שיחה ב

58שיחה ב

א. בפרשתנו, עה"פ¹ ובנבלתם לא תגעו, פרש"י: יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה ת"ל² אמור אל הכהנים וגו' כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין ק"ו מעתה ומה טומאת המת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים טומאת נבלה קלה לא כ"ש ומה ת"ל לא תגעו ברגל (ואח"כ מסיים להגירסא שלפנינו³ "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל"⁴, כדלקמן).

והנה מקורו של פרש"י זה הוא בתורת כהנים על אתר ובגמ' ר"ה⁵. אמנם ידוע דאין דרכו של רש"י להעתיק דרשות רז"ל וכו', ובמקום שמביאן ה"ז לפי שמוכרחין לפשוטו של מקרא, ובפרט בנדו"ד שרש"י אינו מקדים "ורבותינו אמרו" וכיו"ב⁶, דמזה מוכח שפירושו מיוסד לגמרי על פשוטו של מקרא.

והנה ההכרח לפירושו כאן, בפשש"מ, מובן מדברי רש"י עצמו: דובר כמ"פ⁷ שע"ד הרוב אין דרכו של רש"י להביא הקושי בהפסוק, אלא — מפרש ומבאר הפירוש בהפסוק כפי שהוא ע"פ פשש"מ, והקושיא בטלה בדרך ממילא. אבל בנדו"ד מעתיק רש"י גם הקס"ד "יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה כו'",

והיינו לפי שתוכן הכתובים בפרשה זו מדבר באזהרות לכל ישראל, וכן פסוק זה עצמו נאמר בו "מבשרם לא תאכלו" סתם — כל ישראל; ולכן מצד פשטות הכתובים היינו מפרשים שכל ישראל מוזהרין על מגע נבלה, אלא שישנו הכרח מפסוק אחר "אמור אל הכהנים" שאין ישראל מוזהרין על הטומאה,

[ועפ"ז גם מובן מדוע לא פירש רש"י כדברי הרמב"ן⁸, ד"אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו והענין לומר שיחשוב כל הנוגע בהם שהוא טמא ויזהר מן המקדש ומן הקדשים" — כי מפשטות הכתוב "ובנבלתם לא תגעו" משמע, שזוהי אזהרה⁹ כמו "מבשרם לא תאכלו"].

ולכן צריך רש"י לפרש ולדייק ש 59פסוק זה אף שענינו אזהרה לכלל ישראל, אינו ציווי לכל זמן, כ"א רק לזמן מסויים — ברגל.

אלא שצריך להבין: מהו המקור (והטעם) בפשש"מ שהאזהרה ד"בנבלתם לא תגעו" הוא בזמן הרגל דוקא?

הן אמת שבגמ' ותו"כ (מקור פירושו) לא נאמר הטעם ע"ז, אבל הרי ענינו של פרש"י לפרש המקרא (ולא להעתיק לשונות רז"ל כצורתן (כנ"ל))¹⁰, ולא עוד אלא שמצינו כמ"פ דגם כשכותב רש"י בפירוש "אמרו רבותינו" או "איתא בתו"כ" וכיו"ב, אינו מסתפק בהבאת הלשון דרז"ל (או תוכנה) — אלא מביאה בתוס' ביאור וכיו"ב, שיובן בפשש"מ.

ב. מפרשי רש"י¹¹ כתבו הטעם ד"לא תגעו — ברגל" — "מפני¹² שכל ישראל חייבין אז להביא עולת ראי' וצריכין ליכנס בעזרה משא"כ בשאר ימות השנה".

אמנם עפ"ז אינו מובן מדוע כתב רש"י סתם "ברגל" היינו בכל מקום וכל אדם, ואינו מבאר ואפילו אינו מרמז שהוא מצד החיוב דהבאת קרבן (היינו רק בנוגע להמחוייב ואפשרי בקרבן).

לכאורה אפשר לומר דמכיון שכבר נאמר לעיל¹³ "ולא יראו פני ריקם", ופרש"י שם דזהו הציווי להביא עולת ראי', הרי י"ל שהאזהרה לטהר עצמו ברגל הוא מפני חיוב הבאת עולת ראי' שכבר ידוע עליו, כיון שאז עליהם להכנס לעזרה.

