כ' מנחם אב
283כ' מנחם אב
ב"ה, יום השני פ' עקב, חמשה עשר במנחםאב1,
דקיימא סיהרא באשלמותא2,
חודש דמזלי' ארי', ארי' שאג4 מי לא יירא3,
ה'תש"נ, ברוקלין, נ.י.
לכל המשתתפים בכינוס השלוחים השנתי הי"א,
בארצנו הקדושה תובב"א,
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בנועם קבלתי ההודעה ע"ד קביעות זמן כינוס השלוחים השנתי הי"א בארצנו הקדושה, "ביום הרביעי לס' "תמיד עיני ה"א בה מראשית השנה6 ועד אחרית שנה", טו"ב מנחםאב, קמי שבתא7 דכ"ף מנחם אב — יום ההילולא של כבוד קדושת הרה"ג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אביו של — יבלח"ט — כ"ק אדמו"ר שליט"א, בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, נחלת הר חב"ד5",
כינוס אשר קבעו הנושא שלו "שנת נסים8 בעבודת השליחות".
284ויה"ר שיהא בהצלחה רבה בכל — והרי הודיעה תורתנו תורת אמת בקשר לאבוהן דכל שלוחים, שהוא לכל לראש "משה רבנו", שליח למסור תורת השם ומצוותי': לכה ואשלחך גו' ואנכי אהי' גו' והוריתי אתכם את אשר תעשון9,
ובפרט שבמשך כל השנה שעברה, שכוללת כל שינויים האפשריים10, בטח פעלו בהתאם להחלטות כל הכינוסים הקודמים.
ובאופן דכינוס11 — דיש בזה זכות ותוקף דרבים12, ויתירה מזה — דציבור, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה13) אחת בלב אחד14 ע"י אהבת ישראל ועד לאחדות ישראל,
ובתור שלוחים של אחד, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורינו, שהנשיא הוא הכל15 —
הי"א16 — ומקרא מלא דבר הכתוב "אחד עשר יום מחורב17",
וי"ל הרמז בזה, רמז מפורש שמחורב — נתינת וקבלת התורה — צ"ל הליכה תמידית, 285ביום הרביעי בו נתלו כל המאורות18 שמש ירח וכל הכוכבים, שכל19 או"א מבני ישראל דוגמתם.
לס' "תמיד עיני ה"א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" — ציווי נתינת כח20 וגם הבטחה21 בזה, שעיני ה"א תמיד בעזר וסיוע דכאו"א, ובנוגע לשלוחים — דנשיא דורינו ועל ידו דאמצעי המחבר22 שלוחי הקב"ה — למלאות כוונת ומטרת השליחות לפעול בכאו"א מבנ"י שיהיו, בלשון רבותינו — "נרות להאיר23", להאיר נר מצוה ותורה אור24, כולל ובמיוחד — הפצת מאור שבתורה, פנימיות25,
בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש27, נחלת הר28 חב"ד, ע"פ משנ"א "תמים תהי'26 עם הוי' אלקיך29" וביחד עם זה בשלימות דח(כמה) ב(ינה) ד(עת), ובאופן דנחלה וירושה שאין לה הפסק30.
ויה"ר שיקיימו שליחותם בשלימות המתאימה לפעולות הבאות לאחרי החלטות הכוללות ומוסיפות (כהציווי להעלות בקודש31) על ההחלטות הקודמות, 286וכציווי יום הכינוס — יום שכאו"א מאיר בכל סביבתו בכל המאורות, שמש ירח וכל הכוכבים.
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו"א וב"ב שי' לאורך ימים ושנים טובות — בשלימותם, שהרי כאו"א פועל בכח ויכולת הכינוס והציבור32, עשרה (ויותר) מישראל, מלכתחילה אַריבער33, ויתירה מזה — בנתינה (בעין יפה34) אל לבו35 מכל עניני התורה ומצוותי', שהם חיינו ואורך ימינו, וכמתאים לשנה שסימנה הי' תהא שנת נסים — ובשנה עצמה נמצאים ביום דקיימא סיהרא באשלמותא דאב, שלא היו יו"ט לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ36,
ולמילוי תפלת כאו"א, גם לשון הבטחה: מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו37 ובאופן שנמשך ומגלה הוי' ומתגלה בכל התוקף — ברוך הוי' לעולם אמן ואמן38,
כי במהרה בימינו ממש — נזכה, ובמיוחד ע"י הפצת המעיינות חוצה39, לברכה העיקרית: גאולה האמיתית והשלימה40 ע"י משיח צדקנו.
ותחזינה עינינו בחינוך בית הבחירה, מקדש אדני כוננו ידיך41.
בברכת הצלחה42 בכל הנ"ל
מקום החתימה 287ב"ה, יום הרביעי1 פ' עקב2, עשרים3 במנחםאב4,
חודש דמזלי' ארי', ארי' שאג7 מי לא יירא65,
ה'תנש"א, ברוקלין, נ.י.
לכל המשתתפים בכינוס
השלוחים השנתי הי"ב,
בארצנו הקדושה תובב"א,
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בנועם קבלתי ההודעה ע"ד קביעות זמן כינוס השלוחים השנתי הי"ב בארצנו "ביום הראשון לס' "כי תעשה הטוב והישר9", כ"ד מנחםאב, בהמשך ובסמיכות10 לכ"ף 288מנחם-אב — יום ההילולא של הרה"ג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אביו של — יבלח"ט — כ"ק אדמו"ר שליט"א, "בישיבת תומכי תמימים ליובאַוויטש, מגדל העמק8",
כינוס אשר קבעו הנושא שלו "הגיע זמן גאולתכם11".
ויהי רצון שיהא בהצלחה12 רבה בכל —
והרי הודיעה תורתנו תורת אמת בקשר לאבוהן דכל שלוחים, שהוא "משה רבנו', שליח השם למסור תורתו ומצוותי': לכה ואשלחך גו' ואנכי אהי' גו' והוריתי אתכם את אשר תעשון13,
ובפרט שבמשך כל השנה שעברה, ששנה כוללת כל שינויים האפשריים14, בטח פעלו בהתאם להחלטות כל הכינוסים הקודמים.
ובאופן דכינוס15 — דיש בזה זכות ותוקף דרבים, ויתירה מזה — דציבור1816, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה17) אחת בלב אחד19 ע"י אהבת ישראל20 ועד לאחדות ישראל, 289ובתור שלוחים של אחד, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורינו, שהנשיא הוא הכל21 —
הי"ב22 — המזכיר ומעורר וממשיך השפעת כל אחד עשר כינוסים שקדמוהו והי' בהם גם הכנה, הכנה רבתי לכינוס זה.
ביום הראשון — הנקרא בתורה אור24, ובתורה עצמה ב"פתח דבריך יאיר25", יום אחד, שלא הי' בעולם אלא אחד23, ונמשך בכל הימים שלאחרי זה ע"י אשר "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו26",
לס' "כי תעשה הטוב והישר" — ציווי נתינת כח27 וגם הבטחה28 בזה, למלאות כוונת ומטרת השליחות, לפעול בכאו"א מבנ"י, שיהיו, בלשון רבותינו "נרות להאיר29", להאיר נר מצוה ותורה אור30, כולל ובמיוחד — הפצת מאור שבתורה, פנימיות התורה31,
בישיבת תומכי תמימים — ע"פ מה שנאמר "תמים תהי'32 עם הוי' אלקיך33".
