שיחה ב

84שיחה ב

א. עה"פ¹ "ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה גו' מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן", הובאו בתורת כהנים² שתי דרשות (בפירוש "לכל מראה עיני הכהן"):

א) "לכל מראה עיני הכהן, פרט לבית הסתרים [שאינו מקום הנראה לעיני הכהן³], מיכן אמרו⁴ האיש נראה כעודר כו' האשה כעורכת כו'" [כי כל מה שיראה מהם במצב זה לא נחשב "בית הסתרים"⁵].

ב) "ד"א, לכל מראה עיני הכהן, פרט לכהן שחשך מאור עיניו, מיכן אמרו⁶ כהן שחשך מאור עיניו והסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים".

ומפשטות לשון התו"כ ("דבר אחר") משמע, דפליגי בפירוש הכתוב⁷.

אמנם במשנה נגעים⁸ הובאו שתי הלכות אלו כסתם משנה: "כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר לכל מראה עיני הכהן", ובמשנה שלאח"ז "כיצד ראיית הנגע האיש נראה כעודר כו' האשה כעורכת כו'". ואע"פ שבמשנה השני' לא הובאה בפירוש הדרשה "לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים", הרי כל מפרשי המשנה (רמב"ם, ר"ש, פי' הרא"ש, רע"ב וכו') הביאו דרשה זו ופירשו כן כוונת המשנה. וכן הרמב"ם בספר היד⁹ הביא הכתוב "לכל מראה עיני הכהן" כטעם על שני הדינים, וז"ל: "סומא. . ואפילו כהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר לכל מראה עיני הכהן", "אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו כו' שמא שם נגע שנאמר לכל מראה עיני הכהן".

ב. בפשטות יש לומר, דתנא דמתניתן ס"ל שיכולים ללמוד שני הדינים מכתוב זה, כי הדין ד"פרט לבית הסתרים" נלמד מכללות משמעות הקרא, "וכסתה הצרעת גו' מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן", דקאי רק על מקומות אלה שבגוף שהם "למראה עיני הכהן"; ואילו הדין השני (למעט כהן "הסומא כו' או שכהה מאור עיניו") ילפינן מייתורא דקרא, כמבואר במפרשים¹⁰ ש"מלת כל דריש¹¹, דהול"ל למראה ואמר לכל, 85לומר שצריך שיהי' כל מראה עיניו אשר נתן לו הטבע ולא יחלש".

[ועפ"ז יש לתרץ דברי רש"י בפירושו על התורה, שפי' "לכל מראה עיני הכהן" — "פרט לכהן שחשך מאורו".

שתמוה: אמאי נקט רש"י דרשה זו, ולא הדרשה "פרט לבית הסתרים" שלכאורה מתאימה יותר לפשטות הכתוב¹², שהתיבות "לכל מראה עיני הכהן" באו למעט חלקים מסויימים של הגוף, בהמשך למ"ש לפנ"ז "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו (לכל מראה עיני הכהן)"¹³?

וע"פ הנ"ל י"ל (בדוחק עכ"פ), שהמיעוט ד"בית הסתרים" הוא פשטות משמעות הקרא, ולא הוצרך רש"י לפרשו, כי זהו פירושם הפשוט של התיבות "לכל מראה עיני הכהן", שהם חלקי הגוף הגלויים שהם למראה עיני הכהן, וכוונת רש"י היא רק לבאר יתור הלשון ד"לכל מראה עיני הכהן"¹¹, וע"ז כתב "פרט לכהן שחשך מאורו"].

אבל עפ"ז צ"ע, אמאי מקדים בתו"כ לשון "דבר אחר" שמשמעה שהן דרשות סותרות, כנ"ל?

ג. ויובן זה בהקדם השינוי בין לשון המשנה ולשון התו"כ:

בדין השני נאמרו במשנה שני פרטים "כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו", משא"כ בתו"כ מתחיל "פרט לכהן שחשך מאור עיניו"¹⁴, ואח"כ ממשיך "מיכן אמרו כו' (ומפרט שני האופנים הנ"ל¹⁵) הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו". ועכצ"ל שלשיטת התו"כ יסוד הדין הוא "כהן שחשך מאור עיניו", אלא שבזה יש שני אופנים, "הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו".

