אייר

72אייר

א. איתא בספרים¹ ש"אייר" הוא ר"ת — "אני² ה' רופאך", דהיינו שחודש זה מסוגל לענין הרפואה³.

והנה בענין הרפואה גופא יש כמה אופנים, וכאן מודגש שהרפואה ד"אייר" שייכת ל"אני ה' רופאך", רפואת הקב"ה דייקא, שהחידוש ברפואה זו מפורש בכתוב² — "כל המחלה גו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", היינו שהקב"ה מונע שהחולי יבוא על האדם מלכתחילה⁴ [ע"ד דברי הרמב"ם⁵ שאם האדם זהיר כדבעי במאכלו וכו' ע"פ ההנהגות המבוארות בהל' דעות שלו "אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו"].

ויש להוסיף, שהחידוש ברפואת הקב"ה הוא לא רק בזה שהיא מונעת את בוא החולי, אלא שגם כאשר הנהגת האדם גרמה שבא עליו חולי, הנה כאשר רפואתו באה מ"אני ה' רופאך", הרי הוא באופן אחר לגמרי מרפואת רופא בשר ודם (אף שגם רפואת רופא בו"ד באה מהקב"ה, שנתן "רשות (וכח) לרופא לרפאות"⁶):

רפואת בשר ודם מועלת (בדרך כלל⁷) רק "מכאן ולהבא" [כמבואר בגמ'⁸ החילוק בין התרת נדרים ע"י חכם ש"עוקר את הנדר מעיקרו", ורפואת מום ע"י רופא ש"אינו מרפא אלא מכאן ולהבא"], משא"כ רפואת הקב"ה (כיון שאופנה הוא "לא אשים עליך (מלכתחילה)") עוקרת את החולי כאילו לא הי' מעולם⁹.

יתירה מזו: בצפע"נ¹⁰ מבואר שגם ברפואת בשר ודם "יש ב' מיני רפואות א' מכאן ולהבא. . וא' למפרע". אבל מ"מ יש חידוש ברפואת הקב"ה גם לגבי הרפואה שהיא "למפרע" — כי זה שיכולה להיות רפואה (ע"י בו"ד) באופן שפועלת "למפרע" ה"ז רק משום "שהרפואה היא רק לברר"¹¹, כלומר, שע"י הרפואה נתברר שלא הי' מום מלכתחילה, אבל אם 73הי' לו מום, שוב אא"פ לבו"ד לעקור את המום "למפרע"¹²; משא"כ רפואת הקב"ה באופן ד"אני ה' רופאך" — כיון שאופנה הוא "לא אשים עליך", הרי גם כשכבר בא על האדם חולי, הרפואה עוקרת אותו כאילו לא הושם על האדם מלכתחילה¹³.

וכיון ש"אייר" ר"ת "אני ה' רופאך", הרי מובן, שסגולת חודש זה בענין הרפואה היא באופן של "אני ה' רופאך", העוקרת כל ענין החולי מעיקרו.

ב. ויובן זה בהקדם הטעם שבחמשה חומשי תורה נקראים החדשים במספרם הסדורי (חודש ניסן — החודש הראשון, חודש אייר — החודש השני וכו') — ולא קבעה התורה שם לכל חודש וחודש¹⁴.

וי"ל אחד הטעמים, כי בזה נרמז, שמלבד התוכן המיוחד שיש לכל חודש וחודש בפ"ע (כמבואר בכמה ספרים¹⁵) — הרי י"ב חדשי השנה הם (גם) מציאות והמשך אחד. ולכן נקראים החדשים ע"פ המספר הסדורי, המדגיש שכל החדשים מהווים המשך אחד (ובפשטות — כשאומרים "שני" ה"ז מדגיש שבא בהמשך להראשון, וכו').

ומזה מובן, שענינו של כל חודש וחודש הוא (גם) הכנה והקדמה לענינו של החודש הבא אחריו (ובהמשך אליו).

[ויש לומר, שזהו הטעם (הפנימי) ששבת מברכים החודש היא תמיד — גם כשר"ח חל בשבת — (השבת האחרונה) בחודש שלפניו — להורות, שה"ברכה" ונתינת כח על עבודת החודש הבא, באה מהחודש שקדמו].