ליובאַוויטש — ע"ש ענין האהבה ("ליובאַ" — בשפת המדינה ההיא34), היינו שהעבודה דהפצת התורה והיהדות חדורה באהבת ישראל ואחדות ישראל, 290מגדל העמק — ומזכיר ומעורר וממשיך מתואר כנסת ישראל ועם ישראל (מגדל דוד, שושנת העמקים35) ועי"ז בכל אחד ואחת מהם שיהי' כמגדל גו' צווארך36.
ויה"ר שיקיימו שליחותם בשלימות המתאימה לפעולות הבאות לאחרי החלטות הכוללות ומוסיפות (כהציווי להעלות בקודש37) על ההחלטות הקודמות, וכציווי יום הכינוס — יום ראשון, יום אחד, שאין בעולם אלא רשות יחידו של עולם.
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו"א ובני ביתו שיחיו לאורך ימים ושנים טובות — בשלימותם, שהרי כאו"א פועל בכל עניני התורה ומצוותי', בכח ויכולת הכינוס והציבור, עשרה (ויותר) מישראל, מלכתחילה אַריבער38, וכמתאים לשנה שסימנה הי' תהא שנת נפלאות אראנו39.
ותקויים בכל אחד מהמשתתפים בהכינוס שיחיו, בתוככי כלל ישראל, תפילת וברכת משה רבינו (שהיא גם נתינת-כח) בסיום וחותם מזמור צדי"ק שבתהלים: ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו — יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם40,
ובמהרה בימינו ממש, ובמיוחד ע"י הפצת המעיינות חוצה41 — נזכה אשר ומעשה ידינו כוננהו — בבית המקדש השלישי42, שיבנה במהרה בימינו, בגאולה האמיתית והשלימה43 על ידי משיח צדקינו, תיכף ומיד ממש, ובלשון הרמב"ם44: מיד הן נגאלין.
בברכת הצלחה בכל הנ"ל45
מקום החתימה 291זה מזמן קבלתי מכתבה, ומטעמים מובנים הי' קשה לענות עליו, שהרי קשה למצוא האותיות המתאימות והענינים המתאימים. אבל למחרת היאָרצייט של אאמו"ר ז"ל ובקשר עם המחשבות דיום היא"צ, הרי הזמן והרגש מוכשרים יותר למענה על מכתבה ולהביע אי-איזו מחשבות בהמשך ליום אתמול, ומהן:
בודאי אשר ה' הוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להטיב, שלכן בודאי ובודאי שבכל דבר ענין ומאורע — ישנו טוב, ולא רק בנוגע לחיי עולם הבא, אלא גם בעולמנו זה, אשר בו ניתנה התורה ומצותי', ואדרבה עיקר ענינה הוא בעולם הזה, וכמו שנאמר לא בשמים היא.
נקודה נוספת, שהיא אחת מהוראות היסודיות של חיי עם ישראל, הן של הכלל, והן של הפרט, היא אשר המעשה הוא העיקר. והרי בכל דבר נמצא העיקר.
על פי האמור מובן שגם במאורע מסוג זה שארע לה, היינו אשר נשמת אדם קרוב, וקרוב ביותר וכו', עלתה השמימה, בודאי אשר למרות רגש האבדה וכולי וכולי יש לחפש את הטוב גם בהאמור, ולתרגמו בשטח המעשי בחיים מעשיים ועד לחיי יוםיום.
אחת הנקודות בזה, אשר כיון שהמדובר הוא בעלית נשמת אדם קרוב השמימה, הרי על הקרובים אליו להמשיך בפעולות בהן הי' עוסק הנפטר בחיי חייתו בעולם זה, וכאמור — במעשה בפועל; נוסף על חלקו של כל אחד ואחת להיות פעיל ואקטיבי בעולם הזה ככל יכלתו לצאת ידי חובת עצמו.
ומאחר שעל פי ההשגחה העליונה הוטל על החי עלי אדמות תפקיד נוסף ופעילות נוספת, בודאי אשר מקודם לכן ניתנו לו הכוחות הדרושים למלא התפקיד ככל הדרוש. וככל תפקיד המוטל על ידי ההשגחה העליונה, הרי צריך הדבר להיעשות במרץ ובחיות, וכל מחשבה או ענין המבלבלים או גורעים בזה, צריך לגרשם בשתי ידים, שהרי מבלבלים הם גם את החי ולהבדיל בין החיים וכו' גם את נשמת הנפטר, שפעילות האמורה גורמת לה נחת רוח ועלי', שהרי בהמצאה בעולם האמת יודעת היא האמת אשר פעילות זו קשורה ונעשית לזכותה וכאילו בתור שליחות.
מהאמור מובן אשר אין כל מקום למסקנה אודות בדידות וכולי, שהרי אדרבה — דוקא מאורע כהאמור צריך להביא לפעילות בתוך בני אדם ובמרץ מוגבר ובהקף מוגדל. וכמדובר בכמה מקומות, וגם שכל הפשוט מבין זה — בלי ספק, אשר אין כל מקום לומר שמחלת הגוף איזו שתהי' פוגעת בנשמה, בחיות שלה או בנצחיות שלה. זאת אומרת אשר השינוי הוא רק בקישור הנשמה בגוף קישור המביא גם להגבלות מסוימות בנשמה, וכשמתבטל הקשר — מתבטלות גם ההגבלות. ופעילות באיזה מקום שיהי' נודעת תיכף ומיד לנשמה, שהרי עתה אינה מוגבלת במקום ובזמן ובכלי הראי' וכלי השמיעה וכולי.
292ואסיים באיחולי אשר תסדר חיי' באופן שתוכל לנצל הכשרונות אשר חוננה בהם ולתועלת הרבים, נוסף על תועלת היחיד או יחידים, ומתוך מרץ וחיות, וה' יברכה באורך ימים ושנים טובות ובהסתדרות טובה בטוב הנראה והנגלה בכל הפרטים.
בברכה לבשורות טובות בכל האמור ובקרוב,
נ.ב. בודאי שיענין אותי כל פרט באופן הסתדרותה מכאן ולהבא, כולל וגם זה עיקר — בנוגע למצב הכספי, ובודאי תכתוב על דבר כל זה דברים כמו שהם, מיוסד על הקורבה המשפחתית וכולי, ובפרט שרק אחדים נשארו משרידי משפחתנו בדורנו.
(ממכתב כ"א מנחם אב תש"ל)
הערות
עמוד 283
- 1. חמשה עשר במנחםאב : ראה משנה וגמרא סוף תענית. פתיחתא דאיכ"ר לג. זהר ח"ב קלה, א. פע"ח סוף שער חג השבועות דרוש לט"ו באב. לקו"א להה"מ (לא, ג — בהוצאת קה"ת). אוה"ת ואתחנן כרך ו' ע' ב'קצז ואילך; נ"ך כרך ב' ע' א'צו. ד"ה נחמו עת"ר (סה"מ עת"ר ע' ריח ואילך. רכא ואילך). לקוטי לוי"צ — אגרותקודש ע' תיג.
- 2. דקיימא סיהרא באשלמותא : זהר ח"ב רטו, א. וראה שם ח"א קנ, רע"א. רכה, ב. ח"ב פה, א. שמו"ר פט"ו, כו. וראה אוה"ת ברכה ע' א'תתצד.