ויש לומר בזה, עפמ"ש התוי"ט⁶ שהדין ד"כהה מאור עיניו" היינו "תרי עיניו שכהו קאמר, אבל אי כהה חד עינא לא, דסומא באחת מעיניו תנן" (היינו שרק אם נסמא ממש באחת מעיניו פסול, אבל לא כשרק כהתה עין אחת).

ובמפרשים¹⁶ הקשו עליו, ד"כיון שכהה מאור עין א' אין כאן כל מראה עיני הכהן" (שהרי משמעות הקרא היא (כנ"ל) שכח הראי' של הכהן צ"ל בשלימות), וכתבו דמה שנקט התנא "הסומא באחת מעיניו" (אף שגם אם כהה באחת מעיניו פסול), אינה קושיא, כי המשנה "לא זו אף זו" קתני¹⁷.

86ונראה שלשיטת התוי"ט שני הפסולים ד"סומא (אפילו) באחת מעיניו או שכהה מאור (שתי) עיניו" הם שני דינים שונים, הנלמדים משני חלקי הכתוב¹⁸, דהא דנסמא בעין א' פסול ילפינן מהלשון "מראה עיני הכהן", לשון רבים, לאפוקי סומא בעין א' שרואה רק בעין אחת. משא"כ הדין ד"כהה מאור עיניו" ילפינן מיתור דתיבת "כל" (כנ"ל), ש"מראה עיני הכהן" צ"ל בשלימות ולא כשיש כיהוי ב(שתי¹⁸) עיניו.

ועפ"ז יש לומר, שזהו טעם השינוי בלשון התו"כ מלשון המשנה — כי להמשנה (לפי התוי"ט) יש שני דינים (ופסולים), "סומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו", משא"כ להתו"כ יש כאן רק דין אחד, "שחשך מאור עיניו", ש"אין כאן כל מראה עיני הכהן"¹⁹, שזהו יסוד הפסול, ולכן מקדים "לכל מראה עיני הכהן פרט לכהן שחשך מאור עיניו", ורק אח"כ מפרט שני האופנים²⁰ ד"סומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו"²⁰.

[ולכאורה יש לדייק בלשון רש"י בפירושו עה"ת, שכתב (כנ"ל) "פרט לכהן שחשך מאורו", ומשנה בשנים: א) השמיט תיבת "עיניו", אף שהן בתו"כ²¹ והן במשנה הלשון "מאור עיניו"²². ב) השמיט הבבא ד"סומא באחת מעיניו"²³. ומשמע לכאורה, שגם לדעת רש"י אפילו כהתה רק אחת מעיניו כבר פסול לראיית נגעים אם רק "חשך מאורו" (ע"ד הנ"ל בתו"כ). ולכן (א) השמיט תיבת "עיניו", שממנה יכול להשתמע (כדעת התוי"ט) שהכיהוי צ"ל בשתי עיניו. (ב) השמיט הא ד"סומא באחת מעיניו", כי זה נכלל ב"חשך מאורו"²⁴].

ד. ויש לומר, שיסוד החילוק בין 87תנא דמתניתן והתו"כ הוא בעצם גדר הדין ד"פרט לכהן שחשך מאור עיניו", שיש לבארו בשני אופנים:

א) זהו פסול בהגברא, שאחד מהתנאים הנדרשים בכהן כדי שיהי' כשר לראות את הנגע הוא שכח הראי' שלו יהי' בשלימות, ע"ד בעל מום שפסול לעבודה. וכך מטים דברי הרמב"ם בס' היד, שכתב²⁵ "חלל פסול לראיית נגעים שנאמר²⁶ אחד מבניו הכהנים בכהונתם אבל בעלי מומין כשירים לראיית נגעים ובלבד שלא יהי' סומא ואפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר לכל מראה עיני הכהן". הרי שזהו פסול בהגברא²⁷, ע"ד חלל ובעל מום.

ב) הפסול הוא מחמת החסרון במעשה הראי', דכאשר חסר בכח הראי' של הכהן, חסר בראיית הנגע ("וראה הכהן"), שמ"לכל מראה עיני הכהן" ילפינן, שהנגע צריך להתראות (לעיני הכהן) בשלימותו²⁸, וכשחסר בכח הראי' של הכהן הרי לא נתראה הנגע בשלימותו. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות²⁹, שמפרש הדין ד"או שכהה מאור עיניו" — "שחלש ראייתו עד שלא יראה ראיי' אמיתית", ומשמע שהחסרון הוא שהנגע לא ייראה ב"ראיי' אמיתית".

