86

מצרים לא היתה אפשרות לקבלת התורה, אלא אך ורק ע"י כור הברזל של גלות מצרים נעשו בני ישראל ל"כלים" לקבלת התורה, וכפי שדורשים רז"ל²³ את הגורם לזכותם של בני ישראל לקבל התורה – משום "למצרים ירדתם" כו'.

י. זה גם תוכנו של הכתוב²⁴: "ואנכי תרגלתי לאפרים".

לגבי מתן תורה נאמר²⁵ שאילו היה אז מספר של "ששים רבוא חסר אחד" (– אילו לא היה ה"אחד") – לא היתה התורה ניתנת ח"ו אפילו למשה. דבר זה רמוז בפסוק²⁶: "שש מאות אלף רגלי – העם אשר אנכי בקרבו": מתוך כך שהיו כל שש מאות האלף, גם ה"רגלים", ובעיקר ה"רגלים" (כפי שמוסבר במקום אחר יתרונו של ה"רגל", קבלת העול), ניתנה התורה שמתחילה ב"אנכי", ובחינת "אנכי" נמשכה למשה.

משום כך, כשהכתוב מדבר באפרים, שענינו: "כי הפרני אלקים בארץ עניי" – שרק ע"י "מצרים" מגיעים לתכלית העילוי שבמתן תורה – אומר הוא ביחס לזה: ואנכי תרגלתי לאפרים. ע"י "תרגלתי", מלשון: רגל, כלומר – עבודה של קבלת עול, מגיעים אל "אנכי מי שאנכי".

(משיחת חג השבועות, תשי"ג)

חנוכה

יא. מצוות חנוכה היא – להדליק אור. כיצד יוצרים את האור? – נוטלים שמן או עץ וכדומה, כלומר – דבר גשמי, ומחממים אותו עד שהוא חדל מלהיות גשמי, ומתחיל להאיר את כל הסביבה.

הדלקת הנרות בחנוכה נובעת מהדלקת הנרות שהיתה נהוגה בבית־המקדש: בבית־המקדש היו מדליקים נרות בכל לילה, אך בתקופה בה אירע נס חנוכה לא נמצא שמן טהור להדלקת המנורה, ועשה הקב"ה נס שנמצא פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול. השמן שבפך הספיק בצמצום ליום אחד, – אירע נס ודלק שמנה ימים. לזכר נס זה מדליקים נרות בכל שמנת ימי חנוכה.

למרות שמקורם של נרות חנוכה הוא בנרות המקדש – שונים אלו מאלו במספר פרטים:

א) בבית־המקדש היה תמיד אותו מספר של נרות, ואילו בחנוכה מוסיפים בכל ערב נר אחד.

ב) בבית־המקדש היו מדליקים דוקא ביום, כשעדיין שרר אור מוחלט, ואילו נרות חנוכה "מצותן משתשקע החמה".

ג) נרות המקדש היו בפנים, ואילו