ועפ"ז יש לומר בעניננו — חודש אייר, שהוא החודש השני הבא בהמשך לחודש הראשון חודש ניסן (ומתברך ממנו) — שזה שהרפואה דחודש אייר היא באופן ד"אני ה' רופאך", רפואת 74הקב"ה דוקא, הוא מפני שבא לאחרי ובהמשך לחודש ניסן:

ענינו של חודש ניסן הוא — חודש הגאולה¹⁶, והכוונה בזה — גאולה נסית, שלמעלה מן הטבע. וכמו גאולת מצרים בפשטות, שבאה על ידי נסים ונפלאות שלמעלה מן הטבע לגמרי (דלא כגאולת פורים שבחודש אדר, שהיתה ע"י נס מלובש בטבע). וכמרומז גם בשם "ניסן" — מלשון "נס"¹⁷, ובזה גופא — שתי נוני"ן, המורה על "נסי נסים"¹⁸. והיינו מפני שגאולת מצרים באה ע"י ש"נגלה¹⁹ עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה (בכבודו ובעצמו²⁰) וגאלם", ולכן באה הגאולה בלי התלבשות כלל בדרכי הטבע.

וזהו ההמשך בין שני החדשים דניסן ואייר — דחודש ניסן, חודש הראשון, נותן כח בחודש אייר שלאח"ז, שהוא מסוגל לענין הרפואה (כנ"ל), שתבא הרפואה באופן של "אני ה' רופאך"²¹, רפואת הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהיא רפואה שלמעלה מן הטבע, העוקרת את החולי כאילו לא הי' בו מעולם.

ג. והנה ידוע, שכשם שיש חולי ורפואת הגוף, כך יש חולי ורפואת הנפש, וכמבואר בארוכה בשמונה פרקים להרמב"ם²² (בשם קדמונים). ועפ"ז יש לומר, שעיקר הענין ד"אני ה' רופאך" של חודש אייר הוא בקשר לרפואת הנפש, ומזה מסתעף ומשתלשל אח"כ שהוא סגולה גם לרפואת הגוף.

[ובפרט ע"פ הידוע²³ שהתורה מדברת בעליונים ומרמזת בתחתונים, היינו שעניני התורה מדברים לכל לראש "בעליונים" (כפי שהם מתפרשים בתוכנם הרוחני), ופירושם הפשוט (כפי שדברי תורה מתפרשים "בתחתונים", בעולם הזה הגשמי) הוא רק ה"רמז" שבתורה. וכמו"כ בעניננו, שכשהתורה מדברת ע"ד ענין ה"רפואה" — כוונתה לכל לראש לרפואה בתוכנה הרוחני ("בעליונים")].

ובזה מובן הקשר דענין הרפואה לחודש אייר — ע"פ המבואר במדרש שמואל²⁴ אחד מהטעמים שאומרים פרקי אבות בין פסח לעצרת, כי "מכאן מתחיל הזמן להתחמם ומתעוררים התאוות הגופניות ויצר הרע מתחיל להשתרר ולהתגבר, ומסכתא זו (אבות) מלאה תוכחות ומעוררת האדם לרדוף אחר כל מדה טובה ומגברת יצר הטוב על יצר הרע", ונמצא שמחודש אייר מתחיל עיקר הנחיצות ברפואת הנפש²⁵ (כיון שאז יש התגברות היצר הרע כו').

75וע"פ משנת"ל בענין רפואת אייר — (א) שהיא באה באופן ד"אני ה' רופאך", ואשר (ב) הכח על זה הוא מחודש ניסן (חודש הראשון) — צריך לומר, שעד"ז הוא גם בנוגע לרפואת הנפש שבחודש אייר, שיש בה שני פרטים אלה, דהיינו: (א) בחודש אייר יש נתינת כח מלמעלה שרפואת הנפש תבא להאדם באופן של "אני ה' רופאך"²⁶, למעלה מן הטבע, (ב) הכח לרפואה זו בא מחודש ניסן שלפנ"ז.

ד. ויובן זה בהקדם ביאור החילוק בין חודש ניסן וחודש אייר בעבודת האדם:

כשם שחודש ניסן הוא "חודש הגאולה" בגשמיות, כן הוא זמן גאולתם של ישראל ברוחניות. וכידוע שגאולת מצרים, מלבד היותה גאולה גשמית — שבנ"י נגאלו מארץ מצרים בגשמיות, היתה גם גאולה רוחנית, שבנ"י בהיותם עבדי פרעה נשקעו בטומאת מצרים, עד למ"ט שערי טומאה²⁷, ועל ידי שהקב"ה בכבודו ובעצמו "נגלה עליהם. . וגאלם", נגאלו מטומאת מצרים.