- 4. ארי'. . שאג : וידוע הר"ת דארי' אלול ר"ה יוהכ"פ הו"ר (של"ה ריש מס' ר"ה (ריג, א). שם תושב"כ פ' שופטים (שעח, ב). הובא ונתבאר באוה"ת נ"ך כרך א ע' שעד. שם ע' תסז. כרך ב' ע' א'נז. אוה"ת ר"ה ע' א'תכב. סה"מ תרפ"ט ע' 31), עבודת התשובה, דבתשובה נגאלין (סנהדרין צז, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה) וארי' יבנה אריאל (יל"ש שם). ובלקו"ת ר"פ עקב: וגם ימים נוראים נקראים ע"ש ארי' כי ארי' אותיות יראה (מגלה עמוקות אופן קג. קה"י ערך יראה). וראה אוה"ת נ"ך כרך ב שם.
- 3. דמזלי'. . יירא : ראה יל"ש ירמי' בראשו ובתחלתו (רמז נטר). הובא ונתבאר באוה"ת נ"ך כרך א' ע' שעד. כרך ב ע' א'נו ואילך. ד"ה בונה ירושלים ה'תרכ"ט (סה"מ תרכ"ט ע' רעא).
- 6. תמיד. . שנה : עקב יא, יב.
- 7. קמי שבתא : ראה פסחים קו, סע"א. שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ט ס"ח. ועוד. וראה גם פע"ח שער השבת פ"א. תו"א לך יב, א. סהמ"צ להצ"צ ח, א.
- 5. ביום. . חב"ד : ל' ההזמנה השלוחה להשלוחים שי' — ובמילא חל על זה אריכות הביאור בתורת הה"מ (לקו"א סרי"ג — נב, א) ש"כל המקריות שיקרה לאדם. . זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו וכו'" בכל תיבה.
- 8. שנת נסים : ראה בארוכה מכתב וא"ו תשרי ה'תש"נ (נדפס לקמן ע' 428 ואילך).
עמוד 284
- 9. לכה. . תעשון : שמות ג, י. שם ד, טו.
- 10. כל השנה. . שינויים האפשריים : ראה ביאורי מעלת אתרוג שדר באילנו כו' (סוכה לה, א) — סידור (עם דא"ח) שער הלולב רסא, ג ואילך. שם רסד, סע"ד ואילך. המשך וככה תרל"ז פפ"ז. סה"מ מלוקט ח"א ע' תמב. וש"נ.
- 11. ובאופן דכינוס : מתורת הבעש"ט בתכלית פגשית שני אנשים (כש"ט — הוצאת קה"ת — הוספות סקכ"ו) מובן גודל הענין דפגישה בכינוס דרוב עם.
- 12. זכות ותוקף דרבים : ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח ס"צ ס"י. וראה ד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי פי"ב (שער התשובה ח"א — שער התפלה — נו, גד), ד"ה עשרה שיושבים תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' קמח ואילך). וראה קונטרס החלצו, תרנ"ט פ"י. וראה גם שם פ"ז (סה"מ תרנ"ט ע' סא. שם ע' נט).
- 13. דציבור. . למציאות (חדשה) : ראה צפע"נ — כללי התורה והמצוה ערך ציבור.
- 14. יתאחדו. . בלב אחד : כלשון המכילתא עה"פ ויחן שם ישראל (יתרו יט, ב). פירש"י שם. וראה תו"א ס"פ נח. מאמרי אדה"ז — ענינים ע' פו ואילך (ועם הגהות — באוה"ת נח כרך ג' תרלב, ב ואילך). תו"ח נח ד"ה ויהי כל הארץ שפה אחת פמ"ב (עד, א) ואילך. ועוד.
- 15. שהנשיא הוא הכל : פרש"י עה"פ חוקת כא, כא (מתנחומא חוקת כג). וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל. וראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך.
- 16. הי"א : להעיר מהמבואר בענין י"א סממני הקטורת — ראה פע"ח שער הקדישים פ"ד. תו"א תולדות כ, סע"ב ואילך. ועם הגהות — אוה"ת תולדות קנב, א ואילך. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ד ע' א'רמה. סה"מ תרל"ד ס"ע שמג ואילך. המשך תער"ב ח"א פרק רי ואילך. ועוד.
- 17. אחד. . מחורב : דברים א, ב. וראה שמו"ר פמ"ב, ח עה"פ אחד עשר יום מחורב, שקאי על הדבור אנכי (דעשה"ד), המיוחד שבעשרה — הובא ונתבאר באוה"ת במדבר שבועות ע' קכח. סה"מ עטר"ת ע' תקפז. ד"ה ואברהם זקן תשל"ז פ"ה (סה"מ מלוקט ח"ד ע' נז ואילך).
עמוד 285
- 18. ביום הרביעי. . המאורות : בראשית א, טז ואילך.
- 19. שכל או"א מבנ"י דוגמתם : ראה שמו"ר פט"ו, כו. במדב"ר פ"ב, יג. פרש"י דברים א, י (נת' לעיל ע' 1 ואילך). ועוד.
- 20. ציווי נתינת כח : כי הרי אינו מבקש אלא לפי כחן — במדב"ר פי"ב, ג.
- 21. ציווי. . וגם הבטחה : דכל הציווים שבתורה הם לשון עתיד (הבטחה). וראה תו"א ס"פ תשא (פו, ג); או"ת להה"מ הוספות סי' יב (וש"נ); סה"מ תרכ"ו ע' קיב ואילך (ע' צד ואילך — בהוצאת קה"ת, תשמ"ט); תר"ל ע' קמ ואילך; שם ס"ע קמח ואילך — בנוגע ל"ואהבת". ובלקו"ת במדבר יג, ג: כי העתיד והציווי שניהם משמשין בלשון אחד.
- 22. דאמצעי המחבר : ראה ספר השיחות תורת שלום ע' 158. ד"ה באתי לגני ה'תשי"ב פ"ה (סה"מ מלוקט ח"א ע' מג). וראה ע"ד ממוצע המחבר ד"ה פב"פ תרנ"ט.
- 23. נרות להאיר : ראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) ס"פ עקב. וראה לקו"ש ח"ב ע' 484 ואילך. ועוד.
- 24. נר. . אור : משלי ו, כג. וראה ל"ת להאריז"ל עה"פ. אוה"ת נ"ך עה"פ (ס"ע תקסח ואילך). וש"נ.
- 25. מאור שבתורה, פנימיות : ראה קרבן העדה לירושלמי חגיגה פ"א ה"ז. יפה ענף לפתיחתא דאיכ"ר ב. אוה"ת תצוה ע' א'רנח. סה"מ תרמ"ז ע' פזפח. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב. סה"מ עטר"ת ע' רנ. תרפ"ט ע' 176.
- 27. ליובאוויטש : ראה מכתב ט"ו במנ"א תשמ"ו להמשתתפים בכינוס השלוחים השביעי בארה"ק תובב"א (לקו"ש חכ"ט ע' 430).
- 28. הר : צומח שבארץ עצמה (ראה עטרת ראש שער ר"ה פכ"ד. מאמרי אדמו"ר האמצעי: דברים ח"ב ע' תרסד ואילך; דרושי חתונה ח"א ע' רי. שם ע' דש. שיחת ש"פ בהו"ב תשמ"ז סעיף ו — י"ל בקונטרס בפ"ע קה"ת, תשמ"ז).
- 26. תומכי תמימים. . תמים תהי' : ראה שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שמח"ת תרנ"ט בשעת הקפות — בקשר לקריאת שם הישיבה "תומכי תמימים" — נעתקה במכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר (אגרותקודש ח"י ע' ד. שם ע' שסח).
- 29. תמים. . אלקיך : שופטים יח, יג. וראה לקו"ת נצבים מה, ג.