ויש לומר נפק"מ להלכה משני האופנים:

בראיית נגעים יש שני דינים: (א) ראיית הנגע, ובזה — "הכל כשירין לראות את הנגעים"³⁰ (אפילו ישראל), אם הוא רק חכם ובקי כו'. (ב) לפסוק טמא או טהור, ש"הטומאה והטהרה תלוי' בכהן (דוקא)"³⁰, ועד שגם "כהן שאינו יודע לראות, החכם (אפילו הוא ישראל) רואהו ואומר לו אמור טמא והכהן אומר טמא כו' ואפילו הי' הכהן קטן או שוטה החכם אומר לו והוא מחליט כו'"³¹.

ועפ"ז יש לחקור בפסול סומא באחת מעיניו וכהן שכהה מאור עיניו, אם הוא רק לענין ראיית הנגע, או גם לטמא ולטהר. ובמאירי³² הובאו שתי דיעות בזה, שי"א שפסול רק לראות את הנגע, אבל יכול לפסוק טמא או טהור כו', כמו 88כהן שוטה שמטמא כו' על פי החכם³³, אבל י"א שנפקע גם מלטמא ולטהר כו'.

ויש לומר שתלוי בשני אופנים הנ"ל: להאופן הא' שהוא פסול בהגברא (ע"ד בעל מום לעבודה) מסתבר לומר שנפקע לגמרי מכללות דין ראיית נגעים, שאינו יכול לטמא או לטהר [ולכאורה כן משמע מדברי הרמב"ם, שהביא (כנ"ל) פסול סומא וכהה מאור עיניו בהמשך לפסול "חלל", והרי "חלל" אינו כשר לטמא ולטהר³⁴]; משא"כ אם נאמר שהוא פסול במעשה ראיית הנגע (כי הנגע צריך להתראות בשלימותו), אזי מסתבר שהסומא נפקע רק מראיית הנגע אבל לא מלטמא ולטהר.

ה. וזהו החילוק בין תנא דמתניתן והתו"כ:

לתנא דמתניתן הפסול ד"כהה מאור עיניו" הוא מפני שחסר במעשה ראיית הנגע (כאופן הב').

אשר עפ"ז מובן ויומתק הטעם שתנא דמתניתן צירף בסוף משנה זו ההלכה ד"בית האפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו", שלכאורה מה שייך דין זה בנגעי בתים (והנלמד ממ"ש³⁵ "כנגע נראה לי בבית" — "לי ולא לאורי"³⁶), לדין ש"כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים"³⁷? וע"פ הנ"ל י"ל, שבזה רצה התנא להדגיש ולהבהיר גדר הפסול דכהן שכהה מאור עיניו, שאינו פסול בהגברא, דהוי בעל מום (בענין ראיית נגעים), אלא שהפסול הוא מפני החסרון במעשה דראיית הנגע, ע"ד הא ד"בית האפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו", כי ראיית הנגע צ"ל ראי' שלימה ע"י עיני הכהן (בלי האור מבחוץ).

ויש לומר, שזהו יסודו של התוי"ט לפרש ד"כהה מאור עיניו" היינו דוקא כשכהו שתי עיניו, ולא כשכהתה רק עין אחת — אף שנאמר "לכל מראה עיני הכהן" שמשמעו ש"מראה עיני הכהן" צ"ל בשלימות כנ"ל — כי כאשר כהתה רק עין אחת וראיית עינו השני' היא בשלימות, אז לא חסר בראיית הנגע ואין טעם לפוסלו, ולכן ס"ל שצ"ל חסר בשתי עיניו (שאז חסר בראיית הנגע).

[והא שגם סומא בעין א' לא יראה את הנגעים — הרי (א) יש לחלק בין כהה בעין א' (שאינו פועל חלישות בעין הב') לסומא בעין א', (ב) ועיקר: הדין דסומא באחת מעיניו אינו מפני שחסר בראי' ("כל מראה") אלא מפני גזה"כ שצ"ל בכהן "עיני" לשון רבים, כנ"ל].

משא"כ התו"כ ס"ל שזהו פסול בה 89גברא³⁷ (כאופן הא' הנ"ל), ולכן ס"ל ששני הפסולים ד"סומא באחת מעיניו" ו"כהה מאור עיניו" יסודם אחד, שגזרה תורה שכהן שיש לו איזו חלישות בראיית עיניו נחשב בעל מום לענין ראיית נגעים, וזהו הדין ד"לכל מראה עיני הכהן", שכח הראי' צ"ל בשלימות אצלו. וא"כ גם מי שסומא באחת מעיניו אין הפסול מחמת שחסר ב"עיני" לשון רבים, אלא מפני ש"חשך מאור עיניו", שחסר אצלו "כל מראה עיני הכהן".

