה" – פוסק, עם זאת, אדמו"ר הזקן בתניא¹⁰ – פנימיות התורה – ובשלחן־ערוך¹¹ – גליא דתורה – שגם עליו ללמוד תורה ולקיים מצוות. למרות שלפי שעה הוא מוסיף כח כו' – מכל מקום בטוח הוא "שלא ידח ממנו נדח" ואז ישובו התורה והמצוות יחד אתו.

ה. כל האמור אינו רק ביחס לגליא דתורה, כי אם גם ביחס לפנימיות התורה, מנהגיה והדרכותיה – לפי הוראת רז"ל: חטוף ואכול (– גליא דתורה שנמשלה ללחם¹², חטוף ואישתי (– פנימיות התורה, שנמשלה למים¹³).

למרות שבדורות הקודמים לא ניתן להתחיל בלימוד פנימיות התורה אלא לאחר כמה וכמה הכנות – הרי בדורותינו אלה "מצוה לגלות זאת החכמה"¹⁴, ובמיוחד לאחר התגלות תורת החסידות ע"י הבעש"ט וכ"ק אדמו"ר הזקן וממשיכי דרכו – נעשתה זו ככל שאר חלקי התורה, והרי כל איש ישראל חייב ללמוד את כל חלקי התורה¹⁵.

ו. ע"י התנהגות של "חטוף ואכול, חטוף ואישתי", כשאדם לא יתחשב במצבו הוא, אם הגיע לדרגה המתאימה ואם לאו, אלא יוסיף וילך בתורה ומצוות (דבר הדומה לענין החלום כנ"ל) –

הרי ע"י עצם תוספת אור התורה והמצוות – מסלקים את תרדמת הגלות ומביאים את אור הגאולה האמתי, "הוי' יהיה לך לאור עולם"¹⁶, כדרך שרואים שבשעה שמגיע אור מקיץ האדם משנתו.

ז. זו, איפוא, ההוראה מכך שהחלומות היוו סיבה לגלות מצרים וליציאת מצרים.

גלות מצרים היתה הגלות הקשה ביותר, ולפיכך נקראות כל הגלויות על־שם מצרים¹⁷. ולמרות זאת הרי אך ורק ע"י הגלות הגיעו בני ישראל לידי "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"¹⁸.

86כך גם בגלות הנוכחית: למרות שכל העבודה בזמן גלות היא ענין של חלום – בכל זאת, הרי – אדרבה – משום דבר זה עצמו, שהיא באופן של חלום, ישנה אפשרות להגיע לדרגה נעלית יותר, ע"י דילוג, ע"י תוספת אור תורה ומצוות המסלק את שינת הגלות ומביא לידי "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"¹⁹, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

(משיחת חג הגאולה, י"ט כסלו, תשי"ז)

ח. הענין האמור – שדוקא ע"י הגלות אפשרית עליה גדולה יותר – רמוז גם בפרשת השבוע, בטעם לכך שאפרים נקרא בשם זה – "כי הפרני אלקים בארץ עניי". דוקא ע"י "ארץ עניי" בא "הפרני" (= הפרה אותי), תוספת אור ביוסף עצמו.

חשיבותו של יוסף כשלעצמו היא רמה מאד, וכפי שמוסבר בתורת חיים²⁰, ובמקומות אחרים, הטעם לכך שיוסף נענש על אשר הכין "כלים" בדרך הטבע, למרות שאף יעקב עשה כן^*, משום שדרגתו של יעקב היתה בתוך סדר ההשתלשלות, וחשש, לכן, "שמא יגרום החטא"²¹, ולפיכך היה זקוק לעשיית "כלים" בטבע, ואילו יוסף צדיק עליון, לא היה צריך, לפי דרגתו, לחשוש משום ענין, ולא היה צריך להזדקק לטבע.

כן נאמר שם – בקשר לפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" – הטעם לכך שהשבטים, וכן האבות, היו רועי צאן, מרוחקים מן העולם, כדי שהעולם לא יפריע להם.

