שיחה ג

66שיחה ג^*

א. כתב הרמב"ם בסוף הל' מאכלות אסורות¹ — לאחרי שכותב² הדברים שאסרו חכמים³ מפני שהם "בכלל אל⁴ תשקצו את נפשותיכם" — "וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה שנאמר⁵ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".

בפשטות, מקורו של הרמב"ם הוא ממקרא זה עצמו⁶, שהרי הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים" בא בהמשך לאיסור "אל תשקצו את נפשותיכם גו'", והוא נתינת טעם לו, כהתחלת הכתוב "כי אני ה"א והתקדשתם גו'".

וצריך להבין: מפשטות לשון הרמב"ם "וכל הנזהר בדברים אלו" משמע, שכוונתו (לא לכל הדברים והאיסורים שבהלכות מאכלות אסורות, אלא רק) לדברים אלו שנמנו בסמיכות לפנ"ז, והיינו שה"קדושה וטהרה יתירה" באה ע"י הזהירות "בדברים אלו" שאסרו חכמים⁷ משום "אל תשקצו את נפשותיכם". ותמוה, אמאי שבק הרמב"ם איסור "אל תשקצו" המפורש בקרא — "בכל השרץ השורץ"⁴ (איסור אכילת שרצים⁸) — ונקט האיסורים מדבריהם ש(גם) הם בכלל "אל תשקצו גו'"?

גם אינו מובן סדר הדברים (והמעלות) שנמנו ברמב"ם — "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה", דהיינו תחילה "קדושה", ואח"כ "טהרה", ורק לבסוף "ממרק נפשו" — דלכאורה הול"ל בסדר הפוך, מן הקל אל הכבד: תחילה מירוק הנפש (שמשמעו הסרת לכלוך), ואח"כ "טהרה יתירה" (שמשמעה לא רק טהרה מטומאה, אלא תוספת טהרה, ע"ד חמש טבילות של הכה"ג ביום הכפורים), ואח"כ "קדושה", שהיא למעלה מטהרה⁹?

67וביותר תמוה: פסוק זה ד"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" הובא ברמב"ם גם בסוף הלכות טומאת אוכלין¹⁰ לענין אכילת חולין בטהרה¹¹, וז"ל: "ודבר זה (אכילת חולין בטהרה) קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהי' נבדל אדם ופורש משאר העם כו' שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה שנאמר¹² והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם" — הרי שכאן אכן מנה הרמב"ם המעלות כפי סדרן: תחילה "פרישות", אח"כ "טהרה", ואח"כ "קדושה" [שזהו בהתאם לסדרם בברייתא¹³ דרפב"י (כגירסת הירושלמי¹⁴, וכ"ה גירסת הרי"ף בבבלי¹⁵) "פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה"], ולבסוף — "להדמות בשכינה"; ומה טעם שינה הרמב"ם כאן, ומנה המעלות בסדר הפוך?

ב. ויש לומר הביאור בזה:

כוונת הרמב"ם כאן היא (לא רק לסיים הלכות אלו בדברי אגדה ומוסר כו', אלא בעיקר) להשמיענו הלכה באופן הזהירות בעניני בל תשקצו.

דהנה הדברים שאסרו חכמים ב"בל תשקצו" הרי הם דברים "שנפש רוב בני אדם קיהה מהן. . מתאוננת מהם"¹⁶, וכיון שכן צריך להבין, מה ראו חכמים להזהיר בפירוט על ההמנעות מדברים אלו, כאשר בלאו הכי טבע רוב בני אדם להתרחק מהם¹⁷?

[ודוחק לומר, שזהו רק בשביל מיעוט בני אדם שאין חשים לשקץ את עצמם, היפך טבע הגוף — ובפרט שהתורה¹⁸ על הרוב תדבר¹⁹].

ויש לומר, שזהו שמשמיענו הרמב"ם בהלכה זו, שכוונת האדם בזהירותו ב 68דברים אלו צריכה להיות לא (רק) מפני שכן ראוי לבן אדם להתנהג (מצד טבע גופו), אלא מפני ש"הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה", היינו שזה נוגע לקדושת וטהרת הנפש.

