שיחה א

91שיחה א

א. על הפסוק¹ "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" איתא במדרש²: וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם. . כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. . מה הקב"ה עושה מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומוצא בו סימא [אוצר³] (שדהו⁴ נשרפת⁵ ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתי' סימא), וכי מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסין לארץ. . ג' פרוזדיגמאות [אגרות⁶] שלח יהושע אצלם הרוצה לפנות כו' להשלים כו' לעשות מלחמה כו'.

מאמר זה הובא גם בפירוש רש"י על הפסוק, עם כמה שינויים, וז"ל: בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן.

מהשינויים (העיקריים)⁷ בין לשון רש"י לגבי לשון המדרש:

א) במדרש נאמר "כנענים", ורש"י משנה וכותב "אמוריים"⁸. ושינוי זה דורש ביאור במיוחד, שהרי בפסוק מפורש "כי תבואו אל ארץ כנען", ואיך יתכן שדוקא רש"י, שבא לפרש פשוטו של מקרא, משנה מלישנא דקרא (כנענים) וכותב "אמוריים"?

ב) במדרש איתא "כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו כו'", שזה הי' (כמו שמבאר אח"כ) בעת כיבוש הארץ, כששלח יהושע האגרות כו', שעי"ז נודע להם "שישראל נכנסין לארץ"; ואילו רש"י כותב "שהטמינו כו' כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר"⁹. וצ"ע הא מנ"ל ובפרט בפשש"מ?

ג) במדרש הלשון "והטמינו ממונם", וברש"י — "הטמינו. . מטמוניות של זהב".

ד) במדרש — "בבתים ובשדות", ובפרש"י — "בקירות בתיהם" (ומשמיט "ובשדות").

הטעם לשינוי האחרון מובן בפשטות: ענינו של פרש"י עה"ת הוא — פירוש הכתובים (ולא סיפורי חז"ל), ולכן אין מקום להביא בפירושו ע"ד הממון שבשדות, שאינו שייך לפירוש הכתוב "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"¹⁰.

92ועוד ועיקר: א) הרי שריפת השדות (ומציאת הממון שעי"ז) אינה אלא סמוך לכיבוש הארץ¹⁰, ב) אינה שייכת לנגעים.

ומטעם זה מדייק רש"י "בקירות בתיהם" — כי ע"י נתיצת בית מנוגע יכולים למצוא רק המטמוניות שבקירות הבית (שנותצים אותם), אבל לא מה שהוטמן בעומק קרקע הבית¹¹.

ועפ"ז יש לבאר גם השינוי שלפניו — "ממונם" (סתם) או "זהב" — דהא בהא תליא: במדרש מדבר אודות כל מה שהטמינו "בבתים ובשדות" ולכן נקט לשון כללי — "ממונם"; משא"כ בפרש"י, שנקט "בקירות בתיהם", מוכרח לפרש שהטמינו רק זהב, לפי שקירות הבית הם מקום צר ומוגבל מהכיל כל מיני ממון של כסף ונחושת בכמות שכדאית טירחת ההטמנה; משא"כ זהב, שגם כמות קטנה ממנו הוא הון רב¹².

אבל שני שינויים הראשונים הנ"ל דורשים ביאור.

ב. ויובן זה בהקדים התמי' בדברי המדרש "וכי מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסין לארץ. . ג' פרוזדיגמאות שלח יהושע אצלם כו'" — דלכאורה:

מהי שאלת המדרש "וכי מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסין לארץ" — הרי מקרא מלא דיבר הכתוב, שבעת קריעת ים סוף "נמוגו כל יושבי כנען"¹³, וכפרש"י שם ש"אמרו עלינו הם באים לכלותינו ולירש את ארצנו"¹⁴! וכמפורש גם בס' יהושע¹⁵, שרחב אמרה לשני המרגלים "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ גו' וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם מצרים גו'".

[יש מפרשים¹⁶ שזהו טעמו של רש"י ששינה מלשון המדרש (כנ"ל) וכתב "כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר". אבל דברי המדרש דורשים ביאור].

ויש לומר בפשטות, דאף שידעו הכנענים שעתידים בנ"י להכנס לארצם ובעת קי"ס כבר "נמוגו" מזה שבנ"י יבואו עליהם לכלותם כו', מ"מ אין זו סיבה שמאותה שעה יטמינו ממונם מפני 93בנ"י, כי עדיין יש שהות עד שיתקרבו בנ"י לארצם ויהיו מוכנים להכנס לארצם בפועל, ובפרט לאחרי שראו שבנ"י מתעכבים זמן רב במדבר¹⁷.