ואילו יוסף היה בדרגה כזו שהיה מסוגל להיות בתוך העולם, שליט במצרים, אשר "בלעדיך לא ירים איש" גו', ואין מקרא יוצא מידי פשוטו – שכל מצרי שרצה לחגור כלי נשק היה חייב לשאול על כך את פיו של יוסף, ויחד עם כך שהיה עוסק בזאת היה שרוי, בה בשעה, בתכלית הדבקות באלקות.

עם כל זאת הגיע הוא לידי "הפרני" – אך ורק באמצעות "בארץ עניי".

ט. הסיפור האמור בקשר ליוסף משמש הוראה לכל ישראל – שענין ירידת הנשמה לגוף בעולם הזה, בכלל, ובמיוחד בזמן הגלות – אינו בכוונה לענות ח"ו, כי אם יש בדבר יתרון גדול.

תכלית²² השתלשלות העולמות אינה בגלל העולמות העליונים, הואיל והיא להם ירידה מאור פניו ית', כי התכלית היא העולם הזה התחתון דוקא, כיון שבו מתבטא כוח עצמותו ית'.

בעולם הזה עצמו – הרי לפני גלות 86מצרים לא היתה אפשרות לקבלת התורה, אלא אך ורק ע"י כור הברזל של גלות מצרים נעשו בני ישראל ל"כלים" לקבלת התורה, וכפי שדורשים רז"ל²³ את הגורם לזכותם של בני ישראל לקבל התורה – משום "למצרים ירדתם" כו'.

י. זה גם תוכנו של הכתוב²⁴: "ואנכי תרגלתי לאפרים".

לגבי מתן תורה נאמר²⁵ שאילו היה אז מספר של "ששים רבוא חסר אחד" (– אילו לא היה ה"אחד") – לא היתה התורה ניתנת ח"ו אפילו למשה. דבר זה רמוז בפסוק²⁶: "שש מאות אלף רגלי – העם אשר אנכי בקרבו": מתוך כך שהיו כל שש מאות האלף, גם ה"רגלים", ובעיקר ה"רגלים" (כפי שמוסבר במקום אחר יתרונו של ה"רגל", קבלת העול), ניתנה התורה שמתחילה ב"אנכי", ובחינת "אנכי" נמשכה למשה.

משום כך, כשהכתוב מדבר באפרים, שענינו: "כי הפרני אלקים בארץ עניי" – שרק ע"י "מצרים" מגיעים לתכלית העילוי שבמתן תורה – אומר הוא ביחס לזה: ואנכי תרגלתי לאפרים. ע"י "תרגלתי", מלשון: רגל, כלומר – עבודה של קבלת עול, מגיעים אל "אנכי מי שאנכי".

(משיחת חג השבועות, תשי"ג)

חנוכה

יא. מצוות חנוכה היא – להדליק אור. כיצד יוצרים את האור? – נוטלים שמן או עץ וכדומה, כלומר – דבר גשמי, ומחממים אותו עד שהוא חדל מלהיות גשמי, ומתחיל להאיר את כל הסביבה.

הדלקת הנרות בחנוכה נובעת מהדלקת הנרות שהיתה נהוגה בבית־המקדש: בבית־המקדש היו מדליקים נרות בכל לילה, אך בתקופה בה אירע נס חנוכה לא נמצא שמן טהור להדלקת המנורה, ועשה הקב"ה נס שנמצא פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול. השמן שבפך הספיק בצמצום ליום אחד, – אירע נס ודלק שמנה ימים. לזכר נס זה מדליקים נרות בכל שמנת ימי חנוכה.

למרות שמקורם של נרות חנוכה הוא בנרות המקדש – שונים אלו מאלו במספר פרטים:

א) בבית־המקדש היה תמיד אותו מספר של נרות, ואילו בחנוכה מוסיפים בכל ערב נר אחד.

ב) בבית־המקדש היו מדליקים דוקא ביום, כשעדיין שרר אור מוחלט, ואילו נרות חנוכה "מצותן משתשקע החמה".

ג) נרות המקדש היו בפנים, ואילו 87בנרות חנוכה "מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ".

