שבת חזון

8שבת חזון

א. בביאור הפנימי של השם "שבת חזון" (שבפשטות הוא ע"ש ההפטרה¹), ידוע מה שהביא² הרה"ח הנודע ר' הלל מפאריטש³ "בשם הרב מבאַרדיטשוב נבג"ם", ד"שבת חזון" הוא מלשון מחזה, "שמראין לכאו"א מישראל⁴ המקדש דלעתיד מרחוק" (וכדלקמן ס"ב).

ויש לומר, שכאשר שבת חזון חל ביום הת"ב בעצמו (כקביעות שנה זו^*), הרי ענין זה דשבת חזון — ראיית בית המקדש דלעתיד — הוא ביתר שאת ויתר עז.

דהנה ידוע⁵ שמטרת ענין הצומות (ובמילא — כוונתם הפנימית גם עתה) היא שיהפכו לימים טובים, בלשון הרמב"ם⁶ "שהם עתידים להיות ימים טובים⁷ וימי ששון ושמחה". וענין זה הוא בהדגשה יתירה בתענית דת"ב, ד"אין⁸ אומרים תחנון ולא סליחות בת"ב ואין נופלין על פניהם משום דאקרי מועד". ויתירה מזו איתא בירושלמי⁹ שביום שחרב הבית (ת"ב) "יליד מלכא משיחא"¹⁰. ובפרט ע"פ הידוע¹¹ שביום הולדתו של אדם מזלו גובר, דלפי זה נמצא, שביום ת"ב מתגבר מזלו של משיח צדקנו¹², והוא יום מסוגל לענין של ישועה וגאולה¹³. וענין זה נוגע להלכה למעשה, וכמ"ש הרח"ו¹⁴ בשם האריז"ל שזהו מהטעמים שאומרים "פסוקי נחמה" "ביום ט"ב במנחה. . כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם"¹⁵, וי"ל שזהו הטעם הפנימי שנק' ת"ב בשם "מועד".

ועפ"ז יש לומר, דכאשר הצום דת"ב 9חל ביום הש"ק, שדוחין את התענית ליום א', אין זה אלא בשייכות לענין הצום ודיני עינוי ואבילות כו', אבל ענין ה"מועד" שבו, בגלל זה שביום זה נולד מושיען של ישראל והוא יום מסוגל לנחמה וגאולה, אינו נדחה ע"י ש"ק, ואדרבה, ענינים אלה הם בעיקר ביום הש"ק.

וע"ד משנ"ת במ"א¹⁶ בנוגע לכל הצומות, שכשחלים ביום הש"ק נדחה רק ענין הצום, אבל זה שיום צום נקרא "יום רצון לה'"¹⁷ אינו נדחה מיום הש"ק, ואדרבה, ה"ה עת רצון ביתר שאת ויתר עז, כי "חמדת ימים אותו קראת"¹⁸, ונצטוינו לענגו בעונג אכילה ושתי' כו'¹⁹, ונמצא, שכשהצום חל ביום ש"ק הרי הוא כמו "יום טוב" ויום "ששון ושמחה"²⁰.

ומזה מובן גם לעניננו, דכיון שכשחל ת"ב בש"ק מודגש באופן גלוי ענינו הפנימי, שהוא "מועד"²¹ ויום מסוגל לעניני ישועה גאולה ונחמה, הרי גם ראיית בית המקדש דלעתיד ביום זה (להיותו שבת חזון), היא ביתר שאת וביתר עז.

ב. ויש לבאר העילוי המיוחד דראיית המקדש דלעתיד כשחל שבת חזון ביום הת"ב עצמו, בהקדם הביאור בהמשך דברי הרב לוי"צ מבאַרדיטשוב, שמביא שם משל לבאר זה שמראין את המקדש דלעתיד לכאו"א מרחוק, וז"ל²²:

"משל. . מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר להתלבש בו ומצד שלא נזהר הבן באותו בגד ועשה מעשים אשר לא יעשו קרע אותו לכמה קרעים. ועשה לו פעם שני לבוש יקר וקרע אותו ג"כ²³. מה עשה האב עשה לו לבוש שלישי ולא נתן לו ללבוש אותו רק גנזו ולפרקים²⁴ ידועים הוא מראה לו הלבוש ואומר לו ראה שאם תתנהג בדרך הישר ינתן לך לבוש זה ללבוש אותו [ומצד זה מרגילו לילך בדרך הישר עד שיודע בו שנעשה אצלו כמו טבע אז יתן לו הלבוש להלביש אותו כי אז אינו ירא ממנו פן יחזור לסורו מאחר שנעשה כמו טבעית כו'] וזהו ענין שבת חזון ל' מחזה שמראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק כו' וד"ל".

