שיחה א

98שיחה א

א. בביאור הטעם שנתפרש בתורה שאמירת הציווי לאהרן¹ "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" היתה "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו"² — איתא בדרז"ל³ שהוא מפני שהציווי בא לזרזו יותר מאותו החטא שחטאו בניו, שנכנסו אל הקודש (בקרבתם לפני ה') וימותו, ולפיכך נצטווה אהרן "ואל יבא בכל עת אל הקודש גו' ולא ימות" — "שלא ימות כדרך שמתו בניו"⁴.

והנה באור החיים מפרש (לפי א' האופנים) שהפסוק בתחילת הפרשה "וידבר גו' אחרי מות גו' בקרבתם גו'" הוא דיבור בפני עצמו, שתוכנו — מעלת עבודת בני אהרן שמתו "בקרבתם לפני ה'", ובלשונו, ש"דיבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה עז"ה [= על זה הדרך] בקרבתם לפני ה' פי' שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו (והוא סוד הנשיקה שבה מתו הצדיקים⁵)", והכתוב מרמז ל"הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב⁶ לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם"⁷.

[וע"פ פירוש זה מתורץ⁸ (גם) זה דסתם הכתוב כאן ולא פירש את חטאם (המפורש בפ' שמיני⁹ "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם") — אלא רק "בקרבתם לפני ה'"¹⁰, שתוכן ענין זה ("קרבתם לפני ה'") כשלעצמו ה"ז ענין של מעלה].

ולכאורה, לפי פירוש זה צריך ביאור מדוע מקומו של דיבור (סיפור) זה הוא בסמיכות להציווי לאהרן ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש וגו'"?

וצריך לומר, שגם לפירוש זה הרי ההודעה על אופן מיתתם (שהיא מיתת נשיקה כו') היא הקדמה להציווי הנ"ל ("אל יבוא בכל עת אל הקודש גו'"), אבל לא כפי הפירוש (הנ"ל) שהוא כמו אזהרה מחטא, אלא למעליותא.

ב. גם צריך להבין בדברי האוה"ח הנ"ל: איך מתאים פירושו ב"בקרבתם 99לפני ה' וימותו" ("שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש. . עד כלות נפשותם מהם") עם פשטות הסיפור בפ' שמיני⁹ ש"ויקחו. . איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עלי' קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם", שעשו מעשה "אשר לא צוה אותם" (היינו, שהי' כאן חטא, זרה מרצון השם)?

והנה יש מפרשים¹¹, דלפי הדיעה¹² שבני אהרן מתו על שנכנסו שתויי יין למקדש — "פירוש אשר לא צוה אותם אינו סיבת מיתתם אלא להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא שצוה אותם. . ופירוש בהקריבם אש זרה¹³ בעת הקריבם האש זרה ופירוש בקרבתם בעת קרבתם לא שבעבורה מתו".

ועד"ז יש לפרש הכתוב לפי האוה"ח (שמיתתם היתה בגלל עוצם "קרבתם לפני ה'"), דמש"נ "ויקריבו גו' אש זרה אשר לא צוה אותם" אין זה סיפור מעשה בלתי רצוי, אלא מאמר המוסגר (שמתו בעת הקריבם אש אשר לא צוה אותם אלא שמעצמם התנדבו בו).

אלא שעדיין צריך ביאור, כי לכל הדיעות שהובאו במדרש כו'¹⁴ הרי מיתתם של בני אהרן היתה בגדר עונש על חטא (והפלוגתא היא רק — מהו החטא, ובהתאם לזה — גודל וחומר חטאם)¹⁵; ואילו לפי האוה"ח יוצא חידוש, שמיתתם לא היתה עונש על חטא (כי לא חטאו), אלא אדרבה — מיתת נשיקין (שבה מתים הצדיקים) דהיינו כלות הנפש מחמת גודל הדביקות בה'.