- 30. ירושה. . הפסק : ב"ב קכט, ב. קלג, א. וראה אוה"ת בראשית יא, א. פ' ראה ע' תשסא ואילך. תבוא ע' ב'סא. סה"מ עטר"ת ע' רסה.
- 31. להעלות בקודש : ברכות כח, א. וש"נ. זח"ג קסב, ריש ע"ב. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 הערה ד"ה זה.
עמוד 286
- 32. והציבור : דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל "דלית נשיא עמן" שיגזור עליהם (ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג"א סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן — משא"כ לרש"י פסחים נד, ב. תוד"ה אין, תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ)).
- 33. מלכתחילה אַריבער : פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש — הובא באגרותקודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א מכתב שמ (ע' תריז).
- 34. בנתינה (בעין יפה) : ראה ב"ב נג, א. וש"נ. רמב"ם הל' מכירה פכ"ה ה"ד. הל' זכי' ומתנה פי"א הכ"ב.
- 35. בנתינה. . אל לבו : ע"פ ל' הכתוב (קהלת ז, ב) והחי יתן אל לבו.
- 36. לא. . וכיוהכ"פ : נסמן לעיל הערה ד"ה חמשה עשר במנחםאב.
- 37. מצאתי. . משחתיו : תהלים פט, כא.
- 38. ברוך הוי'. . ואמן : תהלים שם, נג.
- 39. ובמיוחד ע"י הפצת המעיינות חוצה : כהבטחת מלך המשיח להבעש"ט — ראה אגה"ק הידוע דהבעש"ט — נדפסה גם בריש ספר כתר שם טוב. ובכ"מ.
- 40. גאולה האמיתית והשלימה : שאין אחרי' גלות — מכילתא עה"פ בשלח טו, א. הובאה בתוד"ה ה"ג ונאמר — פסחים קטז, ב.
- 41. מקדש. . ידיך : בשלח טו, יז ובפרש"י. וראה פרש"י סוכה מא, סע"א. ועוד. זח"ג רכא, א. יל"ש תהלים רמז תתמח בסופו. וראה תקו"ז תי' יב (כז, א). אוה"ת בשלח ע' תקסד ואילך.
- 42. הצלחה : ראה אוה"ת וישב רעח, אב (עה"פ ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח). לקו"ש חכ"ה ע' 213.
עמוד 287
- 1. יום הרביעי : שבו נתלו המאורות, השמש והירח וכל הכוכבים (בראשית א, טז ואילך). שכאו"א מבנ"י דוגמתם (ראה שמו"ר פט"ו, כו. במדב"ר פ"ב, יג. ועוד). ובעבודה: המאור הגדול — תושב"כ, המאור הקטן — תושבע"פ, והכוכבים — מצוות (ראה של"ה טז, א. קצא, א (הובא באוה"ת בראשית לו, סע"ב). אוה"ת נ"ך כרך א ע' ריז. ד"ה לסוסתי בלק"ת שה"ש יא, ד; סה"מ תקס"ד ע' ג; שם ע' רמט ואילך).
- 2. עקב : לשון סוף, וקאי על אחרית הימים (סוף זמן הגלות, עקבתא דמשיחא) — אוה"ת ריש פרשתנו. שם ע' תצא. שם ריש ע' תקד (בשם אור המאיר). וראה בארוכה ד"ה והי' עקב דכ"ף מנ"א ה'תשכ"ז — נדפס בסה"מ מלוקט ח"ב ע' סז ואילך. וש"נ.
- 3. עשרים : במעלת מספר עשרים ראה: לקו"ת במדבר ב, א. שה"ש לה, סע"ג. ובכ"מ. לקוטי לוי"צ הערות אאמו"ר לזהר כרך א ע' צב. כרך ב ע' קו. ובכ"מ.
- 4. עשרים במנחםאב : יום ההילולא של כ"ק אאמו"ר הרה"ג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע. — ולהעיר ממנהגי הק"ק בית אל יכב"ץ: ביום ך לחודש אב עושים התרת נדרים שהוא ארבעים יום קודם ר"ה (הובא בראש ס' דברי שלום להרא"ש מזרחי). — כנראה ע"ד ארבעים יום קודם יצירת הולד (סוטה ב, א).
- 7. ארי' שאג : וידוע הר"ת דארי' אלול ר"ה יוהכ"פ הו"ר (של"ה ריש מס' ר"ה (ריג, א). שם תושב"כ פ' שופטים (שעח, ב). הובא ונתבאר באוה"ת נ"ך כרך א ע' שעד. שם ע' תסז. כרך ב' ע' א'נז. אוה"ת ר"ה ע' א'תכב. סה"מ תרפ"ט ע' 31), עבודת התשובה, דבתשובה נגאלין (סנהדרין צז, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה), וארי' יבנה אריאל (יל"ש שם). ובלקו"ת ריש פרשתנו: וגם ימים נוראים נקראים ע"ש ארי' כי ארי' אותיות יראה (מגלה עמוקות אופן קג. קה"י ערך ארי' וערך יראה). וראה אוה"ת נ"ך כרך ב שם.
- 6. ארי'. . יירא : עמוס ג, ח.
- 5. דמזלי'. . יירא : ראה יל"ש ירמי' בראשו ובתחלתו (רמז נטר). הובא ונתבאר באוה"ת נ"ך כרך א' ע' שעד. כרך ב ע' א'נו ואילך. ד"ה בונה ירושלים ה'תרכ"ט (סה"מ תרכ"ט ע' רעא).
- 9. כי. . והישר : פ' ראה יב, כח. וראה ספרי ופרש"י עה"פ.
- 10. בהמשך ובסמיכות : כי יום ההילולא חל בשנה זו בתוך שלשת הימים שלפני השבת (ראה פסחים קו, סע"א. רמב"ם הל' שבת פכ"ט ה"ד. שו"ע אדה"ז או"ח הל' שבת סרצ"ט ס"ח. ועוד), והכינוס מתקיים תיכף למחרת שבת קודש.
עמוד 288
- 8. ביום. . העמק : ל' ההזמנה השלוחה להשלוחים שי' — ובמילא חל על זה אריכות הביאור בתורת הה"מ (לקו"א סרי"ג — נב, א) ש"כל המקריות שיקרה לאדם. . זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו וכו'" — בכל תיבה.
- 11. הגיע זמן גאולתכם : ילקוט שמעוני עה"פ (ישעי' ס, א) קומי אורי כי בא אורך (רמז תצט).
- 12. בהצלחה : ראה אוה"ת וישב רעח, אב (עה"פ ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח). לקוטי לוי"צ אגרותקודש ע' ל ואילך. תורת לוי יצחק ע' שלו. לקו"ש חכ"ה ע' 213.
- 13. לכה. . תעשון : שמות ג, י. שם ד, טו.
- 14. כל השנה. . שינויים האפשריים : ראה ביאורי מעלת אתרוג שדר באילנו כו' (סוכה לה, א) — סידור (עם דא"ח) שער הלולב רסא, ג ואילך. שם רסד, סע"ד ואילך. המשך וככה תרל"ז פפ"ז. סה"מ מלוקט ח"א ע' תמב. וש"נ.
- 15. ובאופן דכינוס : מתורת הבעש"ט בתכלית פגישת שני אנשים (כש"ט — הוצאת קה"ת — הוספות סי' קכו) מובן גודל הענין דפגישה בכינוס דרוב עם.
- 18. דציבור : דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל "דלית נשיא עמן" — ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג"א או"ח הל' תענית סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן — משא"כ לרש"י פסחים נד, ב. תוד"ה אין — תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח שם סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ).