והיינו שהתכלית של זה ש"מראין. . המקדש דלעתיד" היא להרגיל את בנ"י 10ללכת בדרך הישר עד שהליכה זו תהי' אצלם "כמו טבע", ואז ניתן להם המקדש למטה.

וצ"ב בהתאמת המשל לתוכן הנמשל, דלכאורה, בשלמא במשל, הרי הלבוש עצמו אינו אלא שכר צדדי ואינו גורם מצד עצמו שיתנהג הבן כדבעי, ולכן רק עי"ז שאביו אינו נותן לו הלבוש ורק מראה לו ואומר לו ראה שאם תתנהג בדרך הישר ינתן לך לבוש זה, הרי זה מרגילו ללכת בדרך הישר; אבל בנמשל, הרי עצם מציאות המקדש פועל שיפור והטבה במצב בנ"י בגלל היותו מקום גילוי שכינה וראיית אלקות. ולפי זה צ"ב, איך יתכן, שראיית אלקות בזמן הבית, כשהי' בית המקדש על מכונו ובנ"י עלו לרגל וראו במו עיניהם את עשרת הנסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק²⁵, ובמשך שנים רבות, הרי כ"ז לא פעל עליהם שייטיבו את דרכם, אע"פ שבשעת מעשה היו נביאים שהוכיחו את ישראל והזהירום שעל ידי מעשיהם הרעים יגרמו לגלות וחורבן הבית — ואילו זה שרק מראין את המקדש דלעתיד מרחוק, וזה גופא רק "לפרקים ידועים", יש בכוחו לפעול על בנ"י להרגילם ללכת בדרך הישר עד שזה יהי' "כמו טבע" בנפשם?

ג. ויש לומר, שהביאור בזה נרמז במ"ש הרב לוי"צ מבאַרדיטשוב "שמראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק". דלכאורה צ"ב, הרי ראי' וריחוק הם שני ענינים שונים, ויתרה מזה — הראי' 1) מורה שהדבר הוא בקירוב, 2) "מקרבת" ומודיעה פרטי הדבר להרואה.

[וכידוע החילוק בין ראי' לשמיעה²⁶, דראי' היא מקרוב ושמיעה מרחוק²⁷. כלומר: ראי' מגיעה בנפש וחודרת בהאדם בוודאות והתאמתות כזו שאינה בשמיעה, דכשהאדם רואה איזה דבר, לא יועילו הוכחות וראיות לסתור את ראייתו²⁸, כי מאחר שהוא בעצמו ראה את הדבר הרי נתאמת ונתברר אצלו הדבר יותר מכל בירור שכלי.

— וכמודגש בההלכה²⁹ ד"אין עד נעשה דיין", כדאיתא בגמ'²⁹ הטעם "כיון דחזיוהו כו' לא מצו חזו לי' זכותא", משא"כ כשהדיינים שומעים מהעדים, אף שברור להם שהעדים אומרים אמת³⁰, חזו לי' זכותא, כי הוודאות והתפעלות שמצד ראי' היא גדולה יותר מהוודאות והתפעלות שמצד שמיעה],

וא"כ מהו שאומר ש"מראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק" — דאם זהו באופן של ראי', הרי זה מדגיש שאינו "מרחוק" אלא "מקרוב".

ויש לומר, דכוונתו בזה ללמדנו שני ענינים הפכיים הנצרכים בכדי שההליכה בדרך הישר תעשה ותהי' "כמו טבע" באופן שתביא את נתינת המקדש דלעתיד.

ד. ביאור הענין:

ידועה דעת הזהר³¹ שבית המקדש השלישי ייבנה ע"י הקב"ה, "בניינא ד 11קוב"ה". וכמ"ש רש"י³² "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנאמר³³ מקדש אדני כוננו ידיך". אבל לאידך מצינו ברז"ל³⁴ שהמקדש ייבנה על ידי בנ"י, וכן פסק הרמב"ם³⁵ דמשיח בונה המקדש, ולכאורה טעמו פשוט, שהרי בנין ביהמ"ק היא מצות עשה³⁶, כמ"ש³⁷ ועשו לי מקדש, ומצוה היא דבר המוטל על בנ"י.