דאע"פ שנקיון גשמי הוא דבר טפל, לכאורה (ובפרט לגבי נקיות וטהרה רוחנית) — וכמבואר גם במורה נבוכים²⁰ ש"נקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסלוק הלכלוכים גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טהור המעשים וטהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמדות המטמאות. . המטרה הראשונית צמצום התאוות, ונקיון החיצוניות אחר נקיון הפנימיות" — מ"מ, "נקיון החיצוניות" נוגע גם ל"נקיון הפנימיות", כי ע"י שהאדם נזהר בדברים אלו "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו" (משום שנקיון גשמי מכשיר את האדם ועושה אותו כלי יותר לרוחניות ודקות נשמתו²¹).

ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שהרמב"ם מנה את המעלות בסדר הפוך — קדושה, טהרה ו"ממרק נפשו":

בזה מרמז הרמב"ם, שלא זו בלבד ש"נקיון החיצוניות" נוגע ל"נקיון הפנימיות", אלא עוד זאת, דככל שהאדם מתעלה לדרגא נעלית יותר בקדושה, נדרשת ממנו נקיות יותר גדולה. ע"ד "ת"ח שנמצא רבב על בגדו כו'"²², "של בנאין (ת"ח) מצד אחד ושל בור משני צדדין"²³, שמזה מובן, שכאשר מתעלה לדרגא נעלית יותר ב"תלמיד חכם" ("קדושה") נדרשת ממנו נקיות ("טהרה") גדולה יותר, גם מענינים שלפני זה לא היו נחשבים אצלו כ"רבב".

וזוהי כוונת הרמב"ם בדיוק לשונו "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו כו'" — שבהגיעה למצב של קדושה יתירה, צריכה הנפש ענין של "טהרה" מחודשת, ולא עוד אלא שצ"ל "ממרק נפשו".

ג. אבל עדיין יש להבין דיוק לשון הרמב"ם "(וממרק נפשו) לשם הקב"ה" — מהי הכוונה בהוספה זו?

גם צריך ביאור בכמה שינויים בין לשון הרמב"ם כאן ללשונו בהל' טומאת אוכלין שם:

א) בהל' טומאת אוכלין מפרש הרמב"ם ענינן של "טהרה" ו"קדושה" — "טהרת הגוף ממעשים הרעים. . קדושת הנפש מן הדעות הרעות", ואילו כאן (בהלכות מאכלות אסורות שקדמו²⁴ להלכות טומאת אוכלין) סתם "מביא קדושה וטהרה כו'". ולאידך — כאן מוסיף "(קדושה וטהרה) יתירה".

ב) כאן מדייק הרמב"ם, כנ"ל — "(וממרק נפשו) לשם הקב"ה", ואילו בסוף הל' טומאת אוכלין כותב "להדמות בשכינה".

ג) בשני המקומות לא הסתפק הרמב"ם בהבאת הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים", אלא הביא גם סיום הכתוב, "כי קדוש אני"²⁵. אבל בשינוי:

69כאן מביא רק "כי קדוש אני", ואילו בהל' טומאת אוכלין מוסיף (ומצרף ממקום אחר²⁶) את התיבות "(כי קדוש אני) ה' מקדשכם"?

ובפרט שלפי תוכן הענין — לכאורה, איפכא מסתברא: כאן מדייק הרמב"ם (כנ"ל) "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו", ובהל' טומאת אוכלין מוסיף הרמב"ם ש"קדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה" (וע"ז מסיים "שנאמר והתקדשתם גו'").

ועפ"ז: כאן שההדגשה היא על "קדושה. . יתירה" הו"ל להביא "כי. . אני ה' מקדשכם" (היינו קדושה (וטהרה) יתירה הבאה מלמעלה), ובסוף הל' טומאת אוכלין שההדגשה היא שהאדם מגיע למצב של "להדמות בשכינה", הי' די להביא "כי קדוש אני", שזהו הענין ד"להדמות בשכינה", שהאדם מקדש את עצמו כדי להדמות בשכינה ("כי קדוש אני"), וכדאיתא בתו"כ כאן "והייתם קדושים כי קדוש אני — כשם שאני קדוש כך אתם (תהיו) קדושים"²⁷.