ו. ע"פ כל הנ"ל מובן גם החילוק בין תנא דמתניתן והתו"כ אם יכולים ללמוד מ"לכל מראה עיני הכהן" שני הדינים ד"פרט לבית הסתרים" ו"פרט לכהן שחשך מאור עיניו" אם לאו.

דהנה המיעוט ד"פרט לבית הסתרים" הוא דין בראיית הנגע, שרק המקומות בגוף הנראים לעיני הכהן מיטמאים בנגע. וזהו טעמו של התו"כ שס"ל ששני המיעוטים — "פרט לבית הסתרים" ו"פרט לכהן שחשך מאור עיניו" — הן שתי דרשות ("ד"א"), כי לכל אחת מהדרשות יש כוונה שונה בכתוב: להמיעוט "פרט לבית הסתרים" בא הכתוב להגדיר מעשה ראיית הנגע, שצ"ל "לכל מראה עיני הכהן", שהנגע צריך להתראות בשלימות להכהן, ולכן נתמעט "בית הסתרים" שאינו מקום הנראה לכהן; משא"כ המיעוט ד"כהן שחשך מאור עיניו" אינו שייך לראיית הנגע, אלא הוא פסול בהגברא, שהכתוב מלמדנו דכשחסר לכהן ב"מראה עיניו" ה"ה בעל מום לענין ראיית נגעים. ולכן ס"ל להתו"כ דמי ששנה זו לא שנה זו³⁸.

משא"כ לתנא דמתניתן, שס"ל שגם הפסול ד"כהה מאור עיניו" הוא מחמת החסרון במעשה דראיית הנגע, הרי שתי הדרשות נקודתן אחת, שהנגע צריך להתראות בשלימות לעיני הכהן, ולכן נתמעטו (א) בית הסתרים, המקומות בגוף שאינם ל"מראה עיני הכהן", (ב) כהן שכהה מאור עיניו, ובמילא אין הנגע נראה לעיניו בשלימות.

ז. הביאור בזה בפנימיות הענינים:

נת' בכ"מ³⁹ בענין טומאת נגעים, שהטעם לזה שבטומאת נגעים, שהיא מהטומאות הכי חמורות⁴⁰, נאמר תואר "אדם" דוקא, ששם "אדם" הוא שם המעלה של ישראל⁴¹ — הוא לפי שענין הנגעים הבאים ב"עור הבשר", מורה שהרע לא נכנס לפנימיותו של האדם (שזה ברור) והרע והפסולת רק בחיצוניותו, בסוף לבושיו, ומזה בא הנגע "בעור בשרו" (וכמבואר בארוכה בלקו"ת⁴²).

ועפ"ז יש לבאר הטעם שכהן ש"חשך מאורו" אינו רואה את הנגעים, ויתירה 90מזה, שלדעת התו"כ אינו יכול לפסוק טומאה וטהרה — כי ענינו של אדם ש"חשך מאור עיניו" הוא, שאור הראי' שלו הוא בתוקף גדול ואינו יכול להתצמצם בראי' גשמית [שלכן נקרא הסומא בשם "סגי נהור"⁴³, שפירושו ריבוי אור, אף שלכאורה הוא היפך ענין הסומא שאינו רואה, אלא לפי שב"סגי נהור" מאיר עצם כח הראי' בלי כיסוי והעלם, ולכן לא נמצאת אצלו התפשטות אור הראי'].

וענינו ברוחניות, שרואה רק הפנימיות שבהאדם.

ולכן כהן הסומא באחת מעיניו או שחשך מאור עיניו אינו רואה את הנגעים, כיון שלגבי' לא נמצא ענין הנגעים, היינו הפסולת הנמצאת רק בחיצוניות העור, כי רואה רק פנימיותו של האדם, שכולה טוב וברור.

וכשם שאינו רואה את הנגעים לטמאו כך אינו רואה לטהרו, כי גם טהרת הרע שבחיצוניות צריכה לבוא מכח הכהן איש החסד⁴⁴, להמשיך ולהשפיע שיבוא הטוב בלבושיו החיצוניים.

(משיחת ש"פ תזו"מ תשמ"ח)