- 16. זכות ותוקף דרבים. . דציבור : ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח הל' תפלה ס"צ ס"י — בנוגע לתפלה. אבות פ"ג מ"ו; הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"י — בנוגע לתורה. וראה ד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי (שער התשובה ח"א — שער התפלה) פי"ב (נו, גד). ד"ה עשרה שיושבים תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' קמח ואילך). ד"ה זה תשמ"ב (סה"מ מלוקט ח"ד ע' שז ואילך. שם ע' שכא ואילך. וש"נ). וראה קונטרס החלצו, תרנ"ט פ"י. וראה גם שם פ"ז (סה"מ תרנ"ט ע' סא. שם ע' נט).
- 17. דציבור. . למציאות (חדשה) : ראה צפע"נ — כללי התורה והמצוה ערך ציבור.
- 19. יתאחדו. . בלב אחד : כלשון המכילתא עה"פ (יתרו יט, ב) ויחן שם ישראל. פירש"י שם. וראה תו"א ס"פ נח. מאמרי אדה"ז — ענינים ע' פו ואילך (ועם הגהות — באוה"ת נח כרך ג' תרלב, ב ואילך). תו"ח נח ד"ה ויהי כל הארץ שפה אחת פמ"ב (עד, א) ואילך. ועוד.
- 20. אהבת ישראל : שהוא כלל גדול בתורה (תורת כהנים (הובא בפרש"י) עה"פ (קדושים יט, יח) ואהבת לרעך כמוך), ויתירה מזה — כל התורה כולה (שבת לא, א). וראה תניא פרק לב. ספר המצוות להצ"צ מצות אהבת ישראל. קונטרס אהבת ישראל. ועוד.
עמוד 289
- 21. שהנשיא הוא הכל : פרש"י עה"פ חוקת כא, כא (מתנחומא חוקת כג). וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל. וראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך.
- 22. הי"ב :מעורר ומזכיר וממשיך זכות שנים עשר שבטי י"ה.
- 24. תורה אור : משלי ו, כג.
- 25. פתח דבריך יאיר : תהלים קיט, קל. וראה ב"ר רפ"ג. פרש"י עה"פ.
- 23. הנקרא בתורה. . יום אחד. . אלא אחד : בראשית א, ה. פרש"י עה"פ (בשם ב"ר — פ"ג, ח).
- 26. אתה. . מלבדו : ואתחנן ד, לה.
- 27. ציווי נתינת כח : כי הרי אינו מבקש אלא לפי כחן — במדב"ר פי"ב, ג.
- 28. ציווי. . וגם הבטחה : דכל הציווים שבתורה הם לשון עתיד (הבטחה) — ראה תו"א ס"פ תשא (פו, ג); או"ת להה"מ הוספות סי' יב (וש"נ); סה"מ תרכ"ו ע' קיב ואילך (בהוצאת קה"ת, תשמ"ט ע' צד ואילך); תר"ל ע' קמ ואילך; שם ס"ע קמח ואילך — בנוגע ל"ואהבת". ובלקו"ת במדבר יג, ג: כי העתיד והציווי שניהם משמשין בלשון אחד.
- 29. נרות להאיר : ראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) סוף פרשתנו. וראה לקו"ש ח"ב ע' 484 ואילך. ועוד.
- 30. נר. . אור : משלי שם. וראה ל"ת להאריז"ל עה"פ. אוה"ת נ"ך עה"פ (ס"ע תקסח ואילך). וש"נ.
- 31. מאור שבתורה, פנימיות התורה : ראה קרבן העדה לירושלמי חגיגה פ"א ה"ז. יפה ענף לפתיחתא דאיכ"ר ב. אוה"ת תצוה ע' א'רנח. סה"מ תרמ"ז ע' פזפח. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב. סה"מ עטר"ת ע' רנ. תרפ"ט ע' 176.
- 32. תומכי תמימים. . תמים תהי' : ראה שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שמח"ת תרנ"ט בשעת הקפות — בקשר לקריאת שם הישיבה "תומכי תמימים" — נעתקה במכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר (אגרותקודש ח"י ע' ד. שם ע' שסח).
- 33. תמים. . אלקיך : שופטים יח, יג. וראה לקו"ת נצבים מה, ג.
- 34. "ליובאַ". . ההיא : ראה ספר הזכרונות ח"א ס"ע 17. וראה גם שם ריש ע' 342.
עמוד 290
- 35. מגדל. . העמקים : ראה מפרשים לשה"ש ד, ד. שם ב, א.
- 36. צווארך : וצוואר מחבר הראש עם כל הגוף כולו (וראה לקו"ש ח"י ע' 146. וש"נ).
- 37. להעלות בקודש : ברכות כח, א. וש"נ. זח"ג קסב, ריש ע"ב. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 הערה ד"ה זה.
- 38. מלכתחילה אַריבער : פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש — הובא באגרותקודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א מכתב שמ (ע' תריז).
- 39. הי' תהא שנת נפלאות אראנו : ראה בארוכה מכתבים כלליים לחג הפסח שנה זו (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 883 ואילך).
- 40. יהי רצון. . במעשה ידיכם : פרש"י עה"פ פקודי לט, מג. וראה גם פרש"י שמיני ט, כג. פרש"י עה"פ תהלים כאן. וראה כש"ט (הוצאת קה"ת) סשי"ט.
- 41. ובמיוחד ע"י הפצת המעיינות חוצה : כהבטחת מלך המשיח להבעש"ט — ראה אגה"ק הידועה דהבעש"ט — נדפסה גם בריש ספר כתר שם טוב. ובכ"מ.
- 42. ומעשה ידינו כוננהו — בבית המקדש השלישי : מדרש תהלים עה"פ.
- 43. גאולה האמיתית והשלימה : שאין אחרי' גלות — מכילתא עה"פ בשלח טו, א (הובאה בתוד"ה ה"ג ונאמר — פסחים קטז, ב). יל"ש ישעי' רמז תצט.
- 44. ובלשון הרמב"ם : הל' תשובה פ"ז ה"ה.
- 45. הצלחה בכל הנ"ל : שהצלחה אמיתית דהפרט מוסיפה בכל הפרטים ופשיטא דמוסיפה בהכלל.
שמות רבה ט״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב, ז): יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, בָּא יִצְחָק אַף הוּא הֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צז, יא): אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק. בָּא יַעֲקֹב וְהוֹסִיף אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י, יז): וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יְהוּדָה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עֲמִּינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כג): וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ, וְכִי יוּכַל אָדָם לֵישֵׁב בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְשׁוֹלֵט בְּכָל הַמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ, כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ט, כג כד): וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו' וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבוּשׁוֹ הוֹד וְהָדָר וְנָתַן לִשְׁלֹמֹה הוֹד מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כה): וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב (יחזקאל א, י): וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ז, כט): וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א ז, לג): כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ה, יח): אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שִׁשָּׁה רְקִיעִים וּבַשְּׁבִיעִי יוֹשֵׁב, וּבְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א י, יט): שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, וְיוֹשֵׁב בַּמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית, הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין, (דברי הימים א ג, י): וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם, וּבֶן רְחַבְעָם אֲבִיָּה וּבְנוֹ אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹרָם, אֲחַזְיָהוּ, יוֹאָשׁ, אֲמַצְיָהוּ, עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, יֹאשִׁיָהוּ, יְהוֹיָקִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב (ירמיה נב, יא): וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן וְעוֹשִׂין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עכ, ג): יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם. וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ב): שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. וְעַד מָתַי הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁאָבַד צִדְקִיָּהוּ אֶת עֵינָיו וְחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, ז): וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שְׁלשִׁים דּוֹר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַמַּלְכוּת, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, כו): יִשָֹּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים שנאמר לא תתן לנשים חילך על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.