ג. ויש לומר, שיסודו של פירוש האור החיים הוא (גם) בפשטות משמעות הכתובים דפ' שמיני:

בהמשך סיפור מיתת בני אהרן שם מסופר, שאמר משה לאהרן¹⁶ "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"¹⁷, ופירשו חז"ל¹⁸ (והובא בפרש"י — פשוטו של מקרא — על הכתוב) שאמר משה "אהרן¹⁹ אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

והנה תוכן ענין "בקרובי אקדש" פי' מפרשים ע"פ לשון הגמ'²⁰ "כדי להתקדש כבודו של מקום עליהם" — "להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו"²¹, והיינו דלהיותם "יראיו ומיודעיו", שהיו קרובים ביותר לפני ה', לכן דקדק הקב"ה עמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה²², ועי"ז (היינו ע"י העונש על 100דקדוק כחוט השערה²³) נקבע כבודו של מקום ומוראו בכל ישראל²⁴.

אבל לפ"ז אינו מיושב לשון חז"ל "שיתקדש הבית²⁵ במיודעיו של מקום", דמזה מובן שמיתת נדב ואביהוא פעלה (לא רק שיתקדש שמו של מקום בבנ"י, אלא גם) שהבית יתקדש. ואם כל הענין אינו אלא גילוי כבודו ומוראו של הקב"ה ע"י עונש וכו' — תמוה, לכאורה, וכי אפשר לומר שפעולה בלתי רצוי' (גם אם החטא הוא רק בדקות דדקות כו') תגרום לקידוש הבית?!

[ואין לומר, שבנוגע לנדב ואביהוא עצמם היתה זו עבודה רצוי', והחסרון הי' רק מפני החשש פן ילמדו ממעשיהם ועבודתם שאר בני ישראל שאינם בדרגת נדב ואביהוא — כי סו"ס, זה גופא שמעשיהם עלולים להביא מכשול ה"ז דבר הנחשב כחטא, מעין איסור "לפני עור" (כי דוקא משום גודל מעלתם עליהם להזהר בזהירות יתירה שלא יסתעף מפעולתם²⁶ איזה קלקול בשאר בנ"י) — ואיך אפשר לומר שפעולה כזו תגרום לקידוש הבית?].

ומכאן יסוד לדברי האוה"ח, שלא זו בלבד שנדב ואביהוא היו "גדולים ממני וממך" לפני הקרבת האש זרה, אלא עוד זאת, שפעולה זו גופא לא הי' בה שום ענין של חטא (באיזה אופן שהוא)²⁷, אלא אדרבה, היתה זו עבודה נעלית ביותר שהמשיכה דרגא נעלית ביותר של קדושה²⁸, עד שבכחה לקדש את הבית.

ועפ"ז יש לומר לפי פירוש האוה"ח הנ"ל, דמה שאמר הכתוב "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" בא להדגיש גודל מעלתם, שעבודתם היתה בדרגא נעלית ביותר, עד שאא"פ לצוות עלי', מפני שהיא למעלה מגדר ציווי — ולכן "לא צוה אותם", כדלקמן.

[ולכן נק' "אש זרה" — כי להיותה למעלה מעבודה רגילה הרי היא בגדר "זרה" (לגבי עבודה רגילה בהבית), "זרה" למעליותא].

ד. ויובן זה בהקדים תוס' ביאור בדברי האוה"ח הנ"ל דמש"נ "בקרבתם לפני ה'" היינו עצם קירובם ודביקותם של שני בני אהרן בה':

מפורש בכתוב ש"בקרבתם לפני ה'" הי' שם מעשה נוסף, "ויקחו גו' וישימו עלי' קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה גו'", היינו ש"קרבתם" היתה קשורה עם מעשה הקטורת. ומסתבר לומר, שאין הם שני ענינים שונים, אלא היינו הך, שגודל דביקותם בה' עד לכלות הנפש התבטא בזה שהקטירו קטורת "לפני ה'".