ד) מצוות נרות המשכן והמקדש היו בזמן שלא היה לבני ישראל מחסור מבחינה גשמית.

במיוחד – בזמן המשכן במדבר היה לבני ישראל כל צרכם. מזונם היה אז המן – מן השמים, מים היו להם מבארה של מרים. אף מלבושיהם גדלו אתם והיו נקיים תמיד²⁷.

כך גם מצות נרות המקדש – ניתנה בימי שלמה, בזמן בו שרר שלום ושלוה, איש לא נלחם אז בישראל, ואדרבה: רבים העלו להם מס, והיה אז "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו"²⁸.

אף ברוחניות היה כן, שכן כשאין להיהודי דאגות גשמיות הוא מתמסר לגמרי לתורה ומצוות, דברים רוחנים, דברים יהודיים.

לעומתם קשורים נרות חנוכה לזמן בו היתה הארץ תחת שלטון יון והצבא היהודי היה דל במספרו. כן מבחינה רוחנית: לא נמצא שמן טהור אפילו ללילה אחד.

יב. כל ההבדלים הללו קשורים זה בזה:

כשהמצב טוב מבחינה גשמית, ומשום כך גם מבחינה רוחנית, כאמור,

– שכן כשיש לו, ליהודי, הוא נותן ביד פתוחה ורחבה לצרכים רוחניים –

אין אז צורך במלחמה ובמסירת־נפש.

די אז בכך שכל יום יהיה אותו מספר, ואין הכרח בתוספת, משום שהכל מתנהל כרגיל.

כן אין אז צורך בהשתדלות להאיר את החוץ. הרחוב, העולם, אינו חשוך. המנורה דולקת בבית־המקדש, ובחוץ נוצר האור מאליו.

לא כן בתקופה של מצב קשה, בזמן של מלחמות, ולא רק של מלחמות עם יוונים אלא גם עם יהודים מתיונים²⁹, שהיו יהודים שלא ראו צורך בבית־המקדש, בעצמאות, כי אם רצו להתבולל ביוונים.

במצב קשה כזה נתן הקב"ה את מצות נר חנוכה. בזמן כזה דרושה מסירת־נפש.

בזמן כזה לא די בהעלאת אור בבית, שכן בחוץ שורר חושך, וחשכת הרחוב עלולה לחדור לבית. יש לכן להקדיש השתדלות להאיר את הרחוב. מדליקים אז את הנרות בשעת החושך, וליד פתח הבית, כדי להאיר את הרחוב.

לא די בכך שידליק אדם נרות על שלחן האוכל או על שולחן־הכתיבה שלו ויפתח את הדלת כדי שהאור יאיר גם ברחוב – אלא עליו להדליק את הנרות ליד הדלת. יש להשקיע השתדלות להאיר את הרחוב.

כן לא די במספר הנרות שבלילה 87הקודם, שכן אי אפשר לאדם להסתפק בכך שלא ירד מדרגתו ויעמוד עדיין באותו מצב כאתמול, אלא שעליו להתעלות מעלה מעלה.

יג. סיכום הדברים:

בשעה שהחושך גדול – אין להתרשם מן החושך השורר ברחוב, אלא, אדרבה, יש לצעוד במסירת־נפש להאיר את הרחוב, ולהוסיף מדי יום תוספת אור עוד ועוד, עד שיובא עוד שמן טהור וזך.

ודרכי הביצוע הן:

א) אין להסתפק במדת האור שהאירה אתמול, כי אם יש להוסיף כל יום. היום – נר אחד, מחר – שנים, מחרתיים – שלשה, וכן הלאה. להתחיל מיד בנרות רבים – אין לתפוס מרובה. יש, אם כן, להתחיל בנר אחד, אך יש להתכונן להדליק מיד למחרת שני נרות, ומחרתיים – שלשה.

ב) אין להסתפק ביצירת אור בבית ושברחוב יבוא האור מאליו, אלא יש להשקיע השתדלות להאיר את הרחוב,

ג) הגישה לכך צריכה להיות במסירת־נפש, כפי תוכן הענין של נס – למעלה מן הטבע. גם כשמסתכלים עליו בעין רעה – אין לו להתרשם. אלא לבצע במסירת־נפש את השליחות שהטיל עליו הקב"ה.