וזוהי שאלת המדרש "וכי מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסין לארץ", כלומר, מנין נודע להם שהגיעה עתה שעת כניסתן לארץ, שמשו"ז הטמינו ממונם? ומתרץ שזה נודע להם ע"י שילוח האגרות כו'.

אמנם, עפ"ז צריך להבין בפרש"י: ההסברה שהטמנת ממונם היתה בסמיכות לכניסת ישראל לארץ (ולא לפני מ' שנים, כששמעו ע"ד קי"ס, אף שאז "נמוגו") ה"ה גם בלימוד ע"ד הפשט;

וא"כ קשה לפרש"י ("שהטמינו. . כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר") — מדוע הטמינו בזמן שלא היתה סיבה לזה עדיין? ומה גם לאחרי שראו האומות שישראל מתעכבים במדבר, ובכ"ז חששו כל זמן זה שבנ"י עומדים להכנס תיכף ומיד (ללא שהיות) לארץ, ומפני זה "כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר" היו מטמוניות של זהב ולא יכלו להשתמש בזהב זו!

ויש לומר שרש"י מתרץ קושיא זו ע"י השינוי מ"כנענים" ל"אמוריים", כדלקמן.

ג. נתבאר כמה פעמים, שאת פירושו עה"ת כתב רש"י באופן שהלומד יוכל לעמוד על כוונתו מבלי שיצטרך לחפש בספרים אחרים, ובמקום שנראה לכאורה שרש"י לא ביאר דבריו כו' — ה"ז מפני שהענין מובן ומבואר מהמפורש כבר בהכתובים (ופירושי רש"י) שלפנ"ז.

ועד"ז יש לומר בעניננו, שהשייכות המיוחדת של "אמוריים" לכאן (שלכן משנה רש"י "מכנענים" ל"אמוריים") מובנת מהמפורש בקרא לעיל — שהכתוב מפרט את ה"אמורי" בתור יוצא מן הכלל דז' אומות!

בהבטחת הארץ בברית בין הבתרים נאמר לאברהם¹⁸ "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה". דאע"פ שבפסוקים שלאח"ז¹⁹ נמנו עשר אומות שעתידים בניו לרשת את ארצם, והאמורי הוא רק אחת מהן, מ"מ, את קביעת זמן השיבה לארץ ("ודור רביעי ישובו הנה") תולה הכתוב ב"שלם עון האמורי" דוקא²⁰.

וי"ל שזהו מה שרש"י מרמז בכתבו "שהטמינו האמוריים כו'": מכיון שבזמן יצי"מ כבר ישנו "דור רביעי (ש)ישובו הנה", הרי ידעו האמוריים²¹ שעונם נשלם ("שלם עון האמורי") וכבר הגיע הזמן "להיות משתלח מארצו"²². ומטעם זה התחילו תיכף לאחרי יצי"מ להטמין זהבם כו', כי ידעו שכבר בא הזמן הקבוע לשיבת זרעו של אברהם לארץ זו.

ד. אמנם עדיין אין הענין מיושב היטב, שהרי לפי זה צריך לחדש שגם 94האומות ידעו ע"ד פרטי ברית בין הבתרים²³.

ובשלמא מה שרש"י לא נקט כפירוש המדרש (שהכנענים הטמינו כו' לפי שידעו ע"ד כניסת ישראל לארץ מהאגרות ששלח יהושע כו'), אפשר להסביר, כי לא מצינו בקרא שיהושע שלח אגרות ליושבי הארץ²⁴;

אבל עדיין אפשר לפרש בפשטות, שהכנענים התחילו להטמין זהבם לאחרי מפלתם של סיחון ועוג (שהיו האומות "בטוחים עליהם"²⁵), בחשבם שמעתה אין מי שיעמוד בפני בני ישראל מלעבור הירדן וליכנס לארץ. ומאי דוחקי' דרש"י²⁶ לפרש שהטמינו האמוריים זהבם "כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר" (והידיעה ע"ד כניסת הארץ היתה מצד זה ש"שלם עון האמורי")?

ויש לומר הביאור בזה:

הטמנת הממון כו' יש בה דבר והיפוכו: מחד גיסא ה"ז הוכחה, כמובן, על פחדם ומוראם שיגורשו מבתיהם וארצם כו'; אבל לאידך, מעשה ההטמנה מורה שאין הם מתייאשים לגמרי ועדיין תקוה בלבם שסו"ס יחזרו לבתיהם וימצאו המטמוניות שהטמינו (כי דוחק גדול לומר, שכוונתם בהטמנה היתה רק כדי שממונם לא יגיע לבנ"י, ע"ד גם²⁷ לי גם לך לא יהי').