ד. ויש לומר הביאור בכל זה:

בהוספת התיבות "(וממרק נפשו) לשם הקב"ה" כוונת הרמב"ם לרמז על עילוי מיוחד בעבודת השם הנפעל ע"י שהאדם "נזהר בדברים אלו". והיינו, דכאשר האדם מתנהג בדברים אלו לא לפי שכן מחייב טבע גופו ונפשו אלא לפי שכן הזהירו חכמים²⁸, ה"ז מורה שכללות עבודתו היא רק "לשם הקב"ה" בלבד, השלימות בעבודת ה' "לשמה"²⁹.

70ביאור הענין:

זה שהאדם עובד השם בשאר עניני תורה ומצוותי' (הן דאורייתא והן דרבנן) ועושה אותם מפני שכן ציווה הקב"ה, עדיין אינה הוכחה ברורה שעבודתו היא "לשמה" ממש, שאינו חושב אודות עצמו אלא רק "לשם הקב"ה", כי אפשר שהטעם שמקיים מצוה פלונית רק "לשמה" הוא משום שעדיין לא הגיע לידי כך שירגיש ההכרח בתועלת המצוה ולכן מקיים הדבר מפני שכך גזר השם; לא מיבעי בקיום החוקים, שקיומם הוא רק מפני ש"חוקה חקקתי גזרה גזרתי", אלא אפילו במצוות שיש להן טעם ותועלת, הרי כיון שאינם דברים מוכרחים (מצד טבע גופו), אפשר שעדיין אינו מרגיש ההכרח והתועלת שבהן, ומקיימן רק "לשם הקב"ה".

ורק כאשר גם בדברים אלה שהזהירות בהן מחוייבת מצד טבע גופו הרי הוא זהיר מפני שכן ציוו חכמים, הרי זה מפני שכולו מסור ונתון לרצון השם, וכל עבודתו בכל עניניו היא רק "לשם הקב"ה" בלבד.

ויש לומר, שזהו גם עומק כוונת הרמב"ם במ"ש "וממרק נפשו לשם הקב"ה", שאין כוונתו למירוק מדברים רעים, אלא שהאדם מטהר את עצמו מכל רגש של "ישות" ו"מציאות", עד שבעבודתו יורגש — שעושה הכל "לשם הקב"ה" בלבד.

ה. עפ"ז יש להוסיף ביאור בדברי הרמב"ם במורה נבוכים הנ"ל, ש"נקיון החיצוניות (בא) אחר נקיון הפנימיות" ("לאחר טהור המעשים וטהור הלב כו'"). ומשמעות הענין היא, שהחילוק בין "נקיון הפנימיות" ו"נקיון החיצוניות" הוא לא רק חילוק בין עיקר וטפל, אלא יש בו גם ענין של קדימה ואיחור, ש"מטרת התורה" בענין "נקיון החיצוניות" מתקיימת רק כאשר הוא בא לאחרי "נקיון הפנימיות".

ולכאורה, הרי "נקיון החיצוניות" מכשיר את האדם להיות כלי יותר לרוחניות (כנ"ל), וכמפורש בברייתא דרפב"י הנ"ל "נקיות מביאה לידי פרישות"³⁰.

וע"פ משנת"ל יש לבאר, שכאן כוונת הרמב"ם היא ל"מטרת התורה" בציווי על דברים אלו, ששלימות המטרה היא כאשר הזהירות בדברים אלו אינה רק לשם הנקיון בפועל (שזה מחוייב גם מצד טבע האנושי), ואפילו לא כדי שהאדם יהי' יותר כלי לשלימות רוחנית ("נקיון הפנימיות"), אלא שגם "נקיון החיצוניות" יהי' אך ורק מפני ציווי ה' (ע"י חכמי התורה); ורגש זה בא רק לאחרי "נקיון הפנימיות", דאימתי יכול להרגיש בענינים גופניים וטבעיים שעושה אותם רק מפני ציווי ה', ה"ז רק לאחרי שיש בו "נקיון הפנימיות", טהרה מוחלטת מדעות ומדות בלתי רצויות כו', שאז שייך שיגיע ל"מטרת התורה" ב"נקיון החיצוניות".