יד. זו, איפוא, הדרישה מכל איש ישראל: עליו לדעת שהוא "שגריר" של הקב"ה לחמם את הגשמיות שבחלקו בעולם עד שיאיר בו ובסביבתו.

והאופן של ביצוע הדבר צריך להיות – לא להסתפק במה שנעשה אתמול, כי אם להוסיף אור מדי יום. יש לדעת מה נעשה אתמול כדי לדעת כמה יש להוסיף היום.

כשהולכים בדרך זו – במסירת־נפש, לא להסתפק באור שבבית, ולא להסתפק במה שנעשה אתמול – ישנה ההבטחה כי בסופו של דבר יהיה אמנם כן. ברחוב מתחיל להיות אור, והאור גדל והולך, עד שנמצא שמן טהור להדליק בבית־המקדש.

(משיחת כ"א כסלו, תשי"ג)

טו. מצות נר חנוכה שונה מכל המצוות בשנים:

א) בכל המצוות ישנה הדרך של קיום המצוה כתיקונה ויש גם דרך של הידור במצוה, אבל אין "הידור מן ההידור".

הוכחה לדבר במאמר הגמרא: "הידור מצוה עד כמה? – עד שליש" ולאחר מכן נאמר בגמרא³⁰ שעד שליש – משלו, ומכאן ואילך – משל הקב"ה. נמצא, איפוא, שאפשר להדר ללא שיעור, וכל זה ייכלל בהידור מצוה.

לעומת זה במצות נר חנוכה ישנו לא רק המצוה עצמה, ולא רק הידור מצוה, כי אם גם "מהדרין מן המהדרין".

ב) בכל המצוות מקיים רוב העם את עצם המצוה בלבד, ואילו בנר חנוכה 88מנהג כל ישראל³¹ לקיים לא רק את המצוה עצמה, כי אם גם את ההידור, ואף את ההידור מן ההידור.

טז. בחנוכה ישנם שני נסים: א) הנצחון במלחמה, שעליו התקינו את ההלל וההודאה. ב) נס פך השמן, שבגללו התקינו את הדלקת הנרות.

הענין של "מהדרין מן המהדרין" אינו קיים במצות הלל והודאה, כי אם במצוות הדלקת הנרות, הקשורה בנס פך השמן.

יתרון נס פך השמן לגבי כל הנסים, ובכללם נס הנצחון במלחמה, יובן לאחר הקדמת ההסבר שבהנהגות שלמעלה ישנם שלשה סוגי הנהגות:

א) "הנהגה טבעית" – שהיא עצמה עשויה להיות מוצלחת, אך בכל זאת – הצלחה שעל פי הטבע.

ב) "הנהגה נסית" הנעלית מן הטבע. בדרגה כזו היה גם נצחון המלחמה שבחנוכה – נס שהוא נעלה מן הטבע, שכן היה זה "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"³². אילו היו אז גבורים ביד גבורים – היתה זו גם הצלחה, שכן היתה אז מלחמה, אבל לא נס, אך "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" הוא נס הנעלה מן הטבע.

ג) הנהגה הנעלית מן הנס – ענין שאינו הכרחי משום עניני הגוף, או אף של הנשמה, אלא דבר של הידור המתבטא בעניני הנשמה, כך היה נס מציאת השמן הטהור – דבר שהיה כרוך בנשמה, ויתרה מזו – כדי להראות חבתם של ישראל (שכן לפי ההלכה היה אפשר להדליק גם בשמן טמא, משום שטומאה דחויה – או הותרה – בצבור, והנס היה כדי להראות חבתם של ישראל)³³.

יז. מאחר שכל הענינים שלמעלה תלויים בעבודת האדם – ישנם שלושה אופנים בעבודת האדם, שהם מביאים את שלושת סוגי ההנהגות הנ"ל:

הנהגת טבעית – באה ע"י קיום תורה ומצוות, כאמור: אם בחוקותי תלכו³⁴ גו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה, ושאר הברכות.