ועפ"ז מובן בפשטות שאין לומר שיראתם מבנ"י — הן לאחרי קי"ס (כאשר "נמוגו כל יושבי כנען"), והן לאחרי נפילת סיחון ועוג — היא היא הסיבה שבגללה הטמינו את ממונם, דאי משום הא, מהי התועלת בהטמנת הממון כאשר הם עתידים להגרש מהמקומות שבהם הטמינו?

ועכצ"ל שהם עשו זאת מטעם ונימוק אחר — ובזה הוא החילוק בין דעת המדרש ודעת רש"י:

לפי המדרש, הסיבה להטמנת ממונם היתה — האגרות ששלח יהושע, שבאחת מהן הי' כתוב "הרוצה להשלים ישלים", שמזה הבינו הכנענים שאין זה ודאי שיגורשו מארצם (שהרי ישנה האפשריות להשלים), ולכן, אף שבפועל לא רצו להשלים אלא יצאו למלחמה, מ"מ לא נתייאשו לגמרי מהאפשרות שגם אם ינוצחו במלחמה יוכלו (הם או זרעם) להשלים ולחזור לביתם, ולכן הטמינו ממונם.

אבל לפרש"י (שלא הביא הא ד"ג' פרוזדיגמאות שלח יהושע כו'"²⁸) — הסיבה להטמנת זהבם (ותקותם לשוב ולקחתו) היא מזה גופא שידעו (כנ"ל ס"ג) שבא הזמן הקבוע שבנ"י "ישובו הנה" כי "שלם עון האמורי להיות משתלח מארצו".

והביאור: מכיון ש"זכות" הישיבה בארץ תלוי' בהנהגתם של יושבי' (שלכן לא נשתלח האמורי מארצו עד ששלם 95עונו), הרי — אמרו האמוריים — כשם שהם (האמוריים) עומדים להגרש מארצם מחמת עוונותיהם, כך יתכן²⁹ שבנ"י ישתלחו מן הארץ ע"י עונותיהם הם (עכ"פ כשתתמלא סאתם). ולכן "הטמינו האמוריים מטמוניות של זהב" [ש"מטמון" הוא גניזה העומדת לימים רבים³⁰], אולי במשך הזמן ישתלחו בנ"י מהארץ ויחזרו הם לבתיהם וימצאו אותם המטמוניות.

ה. אלא שלאחר כל זה עדיין יש מקום לשאלה:

הן אמת שרש"י תפס ל' "אמוריים" בסמכו על מ"ש לפנ"ז "כי לא שלם עון האמורי" — אבל הא גופא טעמא בעי, מדוע נזכר בברית בין הבתרים "עון האמורי" דוקא, והרי המדובר הוא אודות הבטחת כל ארץ כנען (הכוללת עשר, או עכ"פ שבע, אומות)³¹?

באבן עזרא³² כ' ש"הזכיר האמורי בעבור תקפו. . וכן אמר הנביא³³ (ואנכי השמדתי את האמורי גו') אשר כגובה ארזים גבהו".

אבל בפשש"מ עדיין לא למדנו ע"ד תקפו של האמורי (לגבי השאר מז' האומות). ומדוע סתם רש"י³⁴ ולא פירש הטעם שנזכר בפ' לך "אמורי" דוקא³⁵?

ויש לומר, דלפי פרש"י, מש"נ "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה (ופרש"י) להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה כו'" — פירושו כפשטות הלשון, שב"אותו זמן" נשלם רק עון האמורי (ולא דשאר האומות)³⁶, ורק הוא נשתלח (באותו זמן) מארצו³⁷, משא"כ שאר האומות נשתלחו מארצם רק לאחרי זמן. וכמפורש בקרא³⁸, שסיחון מלך האמורי [הי' מעבר הירדן³⁹ ו]נכבש קודם כל האומות על ידי משה רבינו, ושאר האומות נכבשו אח"כ ע"י יהושע (ועוד 96זאת — שגם הם לא נשתלחו לגמרי מארצם עד לאחרי מיתת יהושע⁴⁰, כמסופר בנביאים⁴¹).

ו. ע"פ הנ"ל (שלפרש"י "האמורי" שנזכר בפ' לך קאי רק על אומה זו, ולא על שאר האומות שבארץ כנען) — יוצא, לכאורה, שע"פ פרש"י לא היו "מטמוניות של זהב" (בביאת בנ"י לארץ) בכל ארץ כנען⁴², כ"א רק אצל האמוריים, כי רק בנוגע להם הגיע זמן הקבוע ל"ישובו הנה" (להיות משתלח מארצו).