וי"ל הביאור בזה:

מבואר בכ"מ²⁹ שישנו חילוק כללי ויסודי בין עבודת הקרבנות שעל מזבח 101החיצון לעבודת הקטורת שעל מזבח הפנימי:

הקרבת הקרבנות על מזבח החיצון תוכנה הוא העלאת הגשמיות לה'³⁰, וכפי שהוא בפשטות, שמביאים בהמה גשמית (וכיו"ב) ומעלים חלבה ודמה ע"ג המזבח, ואש יורדת משמים ואוכלת אותה³¹ והיא נכללת באש ה'.

כלומר — תוכן עבודת הקרבנות הוא פעולת האדם בחפצי העולם שמחוץ הימנו, להעלותם לה'.

אמנם הקטורת שעל גבי מזבח הפנימי אין עיקר ענינה העלאת דברים גשמיים לה' (ונצטוינו³² לא תעלו עליו (קטורת זרה ו)עולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו) כ"א כניסת הכהן לפנים לקטורת והתקשרות³³ עם הקב"ה על ידי העלאת האש הקטורת והענן³⁴.

ובעבודת האדם²⁹: עבודת הקרבנות שעל מזבח החיצון היא העבודה שמצד חיצוניות הלב, שענינה הפעולה בחלקו החיצוני של האדם, שהאדם יקיים רצון השם במעשה דיבור ומחשבה, שהם לבושי הנפש של האדם;

והעבודה דקטורת שעל מזבח הפנימי היא התקשרות האדם עם הקב"ה ע"י גילוי פנימיות נפשו (הקשורה עם הקב"ה) — וגילוי זה פועל בדרך ממילא בלבושי מחדו"מ שלו שיהיו כדבעי, לפי רצון ה'.

וענין זה נרמז גם בהחילוק שבין לשון "קרבנות" ולשון "קטורת": קרבן הוא מלשון קירוב³⁵, שע"י הקרבנות מתקרב האדם להשם, ואפשר שלמרות שמתקרב לה' ה"ה נשאר עדיין דבר בפ"ע שקרוב לה'; ואילו קטורת הוא לשון קשור³⁶ וחיבור (ע"ד³⁷ מ"ש³⁸ "ונפשו קשורה בנפשו", וכן ביהונתן ודוד נאמר³⁹ "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו") — כי תוכן ענין הקטורת הוא לא רק שהאדם מתקרב לה' (על ידי עבודתו במחדו"מ), כ"א שמתקשר ומתחבר לה'⁴⁰.

ה. עפ"ז יובן הקשר בין שני הענינים בעבודת שני בני אהרן — (א) קרבתם לפני ה' וימותו, (ב) הקטרת קטורת:

תוכן הענין ד"בקרבתם לפני ה' וימותו", גודל קירובם ודביקותם בה', עד לכלות נפשם ממש, הוא הוא מה שהקריבו קטורת בפנים⁴¹, היינו שאז (ביום השמיני למילואים) האירה אצלם בגילוי פנימיות נפשם, שמצד זה הקטירו קטורת — נתקשרו בהקב"ה (ע"ד שנאמר ברשב"י⁴² "בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה"); 102וזהו גם מש"נ "ויקריבו גו' אש זרה אשר לא צוה אותם": על העבודה שבמזבח החיצון (חיצוניות הלב), יש בה ענין של ציווי, כי כאשר האדם הוא מציאות בפ"ע, קירובו לה' הוא על ידי קיום ציווי ה' במחדו"מ; משא"כ בעבודת הקטורת⁴³, זה שהאדם מקשר ומחבר נפשו לה', הנה כאשר התקשרותו היא באופן⁴⁴ נעלה ביותר⁴⁵, אז לפעמים⁴⁶ אין צורך בציווי לקיים רצונו ית', כי קיום רצונו ית' בא בדרך ממילא⁴⁷, מחמת זה שנרגש אצלו רצון וכוונת השם עד כ"כ שמתחבר אתו.