ו. וזהו גם ביאור החילוק בין דברי הרמב"ם בסוף הל' טומאת אוכלין לדבריו כאן בסוף הל' מאכלות אסורות:

אכילת חולין בטהרה (שבזה מדובר בסוף הל' טומאת אוכלין) הוא ענין הפרישות, שהיא ראשית העבודה, וע"ז כותב הרמב"ם שע"י פרישות זו יעלה האדם מחיל אל חיל, "פרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת 71להדמות בשכינה" (ולכן מפרט הרמב"ם ענינן של המעלות דטהרה וקדושה);

אבל כאן בסוף הל' מאכלות אסורות, המדובר במעלת "נקיון החיצוניות" הבא לאחרי "נקיון הפנימיות", דהיינו לאחרי שכבר טיהר את גופו ממעשים רעים וקידש את נפשו מדעות הרעות (וכדיוק לשון הרמב"ם כאן "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו"), ועוד זאת, שאף הגיע "להדמות בשכינה" — ומ"מ, לאחרי כל מעלות אלו יתכן, שעבודתו אינה "לשם הקב"ה" בלבד, אלא מפני התועלת לעצמו, שהוא רוצה להגיע לידי שלימות, עד שיהי' "דומה לשכינה".

אבל שלימות העבודה היא כאשר "ממרק נפשו (רק) לשם הקב"ה", מבלי לחשוב אודות שלימות עצמו²⁹; שההוכחה הגמורה לכך היא דוקא כאשר כך הוא אופן זהירותו בדברים אלה שחכמים אסרו משום בל תשקצו, כנ"ל באורך.

ובזה מובן גם החילוק בנוגע להבאת סיום הכתוב: אין כוונת הרמב"ם כאן בהביאו סיום הכתוב "כי קדוש אני", שהאדם מקדש את עצמו מפני שרוצה "להדמות בשכינה" (שדבר זה לא נזכר כלל ברמב"ם כאן), אלא שבעבודתו יורגש רק הענין ד"כי קדוש אני" (קדושתו של הקב"ה, שלמעלה מקדושת האדם, "והתקדשתם והייתם קדושים") — "לשם הקב"ה".

ולכן לא הביא הרמב"ם כאן "(כי קדוש אני) ה' מקדשכם" (כמו שהביא בהל' טומאת אוכלין), כי "מקדשכם" פירושו זה שהקב"ה מקדש את האדם, וכוונת הרמב"ם כאן (בהבאת סיום הכתוב) היא לא תוספת הקדושה בהאדם, אלא שעבודתו היא באופן של "ממרק נפשו לשם הקב"ה" (ולא בשביל שלימות עצמו).

[משא"כ בהל' טומאת אוכלין שמביא הכתוב לראי' על כך ש"קדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה", לכן הביא גם הסיום "כי קדוש אני ה' מקדשכם", שע"י שהקב"ה מקדש את האדם בקדושתו ית', נעשה האדם "דומה לשכינה"³¹].

ז. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר בעומק יותר הטעם שהקדים הרמב"ם קדושה לטהרה (אף שבכלל קדושה היא למעלה מטהרה):

ככל שהאדם מתקרב להקב"ה יותר ה"ה מתבטל יותר ממציאותו. וכמו בעמדו לפני המלך, שעצם הדבר שהאדם מרגיש את עצמו ל"מציאות", ואינו בתכלית הביטול לפניו, כמרידה במלך יחשב. וכמאמר³² שגם מאן ד"מחוי לי' במחוג. . קמי מלכא" חייב מיתה. וכן הוא בעבודת השם, דדוקא כאשר האדם מתעלה בעבודתו, ומרגיש את עצמו כעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אזי מרגיש את הצורך למרק את עצמו ולטהר עצמו יותר ויותר מכל רגש של מציאות³³.

וזה מרומז בדברי הרמב"ם, ד"כל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה", דככל שמתקרב אל הקב"ה ("קדושה") מרגיש את הנחיצות לטהר ולמרק את נפשו מ"מציאותו", עד שמגיע למצב שכל עניניו הם רק "לשם הקב"ה".

(משיחת ש"פ תזו"מ תשמ"ח)