והנה כבר נת' כמ"פ³⁸ שי"ל כמה תיווכים בין ב' הדיעות, דתרווייהו איתנהו בי' [דבנין הבית למטה יהי' בידי אדם, ובמקדש זה שלמטה ירד וישכון המקדש הרוחני דלמעלה, או שמקדש גשמי ירד מן השמים אבל הדלתות או השערים שטבעו בארץ, שהן היו בידי אדם, יעלו ויתגלו ויעמידום במקומם והמעמיד הדלתות נחשב³⁹ כאילו בנאו]. ועפ"ז נמצא, שבבנין דלעתיד יש צורך בשני הענינים — הן הענין ד"בניינא דקוב"ה", וכן שייעשה על ידי בני אדם, המלך המשיח.

ונקודת הביאור בזה היא, כי עיקר החידוש דבית השלישי הוא שיהי' בית נצחי, דלא כבית הא' ובית הב', ולכן צ"ל "בניינא דקוב"ה", ולא בניינא דבר נש, שאין לו קיום (כמבואר בזהר שם⁴⁰). אבל לאידך, נצחיות המקדש צ"ל (גם) כמו שהוא בגדרי המטה, ולכן קביעות נצחית זו למטה היא ע"י מעשה בני אדם, שאז הנצחיות כמו שהיא מצד "בניינא דקוב"ה" נקבעת גם ב(גדרי) המטה⁴¹.

ה. ויש לומר, דכשם שהוא בנוגע לבנין ביהמ"ק, עד"ז הוא גם בזה שמראין את המקדש דלעתיד לכאו"א מישראל, שיש בזה מעין שני ענינים אלה — "בנינא דקוב"ה" ומעשה בני אדם (ונרמזים בב' הלשונות "מראין. . מרחוק", כדלקמן):

מ"ש "לשון מחזה שמראין לכאו"א מישראל", אין כוונתו רק שבשבת חזון ישנו המקדש דלעתיד בבחי' ראי' אצל כאו"א (שאז הי' כותב כאו"א רואה ופשיטא שביכלתו לראות וכיו"ב), אלא ש"מראין" אותו, היינו שהראי' באה לא מצד האדם עצמו, אלא היא פעולתו של זה שמראה אותו, שהראי' באה מלמעלה, ע"ד שהבנין הוא "בניינא דקוב"ה".

וזהו החידוש בראי' זו לגבי ראיית השכינה במקדש הא' והב':

במקדש הא' והב', אף שבנ"י עלו לרגל והקריבו קרבנות במקדש וראו גילוי שכינה ע"י עשרת הנסים שנעשו לאבותינו, שפשיטא שכ"ז מביא ליר"ש [במכ"ש וק"ו מזה שהעלי' עצמה לירושלים לאכול מעשר שני מביאה ליר"ש, " 12שהי'⁴² רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו'⁴³ גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהי' עומד בירושלים עד שיאכל מע"ש שלו והי' רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה הי' גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה"] — הרי ראי' זו היא מה שבנ"י ראו ונתעוררו ליר"ש; ואילו בבית המקדש הג' ה"ז באופן ש"מראין לכאו"א מישראל", שהקב"ה מראה אותו.

והחילוק בין דבר שהאדם רואה מעצמו לזה שמראין לו מלמעלה הוא הן בכמות והן באיכות: כאשר האדם רואה מעצמו אינו רואה את כל פרטי הדבר, אלא מה שביכלתו לראות בכח עצמו; משא"כ כשמראין לו, הרי יכול לראות את כל הדבר. ועוד זאת: כאשר ראיית הדבר היא בכח האדם, הרי תפיסת הדבר היא לפי אופן כליו וחושיו, ואינו תופס את הדבר כמו שהוא; ואילו כאשר מראין לו את הדבר, אין זה לפי מדידת תפיסת האדם, אלא לפי ערך הדבר שמראין לו.

ועד"ז הוא בנוגע לבתי המקדשות: בבית המקדש הא' והב' "ראו" בנ"י מעצמם את הגילוי, וכיון שהיא ראי' של נברא, הרי אין זה גילוי אלקות דהמקדש כמו שהוא, כי אין ביכולתו של נברא לראות ולהשיג מאלקות אלא באופן מוגבל, לפי ערך מדידות והגבלות האדם⁴⁴; משא"כ המקדש דלעתיד שמראין לכאו"א מישראל, אין זה לפי ערך ודרגת הנברא, אלא זהו המקדש עצמו, כי הקב"ה מראה אותו, וענין זה הוא נעלה שלא בערך ממה שנברא יכול לראות ולהשיג.