[וי"ל שזהו מעין דברי הרמב"ם⁴⁸ שכאשר יצרו של אדם תוקפו (ורצונו הפנימי מכוסה ונעלם) יש צורך לכפותו לקיים רצון ה' — אבל כאשר מתגלה רצונו האמיתי, אין צורך לכפי', כי רצונו הפנימי והאמיתי דכאו"א מישראל הוא לקיים רצון השם].

וזהו "אשר לא צוה אותם", שעבודת בני אהרן היתה בבחי' "אשר לא צוה אותם" — שלא שייך בה גדר של ציווי, כיון שהם במדריגה זו שאין זקוקים לציווי, וכל פעולותיהם ועניניהם נעשים כפי רצון ה' מאליו וממילא⁴⁹.

ו. עפ"ז יש לבאר גם מה שעליהם דוקא נאמר "בקרובי אקדש", ומשה אמר לאהרן "אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

דהנה לכאורה יש לדייק מהו תוכן הענין ד"יתקדש הבית" — הרי הי' זה לאחרי "כל ז' ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו"⁵⁰, ולאחר העבודות ביום השמיני למילואים שאז⁵¹ "ירדה שכינה לישראל"⁵², וכמפורש בפסוק⁵³ "וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו (ושבחו⁵⁴) ויפלו על פניהם" — 103וכיון שכבר שרתה שכינה בישראל, מה הי' חסר עוד בקדושת המשכן?

אלא דכשם שבעבודת האדם בעצמו ישנם שני אופנים ומדריגות, עבודת הקרבנות השייכת למזבח החיצון (חיצוניות הלב), שהגברא הוא מציאות בפ"ע ומקיים ציווי הבורא, ועבודת הקטורת שעל מזבח הפנימי (פנימיות הלב), שהאדם מקיים ציווי הבורא באופן דקטורת, שמתקשר ומתדבק בבורא עד שנעשה דבר א' —

עד"ז הוא בהחפצא דהמשכן שיש בו ב' אופני ומדריגות קדושה והשראת השכינה: א) "ירדה שכינה לישראל"⁵², היינו שהמשכן הוא ענין בפ"ע ובו יורדת השכינה; ב) שהבית מתקדש, שהשראת השכינה וקדושה בבית אינה באופן שהם ב' דברים נפרדים שמתקרבים, אלא שהקדושה היא בעצם וגוף הבית⁵⁵.

וי"ל שהם שתי המדריגות ב"אש" שירדו מאת ה':

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים גו'", הוא זה שירדה השכינה לישראל, שזה בא ע"י עבודת אהרן, כדיוק לשון רש"י⁵⁰ "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם", היינו על ידי עבודת הקרבנות שבחוץ — מזבח החיצון;

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם"⁵⁶ — זהו שנתקדש הבית, וזה בא (לא ע"י קרבנות — עבודה בחוץ, חיצוניות הלב, אלא) ע"י הקטורת⁵⁷ דנדב ואביהוא "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם", התקשרות ודביקות בה' שלמעלה מציווי.

ולכן אמר משה "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך", לפי שראה שע"י עבודתו ועבודת אהרן עדיין לא נתקדש הבית בתכלית השלימות, וע"ד מ"ש רש"י לפנ"ז⁵⁰ "שכל ז' ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמין כו', לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם", ועד"ז גם על ידי אהרן שפעל השראת השכינה עדיין לא "נתקדש הבית" בתכלית;

דוקא נדב ואביהוא, שעבודתם היתה בקטורת שלמעלה מציווי, תכלית התקשרות ודביקות בה', פעלו שיתקדש הבית — ולכן "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך", כי הם דוקא היו "מיודעיו של מקום" שע"י נתקדש הבית.