וגאולה רוחנית זו היתה באופן של "נסי נסים", למעלה מן הטבע, ושלא בסדר והדרגה כלל — שהקב"ה הגבי' את ישראל למעלה מטומאת מצרים לגמרי.

וכן הוא בכל שנה ושנה בבוא חודש ניסן — שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים²⁸, שבחודש זה ניתן הכח לכאו"א מישראל לגאול את עצמו מכל ענינים בלתי רצויים, באופן שיגיע למצב של "בני חורין", כלומר, לא רק שבכחו לשלוט על יצרו (ולא להיפך ח"ו), אלא עוד זאת, שאין צריך למלחמה כלל, כי הוא "בן חורין", במצב של חירות מן היצר הרע.

וגאולה רוחנית זו של חודש ניסן באה לידי ביטוי בכך, שהוא החודש היחידי של כל חדשי השנה שאין אומרין בו תחנון כל ימי החודש²⁹. וכמשנ"ת כמה פעמים, שאא"פ לומר שבימים שאין אומרים תחנון (ואין האדם מבקש מחילה על חטאיו) נגרע מהנפעל על ידי אמירת תחנון (דהיינו מחילת וסליחת עונות) — דא"כ: דוקא משום שנמצאים ביום סגולה שאין אומרים בו תחנון, נשאר האדם עם חטאיו ללא מחילה וסליחה! אלא ודאי, שבימים שאין אומרים תחנון, נפעלת סליחת העונות מצד סגולת היום עצמו (מבלי שיצטרך האדם לבקש על זה³⁰). וזהו שאין אומרים תחנון במשך כל חודש ניסן, כי כיון שהוא "חודש הגאולה", שבו הקב"ה גואל את כאו"א מישראל ומגביהו למעלה מכל ענינים בלתי רצויים עד שהוא במצב של "בן חורין" — אין צורך באמירת תחנון.

נמצא, שבחודש ניסן אין זקוקים לענין ה"רפואה" (רפואת חולי הנפש)³¹, 76שהרי נמצאים במצב של "בן חורין" ולמעלה מכל גדר ענין החולי.

ה. אמנם ענינו של חודש אייר הוא בקצה השני — הן בגשמיות, שאז מתחיל זמן של התגברות הטבע, היינו לא רק שאינו זמן של "נסי נסים", אלא אדרבה — זמן של התגברות הטבע, כמו שרואים במוחש שאז הוא זמן צמיחת אילנות וכו', ונראה לעין כל כחות הטבע בתקפם וכו'³²; והן ברוחניות (כנ"ל), שאז הוא זמן התגברות היצר וצריכים כח מיוחד (החל מלימוד פרקי אבות) כדי להתגבר על היצר כו' (ומובן, שהא בהא תליא, דלהיות שאז הוא זמן התגברות כח הטבע בעולם, הרי זה מביא להתגברות היצר וחמימות והתעוררות התאוות כו').

וזוהי ה"ברכה" שמתברך חודש אייר מחודש ניסן שלפניו — שברכה כדבעי יש בה שני הענינים: (א) תוכן הברכה הוא בהתאם לכחו של המברך, (ב) ולאידך, הרי היא מדודה לפי צרכי מקבל הברכה (דאל"כ יכולה להיות השפעת טוב שאין יכולין לקבל). וכן בעניננו, שברכת חודש ניסן היא שיהי' "אני ה' רופאך", שבזה ישנם שני הקצוות: מחד גיסא הרי זו ברכה בענין של רפואה, שזה גופא מדגיש שנמצאים במצב שזקוקים לרפואה; אבל לאידך, אופן הרפואה הוא בהתאם לענינו של חודש ניסן — "גאולה" באופן נסי, למעלה מטבע העולם — רפואה של הקב"ה העוקרת את החולי מכל וכל, כאילו לא היתה מעולם מלכתחילה (כנ"ל סעיף א).

ובפשטות — שזוהי נתינת כח, שגם בחודש אייר יוכל האדם להגבי' את עצמו למעלה מכל עניניו המבלבלים כו', עד שיהי' במצב של חירות רוחנית.

(משיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, תשמ"ז)