ומטעם זה ראיית הגילויים שבבית ראשון ובית שני והעבודה אז לא פעלה שהנהגת בנ"י בדרך הישר תהי' "כמו טבע" בנפשם, ענין הנצחיות, ודוקא ראיית המקדש דלעתיד יש בכוחה לפעול שהנהגתם תהי' בדרך הישר,

כי ראיית ועבודת ישראל במקדש ראשון ושני אינה אלא ראייתו ועבודתו של נברא, דלהיותו מדוד ומוגבל ובעל שינוי, הרי גם עבודתו היא בהגבלה וא"א שיהי' לה נצחיות; משא"כ ראיית המקדש דלעתיד, ה"ז פעולה מצד הקב"ה, ולכן דוקא בכוחה לפעול שההנהגה בדרך הישר תיעשה כמו טבע.

ו. אמנם אעפ"כ, מכיון שכ"ז הוא מצד ה"מראין" שמלמעלה, ולא מצד האדם שלמטה, נמצא, שמצד מצב בנ"י מצד עצמו אין ראיית המקדש פועלת בו באופן נצחי.

[וע"ד המבואר בכ"מ⁴⁵ בנוגע להכרוזים השונים שמכריזים מלמעלה, כדי לעורר את האדם לתשובה, שהוא ע"י שהנשמה למעלה שומעת את הבת קול, וע"י שהיא שומעת זה למעלה נמשך ונרגש גם בנשמה שלמטה, כמאמר⁴⁶ 13אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, ולכן אנו רואים שנופלים לו לאדם פתאום הרהורי תשובה בלי שום הכנה והתבוננות לזה מצדו — שמבואר בזה⁴⁷, דכיון שהיא באה לא מצד האדם שלמטה, שהוא נתעורר בתשובה מצד עצמו, אלא מצד אתערותא דלעילא, אין להתעוררות זו קיום אצל האדם].

וזהו שמדייק ש"מראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק", שאף שמראין המקדש דלעתיד, צריך שיורגש אצל האדם שהוא "מרחוק", ועבודת האדם צ"ל להתבונן בזה גופא, שמראין לו המקדש דלעתיד, והוא מצד עצמו רחוק מזה, וה"ז גורם אצלו תנועה של ביטול עד שעי"ז נעשה "כלי" שההמשכה מלמעלה תורגש ותוקלט במציאותו.

עפ"ז יש לבאר גם השייכות לענין שבת חזון כפשוטו, שהוא ע"ש התחלת ההפטרה "חזון ישעיהו", שבגלוי הוא "אשר חזה על יהודה וירושלים גו'", ענינים שהם היפך הישועה והנחמה, כי גילוי המחזה דהמקדש דלעתיד, בא ע"י רגש הריחוק, המבואר בהפטרה ד"שבת חזון", שזה פועל הקירוב ש"מחזון (יהי') ותחזינה עינינו"⁴⁸, דראיית המקדש לעתיד לא תהי' מרחוק, אלא מקרוב.

ז. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר העילוי המיוחד בראיית המקדש דלעתיד בקביעת שבת חזון שחל ביום ת"ב עצמו, שאז נוסף ע"ז שמראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד, מעלת הגילוי שמצד למעלה, הרי כיון שבו ביום נולד משיח צדקנו, ועומד מוכן⁴⁹ לגאול את ישראל ולבנות המקדש במקומו, הרי זה מוסיף בהנתינת כח דעבודת האדם בשייכות למקדש דלעתיד, שלא יהי' באופן של "מרחוק", אלא באופן קרוב, וקרוב ממש, השייך למציאות האדם,

ועי"ז יורד ונתגלה ביהמ"ק למטה בגלוי ממש לכאו"א, ויה"ר שנזכה לזה בשבת חזון דשנה זו ממש, ובפרט שר"ת של השנה הם "הי' תהי' שנת אראנו נפלאות", שהקב"ה בעצמו מראה — אראנו — לכאו"א מישראל נפלאות, דגאולה האמיתית והשלימה, ד"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"⁵⁰, ותיכף ומיד ממש.

(משיחות ש"פ דברים תשמ"זח)