ולפי זה יש לבאר גם אריכות לשון הכתוב כאן — שמתחיל "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", ושוב כופל "(ונתתי נגע צרעת) בבית ארץ אחוזתכם" — דלכאורה הו"ל לקצר ולומר "בבתיכם"⁴³?

גם: בתחילת הכתוב אומר "אשר אני נותן לכם לאחוזה", ואילו בסיום הכתוב נאמר "ארץ אחוזתכם" (כדיוק הכלי יקר⁴⁴, ש"ייחס האחוזה אל ישראל כאילו המה האוחזים בנחלה").

וע"פ הנ"ל יש לומר:

תחילת הכתוב איירי בנוגע לכללות דין נגעי בתים, שלא חל אלא לאחרי כניסתם לארץ באופן של "אחוזה", היינו שמתיישבים בארץ (משא"כ בהיותם במדבר שלא היו להם בתים ובמילא לא הי' עדיין דין נגעי בתים⁴⁵);

אבל בסיום הפסוק כוונת הכתוב היא להודיענו ענין מיוחד בנוגע לנגעי בתים, ש(נוסף ע"ז שהם באים כעונש על חטא⁴⁶, כנגעי אדם (הבאים על חטא לשון הרע⁴⁷), הנה) הקב"ה יתן "נגע צרעת" בבתים כדי שימצאו בנ"י את ה"מטמוניות של זהב" שהוטמנו שם על ידי יושבי הארץ;

ומכיון שזה לא הי' בכל ארץ כנען כ"א רק אצל האמוריים (כנ"ל), שהם היו (גם או בעיקר) מעבר לירדן⁴⁸ (ארץ סיחון (ועוג⁴⁹)), לכן נאמר בזה "ארץ אחוזתכם"⁵⁰ — כי עבר הירדן (ארץ ה 97אמורי) לא ניתן (מלכתחילה) מאת ה' לבנ"י לאחוזה⁵⁰, אלא שנעשתה "אחוזתכם"⁵¹ על ידי בקשת בני גד ובני ראובן⁵² שנטלוה מעצמם⁵³ לאחוזה.

ז. דובר כמ"פ, שבפרש"י ישנם "ענינים מופלאים"⁵⁴ ע"ד הרמז והסוד ("יינה של תורה"⁵⁵) — וכן בעניננו, שבשינוי זה מ"כנענים" ל"אמוריים" י"ל שמרמז רש"י להשייכות המיוחדת בין ענין הנגעים לאמורי דוקא.

והביאור:

נגעים באים כפרש"י על לשון הרע⁴⁷, דהיינו — אמירה רעה; וכמבואר ברמב"ם סוף הל' טומאת צרעת שאין הכוונה אמירת לשון הרע דוקא, אלא ל"שיחת הרשעים" בכלל (וכמו שמאריך שם שעצם הדבר ש"מרבין בדברי הבאי" מביא לידי כך ש"באין לספר בגנות הצדיקים כו' לדבר באלקים וכופרין בעיקר").

וזהו גם ענינה של קליפת "אמורי", ובפרט ע"פ רבינו הזקן⁵⁶ — ש"האמורי לשון אמירה ודיבור. . סימן לשטות מילין⁵⁷. . וברוב דברים לא יחדל פשע⁵⁸. . מפני רוב דברי הכסיל הנק' אמורי שמרבה דברים כו'" (בדוגמת דברי הרמב"ם הנ"ל ע"ד "שיחת הרשעים").

אמנם לאידך, דוקא בבתי האמוריים נמצאו "מטמוניות של זהב" — כי תכלית הכוונה בענין הנגעים אינה רק לבטל ולשלול "שיחת הרשעים" אלא להפוך את כח הדיבור של האדם, שתמורת "אמורי" דלעו"ז תהי' אמירה ודיבור דקדושה⁵⁹, "לקחתי מיד האמורי"⁶⁰, שעל ידי אמירות ודיבורים טובים וקדושים מגלים ה"מטמוניות" שבנפש⁶¹.

וכמרומז גם ברמב"ם שם, דלאחרי האריכות ע"ד "שיחת הרשעים", מסיים ע"ד גודל מעלת "שיחת כשרי ישראל", ש"אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך⁶² הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה שנאמר⁶³ אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו"⁶⁴.

(משיחת ש"פ מצורע תשמ"א)