ז. עפ"ז יש לבאר גם לפירוש האוה"ח מה שנכתב כאן דוקא ע"ד (מעלת עבודת ו)מיתת בני אהרן שהיתה באופן 104ד"בקרבתם לפני ה' וימותו", משום שענין זה הוא הקדמה לפרשה הבאה שבה מבואר ע"ד כניסת כהן גדול אחת בשנה לפני ולפנים:

תוכן עבודת יוהכ"פ, שהכה"ג נכנס כשליח כל ישראל להקטיר קטורת לפני ולפנים⁵⁸, היא כניסת פנימיות דכ"א מישראל במקום המקודש ולפני ולפנים שבעולם, שבו שורה ומתאחד קדושת ה' (שלכן מקום הארון אינו מן המדה⁵⁹, לפי שבו האיר ונתגלה בחי' שלמעלה מן המקום במקום הגשמי דקודש הקדשים),

וזה גופא הטעם שיוהכ"פ מכפר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"⁶⁰, כי כל ענין חטא ועון ("מבדילים ביניכם לבין אלקיכם"⁶⁰) הוא רק מצד הדרגא שבני ישראל הם מציאות בפ"ע, והתקשרותם לה' היא ע"י קיום גזרותיו, ולכן עי"ז שעוברים ר"ל על ציווי השם נעשה חלישות בהקשר; אבל כאשר מתגלית בבני ישראל פנימיות הנשמה, שגם בשעת החטא היתה באמנה אתו⁶¹, שהיא חבוקה ודבוקה בך, יחידה לייחדך⁶², שזה שייך ל"לפני ה'", פנימיות ולמעלה מ(שם) הוי'⁶³ — מצד בחי' זו מתבטלים החטאים והעונות שנעשו בכחות החיצוניים של האדם.

וכמבואר כ"ז במק"א בארוכה⁶⁴.

ועל דרגא זו דיוהכ"פ נאמר בסיום הפרשה⁶⁵ "והיתה זאת לכם לחוקת עולם גו' אחת בשנה", דדרגא זו ד"אחת" (יחידה⁶⁶) המאירה ביוהכ"פ צריכה לפעול בכל ימות השנה, שכ"א מישראל יהי' במעמד ומצב כזה, שפנימיות לבו תאיר אצלו בגילוי באופן שכל עניני תומ"צ יהיו אצלו לא (רק) באופן של עול וכפי', כ"א שזה יהי' חפצו ופנימיות רצונו, ובמילא מקיימם באופן כאילו מאליו וממילא, "אשר לא צוה אותם", ע"ד מנפשי' כרע⁶⁷, למעליותא,

וכמו שהוא בנוגע לענין התענית ביוהכ"פ: מצד גודל מדריגתם דבנ"י — שביוהכ"פ הם "דוגמת מלאכי השרת"⁶⁸, הנה זה שאין אוכלים ביוהכ"פ הוא לא רק מצד הציווי אלא שמצד קדושת היום "מי רוצה לאכול"! (כידוע פתגמו של הרה"צ כו' הרלוי"צ מבארדיטשוב), ועד כדי כך שהתענית דיוהכ"פ הו"ע של עונג, כמ"ש⁶⁹ "לחיותם ברעב", שמקבלים חיות (תענוג) מהרעב גופא⁷⁰.

וזוהי ההקדמה דהאמירה "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו", שמצד גודל קרבתם ודביקות נפשם בה' עד כלות הנפש, נפעל ונמשך בכ"א מישראל ש"אחת בשנה" ביוהכ"פ יוכל לבוא לגילוי פנימיות נפשו בדביקות לה', באופן שלא יצטרך לציווי לקיים רצון העליון.

אלא שבחנוכת המשכן ביום שמיני למילואים הי' זה באופן ד"וימותו", כלות 105הנפש בפועל, כיון שאז⁷¹ הוצרך ש"יתקדש הבית (במיודעיו של מקום)";

אבל לאחרי זה⁷², הרי גילוי בחי' פנימיות הנפש דכ"א מישראל צ"ל דוקא באופן⁷³ ד"ולא ימות", נשמה בגוף דוקא, באריכות ימים ושנים טובות, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

(משיחת ש"פ אחו"ק תשמ"ה)