שמות רבה מ״ב:ח׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, סָרוּ מַהֵר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הִקְשַׁתֶּם אֶת הַדֶּרֶךְ עַל רֹאשׁוֹ, אָדָם שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה מִלִּין וְטוֹעֶה בַּשְּׁלִישִׁי, שֶׁמָּא מִן הָרִאשׁוֹן הוּא טוֹעֶה. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה לָכֶם לִסְרֹחַ לֹא בַשֵּׁנִי וְלֹא בַשְּׁלִישִׁי אֶלָּא מִן הָרִאשׁוֹן, אֶתְמָהָא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף לֹא יוֹם אֶחָד הָיָה, אֶלָּא הָיוּ עוֹמְדִים בְּסִינַי וְאָמְרוּ בְּפִיהֶם (שמות כד, ז): נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, וְלִבָּם הָיָה מְכֻוָּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, לו): וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אִידֵי אָמַר (דברים ט, טז): וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, בְּלַה' אֱלֹהֵיכֶם חֲטָאתֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת נָתַתִּי לָכֶם לִכְבוֹדְכֶם, (שמות כ, יג): לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב, וְכֵן כֻּלָּם, לֹא הָיָה לָהֶן לַחֲטוֹא אֶלָּא בְּשֶׁלִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, טז): וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה', אֶתְמְהָא. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, (דברים א, ב): אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, בַּמְיֻחָד שֶׁבָּעֲשָׂרָה חֲטָאתֶם, בִּשְׁמִי שֶׁהוּא אֶחָד שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הַדִּבְּרוֹת (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. דָּבָר אַחֵר, סָרוּ מַהֵר, רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, כָּל נָבִיא שֶׁהָיָה עוֹמֵד הָיָה אוֹמֵר נְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְלָמָּה הָיָה אוֹמֵר דְּבַר חֲבֵרוֹ, לְבָרֵר נְבוּאָתוֹ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִנְבוּאָתוֹ הוּא נִזְקָק, חוּץ מִמּשֶׁה שֶׁאָמַר כָּל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְשֶׁלּוֹ, וְכָל שֶׁהָיָה מִתְנַבֵּא מֵעֵין נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה הָיָה. וְכָל הַדִּבְּרוֹת הוּא אוֹמֵר, חוּץ מִשְׁנַיִם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲמָרָן לְיִשְׂרָאֵל מִפִּיו, אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה לָכֶם לַחֲטוֹא אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ מַטְרוֹנָה בִּשְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת מִיָּד לְיָד, וְחָזַר וְשָׁלַח לָהּ עוֹד שְׁמוֹנֶה עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, עִם שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת עִם אוֹהֲבָהּ אִבְּדָה אֶת שְׁתֵּי הַמַּרְגָּלִיּוֹת שֶׁנָּתַן לָהּ הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַמֶּלֶךְ שֶׁאִבְּדָה אוֹתָן טְרָדָהּ מִבֵּיתוֹ. בָּא לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ לְפַיֵּס לַמֶּלֶךְ, אָמַר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵימָתַי אַתָּה מוֹצֵא מְשֻׁבַּחַת וְנָאָה כְּמוֹתָהּ. אָמַר הַמֶּלֶךְ אִי שָׁמַיִם שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת נָתַתִּי לָהּ מִיָּדִי לְיָדָהּ וְשָׁלַחְתִּי לָהּ עַל יָדְךָ שְׁמוֹנֶה, לֹא הָיָה לָהּ לְאַבֵּד אֶת שֶׁלְּךָ אוֹ שָׁלשׁ אוֹ אֲפִלּוּ כֻּלָּם, אֶלָּא כָּךְ הָיְתָה בּוֹסֶרֶת עָלַי שֶׁאוֹתָן שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת שֶׁנָּתַתִּי לָהּ מִיָּד לְיָד אִבְּדָה אוֹתָן, הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְיִרְמְיָה (ירמיה ב, יג): כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, וּשְׁתֵּי רָעוֹת עָשׂוּ לְכָךְ וִיתֵּר עַל כ"ב, וּמַהוּ כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אָנֹכִי, וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, הֱוֵי: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם. עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן חֲנִילָאי אָמַר מֵאָה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה קַנְטָרִין שֶׁל זָהָב הָיָה בָּעֵגֶל מִנְיַן מַסֵּ"כָה. מ' אַרְבָּעִים, ס' שִׁשִּׁים, כ' עֶשְׂרִים, ה' חֲמִשָּׁה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר מֵאָה וְעֶשְׂרִים קַנְטָרִין, מִנְיַן מָסָ"ךְ, שֶׁהוּא מַעֲבִיר ה'. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי אַמֵּי מַסֵּכָה רָעָה הִסַּכְתֶּן לַדּוֹרוֹת, מִשְׁתֵּי בִּישָׁתָא אִישְׁתִּיתֵין לְדָרַיָיא. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשׁוֹן סַרְדְּיוֹטִין הוּא, מַסֵּכָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה.