הנהגה נסית – באה רק ע"י הידור מצוה. כשאדם אינו מסתפק בקיום המצוה עפ"י ההלכה בלבד, אלא גם מהדר במצוה, ומשתדל שקיום המצוה יהיה בהידור – נותן הקב"ה מדה כנגד מדה³⁵, הנהגה שלמעלה מהטבע.

אך ההנהגה השלישית באה אך ורק ע"י מסירות־נפש – שהיא נעלית גם מענין הידור המצוה.

יח. יתרונה של מסירות־נפש על הידור מצוה – הוא:

משמעותו של הידור מצוה היא שאין האדם מקיים את המצוה משום שהוא מוכרח לקיימה, כי אם יש לו עריבות בה והוא מקיימה בחשק וחיות.

88לפיכך מחפש הוא לשפר את הקיים, להדר בו למרות שאינו חייב בכך.

המשל לכך הוא בעבד המקיים את ציווי המלך, הרי כשאין לו עריבות ורוח חיים בדבר והוא עושה אותו רק משום שהוא חייב לקיים את הציווי – מקיים הוא אז את הציווי בלבד ואינו משתדל להדר בו שכן אין לו עריבות בדבר. לעומת זאת – כשהדבר חביב בעיניו ויש לו "חיות" בדבר משתדל הוא להדר בכך.

ברם, עם זאת הוא רואה את עצמו כמציאות כשלעצמה. קיימת העריבות, הרצון לקיים את המצוות, וקיים האדם הרוצה. ואילו מסירות־נפש פירושה שאין האדם כל מציאות לעצמו, אלא שכל מציאותו היא לקיים את הרצון העליון.

אין הוא מעונין שיהיה הוא ה"חושב", ה"מדבר" וה"עושה", הוא מעונין רק שהדבר ייעשה, ואין לדידו, לכן, כל שוני אם הדבר מבוצע באמצעותו או באמצעות אחרים, ובלבד שיבוצע.

וע"י העבודה של מסירות־נפש, כשאדם מוסר עצמו לגמרי, ואפילו את נשמתו, והעיקר אצלו רק לקיים את המצוה – משלם הקב"ה מדה כנגד מדה, וההנהגה שלמעלה היא נעלית מן הנס, ענין שאינו קשור לגמרי במציאות.

יט. מאחר שבחנוכה עמדו בני ישראל במסירות־נפש – היה אז לכן נס פך השמן, כדי להראות חיבתם של ישראל, שאין לה כל קשר לעניני המציאות. ע"י ענין ההידורים באה ההנהגה של נסים, שלמעלה מן הטבע, אך היא קשורה עם הגוף, עם המציאות. אבל ע"י מסירות־נפש, כשאדם מפקיר את מציאותו לגמרי – הרי ההנהגה שמלמעלה היא באופן שלא חשובה כלל המציאות.

כך גם לאידך גיסא: כשההנהגה שלמעלה אינה קשורה במציאות היא מעוררת בבני ישראל כיוון של מסירות־נפש, והרי דוקא מסירות־נפש נמצאת בכל ישראל, אפילו בקל שבקלים, כשהוא מתלהב³⁶ (שלא כענין של תורה צדקה, כו').

משום כך, החנוכה, שבו היתה ההנהגה שלמעלה כדי להראות חבתם של ישראל – דבר שבני ישראל עוררו אותו ע"י מסירות־נפש – יצרה היא בבני ישראל את הענין של "מהדרין מן המהדרין". לא רק קיום המצוות כתיקונן, ולא רק קיום המצוות בהידור, כי אם "מהדרין מן המהדרין", התמסרות והתבטלות מוחלטת.

ולפיכך יש בנר חנוכה הענין של "מהדרין מן המהדרין" שאינו נמצא במצוות אחרות, משום שכל ענינו של חנוכה הוא "מהדרין מן המהדרין" – התבטלות מוחלטת, שהיא ענין מסירת הנפש.