במדבר רבה ב׳:י״ג - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי: וְהָיָה מִסְפַּר, הַסּוֹפֵר כְּמִסְפַּר הַתּוֹרָה נִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם, שֶׁכָּךְ אָמַר לָהֶם עַל יְדֵי משֶׁה (דברים ז, יד): בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים, הֱוֵי: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, מְשָׁלָן בֶּעָפָר מְשָׁלָן בַּכּוֹכָבִים, בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם מְשׁוּלִים בֶּעָפָר, מָה עֲפַר הָאָרֶץ עָשׂוּי דַּיִּשׁ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל עֲשׂוּיִם דַּיִּשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יג, ז): כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ. דָּבָר אַחֵר, מָה עֲפַר הָאָרֶץ אִם אֵינוֹ נִמְצָא אֵין אָדָם מִתְקַיֵּם, אִם אֵין עָפָר אֵין אִילָנוֹת וְאֵין תְּבוּאָה, כָּךְ אִם אֵין יִשְׂרָאֵל אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, יח): וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם מְשׁוּלִים בֶּעָפָר, לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ הֵם מְשׁוּלִים לְחוֹל הַיָּם, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹל מַקְהֶה שִׁנָּיו, כָּל יִשְׂרָאֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ מְכַלִּין כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, יט): וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וגו', וּכְתִיב (יחזקאל כה, יד): וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה מְשָׁלָן כַּחוֹל, מַה חוֹל אָדָם נוֹטֵל מִמֶּנּוּ מְלֹא קֻמְצוֹ וְנוֹתֵן לָעִסָּה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְטָעֳמוֹ שֶׁהוּא מַקְּהֶה אֶת שִׁנָּיו, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, כָּל מִי שֶׁהוּא בּוֹזְזָן אוֹ גּוֹזְלָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מַקְּהֶה אֶת שִׁנָּיו לֶעָתִיד לָבוֹא, לָמָּה, שֶׁהוּא קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג): קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא עֲלֵיהֶם נְאֻם ה', וְכָל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בַּקֳּדָשִׁים חַיָּב מִיתָה. דָּבָר אַחֵר, כְּחוֹל הַיָּם, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹל אָדָם מַכְנִיסוֹ לָאוּר וּמוֹצִיאוֹ בּוּלִים וְעוֹשִׂין הֵימֶנּוּ כְּלִי זְכוּכִית, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאוּר וְיוֹצְאִין חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג, כו): עַבְדוֹהִי דִי אֱלָהָא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ וגו'. וְאַף לֶעָתִיד לָבוֹא הֵם נִכְנָסִין לַגֵּיהִנֹּם וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם נִכְנָסִין שָׁם, וְאִלּוּ הֵם נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹבְדִים, וְיִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִתּוֹכָהּ בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ב): כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, לָמָּה (ישעיה מא, יג): כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ לְכָךְ מוֹשְׁלָן כַּחוֹל. לֶעָתִיד לָבוֹא מְשָׁלָן כַּכּוֹכָבִים, מָה הַכּוֹכָבִים מַזְהִירִין בְּכָל הָרָקִיעַ כָּךְ הֵם מַזְהִירִין לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל יב, ג): וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. לָמָּה נִמְשְׁלוּ בַּכּוֹכָבִים וְלֹא בַּחַמָּה וְלֹא בַּלְּבָנָה, אֶלָּא אַבְרָהָם נִמְשַׁל בַּחַמָּה וְיִצְחָק בַּלְּבָנָה וְיַעֲקֹב בַּכּוֹכָבִים, לֶעָתִיד לָבוֹא הַחַמָּה וְהַלְּבָנָה בּוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד, כג): וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִיְרוּשָׁלָיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד, וְהַכּוֹכָבִים אֵינָם בּוֹשִׁים, כָּךְ אַבְרָהָם וְיִצְחָק פְּנֵיהֶם מִתְכַּרְכְּמוֹת. לֶעָתִיד לָבוֹא בִּשְׁבִיל בְּנֵיהֶם, אַבְרָהָם בִּשְׁבִיל יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק בִּשְׁבִיל עֵשָׂו וְאַלּוּפָיו, וְהַכּוֹכָבִים אֵין לָהֶם בּוּשָׁה. כָּךְ יַעֲקֹב אֵין לוֹ בּוּשָׁה שֶׁלֹא יֵבוֹשׁ: שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט, כב): לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ, לָמָּה, (ישעיה כט, כג): כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂי יָדַי וגו', שֶׁכֻּלָּם צַדִּיקִים (שיר השירים ד, ז): כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי. דָּבָר אַחֵר, מָה הַכּוֹכָבִים חוֹלְקִין כָּבוֹד זֶה לָזֶה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כה, ב): עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה, כְּשֵׁם שֶׁהַכּוֹכָבִים אֵינָן מְרִיבִין זֶה עִם זֶה, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים. דָּבָר אַחֵר, מָה הַכּוֹכָבִים אֵינָן שׁוֹלְטִים אֶלָּא בַּלַּיְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן שׁוֹלְטִים אֶלָּא בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי עֹל מַלְכוּת. דָּבָר אַחֵר, מָה הַכּוֹכָבִים יָכוֹל אֶחָד לִשְׂרֹף אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ שֶׁיָּרְדָה אֵשׁ בְּדִבּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב א, י): אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמֲשָּׁיו.
רש"י על דברים א׳:י׳ - הטקסט מספריא
והנכם היום ככוכבי השמים. וְכִי כְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וַהֲלֹא לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים רִבּוֹא, מַהוּ וְהִנְּכֶם הַיּוֹם? הִנְּכֶם מְשׁוּלִים כַּיּוֹם – קַיָּמִים לְעוֹלָם כַּחַמָּה וְכַלְּבָנָה וְכַכּוֹכָבִים (עי' ספרי):
והנכם היום ככוכבי השמים AND, BEHOLD, YE ARE THIS DAY AS THE STARS OF THE HEAVEN — But were they that day as the stars of the heaven? Were they not, indeed, only sixty myriads? What, then, is the meaning of “And, behold, ye are this day (היום lit., the day)"? It means: Behold ye may be compared to the day (the sun), existing for ever just as the sun and the moon and the stars (cf. Sifrei Devarim 10:1).
תענית י״א ב - הטקסט מספריא
כְּאִילּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר״! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ, הָא — דְּלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא — לֵיכוֹל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ.
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַלַּיְלָה — לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ — אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ: אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ דִלְמָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
מָר עוּקְבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
אֲזַל וּשְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ, הִלְכְתָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת תַּעֲנִית, וְהִלְכְתָא: קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים — בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְּרָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
as though a sacred object is immersed in his bowels, which he may not damage, as it is stated: “The sacred is in your midst; and I will not come into the city” (Hosea 11:9). This statement indicates that it is prohibited to take a fast upon oneself. The Gemara answers: This is not difficult. This first ruling, that one who fasts is sacred, is referring to a case where he is able to distress himself without causing bodily harm. That second ruling, that one may not overly burden his body, deals with a situation when he is unable to distress himself while avoiding all harm, and he proceeds to fast nevertheless.
Reish Lakish said: One who fasts is called pious, as it is stated: “The pious man does good [gomel] to his own soul; but he who troubles his own flesh is cruel” (Proverbs 11:17). The verb gomel can also mean weaning, or abstaining from unnecessary pleasure. Accordingly, Reish Lakish derives from this verse that one who abstains from food is called pious. Similarly, Rav Sheshet said: This student of a Torah academy who sits in observance of a fast has let a dog eat his portion. Since his fast weakens him and prevents him from studying Torah, it is considered as though a dog ate his meal, as the student derived no benefit from it.
Rav Yirmeya bar Abba said: There is no completely stringent communal fast in Babylonia, except for the Ninth of Av alone. All other fasts, even those which are fixed and routine for the community, are treated as individual fasts, with regard to both the customs of the fast itself and the halakhot of who is obligated to fast. Rav Yirmeya bar Abba said that Reish Lakish said: A Torah scholar is not permitted to sit in observance of a fast, due to the fact that his fasting reduces his strength for the heavenly service of Torah study and mitzvot.
§ The mishna taught that during the first set of fasts they eat and drink from after dark, and begin fasting in the morning. Rabbi Zeira said that Rav Huna said: With regard to an individual who took a fast upon himself, even if he ate and drank the entire night, on the following day he prays in the Amida the prayer of a fast, which begins: Answer us on the day of our fast. If after completing his fast he slept in his fast, i.e., he continued fasting throughout the night, he does not pray the prayer of a fast the next morning.
Rav Yosef said: What does Rav Huna maintain in this regard? Does he hold that one does not fast for only a few hours, i.e., that fasts that do not last from daybreak until nightfall are not considered fasts at all, and therefore these extra hours of the night are not part of his fast, or perhaps he holds that one does fast for a few hours, but one who fasts for a few hours does not pray the prayer of a fast?
Abaye said to Rav Yosef: Actually, Rav Huna holds that one does fast for hours, and one who fasts for a few hours does pray the prayer of a fast. But it is different here, as there are hours of the night that he did not take upon himself at the outset. Since one must take an individual fast upon himself beforehand, if he merely continues his fast into the night, these extra hours are not part of his obligation, and therefore he does not add the special prayer for a fast, Aneinu, on the following morning.
§ The Gemara relates: Mar Ukva happened to come to the city of Ginzak. The inhabitants of Ginzak, among other matters, asked him three questions to which he did not know the answer: First, does one fast for hours, or does one not fast for hours? Mar Ukva did not have an answer readily available. Second, are the clay jars belonging to gentiles, which have been used for storing wine, permanently prohibited, or can they be rendered permitted? He did not have an answer readily available. Thirdly, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration, as the acting priest when Aaron and his sons were initiated into the priesthood? Once again, he did not have an answer readily available.
Mar Ukva went and asked these questions in the study hall. They said to him: The halakha is: One fasts for hours, and he even prays the prayer of a fast. And the halakha is that the jars belonging to gentiles are permitted after they have not been used at all for twelve months. Finally, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration? He did not serve in his own clothes, nor in the regular priestly garments, but in a special white cloak. Rav Kahana taught: Moses served in a white cloak that does not have a hem.
Rav Ḥisda said:
בבא בתרא נ״ג א - הטקסט מספריא
שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״.
בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.
וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא? כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּדַר גָּדֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וּפָרַץ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בָּהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
הַאי גָּדֵר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי לָא סָלְקִי לַהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא לָא סָלְקִי לַהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ בְּרַוְוחָא, וְהַשְׁתָּא קָא סָלְקִי לַהּ בְּדוּחְקָא.
הַאי פִּרְצָה – הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי עָיְילִי בַּהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא קָא עָיְילִי בַּהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ בְּדוּחְקָא, וְהַשְׁתָּא עָיְילִי בַּהּ בְּרַוְוחָא.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן צְרוֹר וְהוֹעִיל, נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַאי ״נָתַן״ וּמַאי ״נָטַל״?
אִילֵּימָא נָתַן צְרוֹר – וּסְכַר מַיָּא מִינַּהּ, נָטַל צְרוֹר – וְאַפֵּיק מַיָּא מִינַּהּ; הַאי מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ הוּא! אֶלָּא נָתַן צְרוֹר – דְּצַמֵּד לַהּ מַיָּא, נָטַל צְרוֹר – וְאַרְוַח לַהּ מַיָּא.
וְאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶן, הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ – קְנָאָהּ.
But if the act was performed not in the seller’s presence, the seller must say to him: Go, take possession and thereby acquire the property for him to acquire it.
Rav raises a dilemma: How does one acquire a gift, i.e., is it necessary for the giver to say: Go, take possession and thereby acquire? Shmuel said: What dilemma is raised to Abba, i.e., Rav? Now one could say the following: And what is the halakha with regard to a sale, where the buyer is giving money to the seller? If the seller says to the buyer: Go, take possession and thereby acquire the property, the acquisition does take effect, but if he did not say this, it does not. Therefore, with regard to a gift, where no money is given to the seller, is it not all the more so reasonable that the acquisition not take effect without a clear directive from the seller? The Gemara answers: And Rav holds that it is possible to say that one who gives a gift gives it generously, and would allow the acquisition even absent a clear directive.
§ The mishna teaches that taking possession can be performed by building a fence or breaching a fence even a bit. The Gemara clarifies: And how much is the measure of a bit? It is in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: If one had previously built a fence, and now completed it to a height of ten handbreadths, which is the height of a halakhically significant barrier; or similarly, if one had previously breached a breach, and now expanded it in order that it be large enough that a person can enter and exit through it, this is considered taking possession.
The Gemara asks: What are the circumstances of this fence? If we say that initially one could not climb over it to enter the field, and now too one still could not climb over it, what did he accomplish? Nothing has changed through his completing the height of the fence. And alternatively, if it was such that initially one could climb over it to enter the field, and now one could not climb over it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this addition as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the height of the fence was such that initially one could climb over it with ease, and now one could climb over it only with effort.
The Gemara similarly asks: What are the circumstances of this breach? If we say that initially, one could enter the field through it, and now too one could enter the field through it, what did he accomplish? Nothing has changed through his expanding the breach? And alternatively, if it was such that initially one could not enter the field through it, and now one could enter the field through it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the size of the breach was such that initially one could enter the field through it with effort, and now one could enter the field through it with ease.
Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed a stone and it helps to serve some objective, or if one removed a stone and it helps to serve some objective, this act is considered taking possession. The Gemara asks: What is the meaning of placed, and what is the meaning of removed?
If we say that he placed a stone in the fence and stopped the water from flooding the field, or he removed a stone from the fence and thereby fashioned an opening that released water that had been flooding the field, this is analogous to one who chases away a lion from another’s property. In other words, these acts prevent damage to the field, which one is obligated to prevent even in the case of the property of another, and accordingly, they do not constitute a demonstration of ownership. Rather, it means that he placed a stone that connected water to the field and irrigated it, or he removed a stone and enhanced the flow of water to it.
§ The Gemara cites another statement of the same amora with regard to taking possession. And Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If there were two fields with one boundary between them, and one took possession of one of the fields in order to acquire it, he has acquired it.
משנה תורה, הלכות מכירה כ״ה:ד׳ - הטקסט מספריא
שני בתים זה לפנים מזה מכר שניהם לשנים או נתן שניהם לשנים אין להם דרך זה על זה ואין צריך לומר אם נתן החיצון ומכר הפנימי אבל אם מכר החיצון ונתן הפנימי יש לו דרך שכל הנותן בעין יפה נותן יותר מן המוכר.
משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה י״א:כ״ב - הטקסט מספריא
אמר תנו נדוניא לבתי כך וכך בגדים כך וכך כלים הוזלו הבגדים והכלים אחר כן הריוח ליתומים ונותנין לה כשער הזול וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז דמי היין לבתי והוקר היין הריוח ליתומים ונותנין לה ארבע מאות זוז מעשה באחד שהיה יוצא בקולר ואמר תנו לפלוני ארבע מאות זוז מהיין של מקום פלוני ואמרו חכמים יטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין שלא נתכוון זה ליתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז ולא נתכוון אלא לדמים וזה שייחדן כדי ליפות את כחו ושוב מעשה באחד שאמר הדקל לבתי והניח שני חצאי דקל אמרו חכמים תטול השני חצאים שלזה נתכוון והם שקרא דקל ושוב מעשה באחד שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה כורין ונמצא הבית שיש לזה המצוה מחזיק מאה ועשרים ואמרו חכמים זכה בבית זה שהדברים מראין שכוונתו לזה היתה שכל הנותן בעין יפה נותן וכן כל כיוצא בדברים אלו.
משנה תורה, הלכות שבת כ״ט:ד׳ - הטקסט מספריא
עיקר הקידוש בלילה. אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו. ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי. אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
משנה אבות ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם. שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. ומנין אפילו חמשה שנאמר (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה. ומנין אפילו שלשה. שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין אפילו שנים. שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגומר. ומנין אפילו אחד. שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
רש"י על שמות ל״ט:מ״ג - הטקסט מספריא
ויברך אתם משה. אָמַר לָהֶם יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְגוֹ', וְהוּא אֶחָד מִי"א מִזְמוֹרִים שֶׁבִּתְפִלָּה לְמֹשֶׁה (ספרא):
ויברך אתם משה AND MOSES BLESSED THEM — He said to them “May it be the will of God that His Shechinah rest upon the work of your hands; ‘and let the beauty of the Lord our God be upon us and establish Thou the work of our hands upon us’” (Psalms 90:17.) (Sifra, Shemini, Mechilta d'Miluim 2 15) This (from ויהי נועם onward) is part of one of the eleven Psalms (90—100) that are in the section beginning with, תפלה למשה; (Numbers Rabbah 12:9).