אבל עדיין צריך ביאור: אם הציווי דלא תגעו הוא מטעם הבאת הקרבן, הרי הסברא נותנת שאזהרה זו לא חלה על כל זמן הרגל, כי לאחרי הכניסה לעזרה והבאת העולת ראי' שוב אין עליו חיוב להזהר מטומאת מגע נבלה — ופשטות הלשון "ברגל" משמעו בכל ימי הרגל¹⁴.

גם: אם אזהרת הטומאה היא רק מפני החיוב דהבאת קרבן ברגל — מאי שנא קרבן זה דרגל משאר כל הקרבנות? הרי חיוב זה להזהר מטומאה שייך בכל הקרבנות שבנ"י מביאים אותם (ואוכלים מהם) — שכבר דובר אודותם בפרשיות הקודמות (ויקרא וצו: קרבן שלמים, חטאת וכו') — וא"כ מדוע מפרש רש"י ומגביל בפשש"מ, שהאזהרה ד"ובנבלתם לא תגעו" היא רק ב"רגל"?

וגם את"ל שאזהרה מיוחדת זו באה רק בנוגע לקרבן שיש לו זמן קבוע — ברגל — משא"כ שאר קרבנות שאין להם זמן קבוע, שלכן אין בהם הציווי להזהר מטומאה (דמתי צריך להזהר?), אלא שהוא נכלל בדיני וחיובי הבאת הקרבן (שאין להקריבו (ולאכלו) אלא כשהוא טהור) — הרי ישנם כמה וכמה קרבנות שיש להם זמן קבוע להקרבתם, כמו קרבן מצורע ביום השמיני לטהרתו¹⁵, קרבנות יולדת¹⁶, הבאים לאחרי ימי טוהר שלה¹⁷. ואפילו אם נחלק שגם קר 60בנות אלו אין בהם זמן קבוע בימי השנה כמו בקרבן הרגל ולכן אין מתאים כ"כ להזהיר בהם — הרי עכ"פ שייך זה בקרבן פסח שבא בי"ד ניסן בין הערבים, אבל לפני הרגל (שכבר למדו אודותו), שעליו להזהר מטומאה לפני זה בכדי שיוכל להקריב קרבנו.

ולכן צ"ל שגם בקרבן פסח (ועאכו"כ שאר הקרבנות) לא מסתבר לאצרוכי אזהרה מיוחדת שלא להיטמא משום חיוב ביאת מקדש והקרבת קרבנות, לפי שהאדם מוזהר ע"ז מצד החיובים האלה,

אבל מטעם זה אין צריכים קרא גם גבי רגל — ש"ובנבלתם לא תגעו" — כי ברגל הרי הוא מצווה ועומד להכנס לעזרה ולהביא קרבנות שלכל זה צ"ל טהור¹⁸.

ג. ועוד ועיקר: לפי הפירוש דזה ש"בנבלתם לא תגעו — ברגל" הוא מטעם שכל ישראל חייבין אז להביא עולת ראי', נמצא שאזהרה זו היא רק בזמן שביהמ"ק קיים ולאלו שנמצאים בא"י (ובירושלים)¹⁹.

ואת"ל שזוהי כוונת רש"י — לא הו"ל לסתום "ברגל" (ולסמוך על הכתוב לפנ"ז ולא יראו פני — וכנ"ל), אלא להוסיף תיבה אחת "בעלותם לרגל" וכיו"ב, שיהי' ברור שהאיסור הוא רק (בא"י²⁰ ו)בזמן שביהמ"ק קיים²¹.

ובפרט שתחלת כתוב זה "מבשרם לא תאכלו" הוא ציווי שחל בכל מקום ובכל זמן, הרי ודאי שהי' לו לרש"י לפרש בלשון ברור (שיהי' מובן החילוק דרישא וסיפא דקרא) — דאף ש"מבשרם לא תאכלו" הוי אזהרה בכל זמן ובכל מקום, הנה סיפא דקרא "ובנבלתם לא תגעו" היא אזהרה רק בזמן הבית.

61וכיון שסותם "ברגל" מובן שציווי זה הוא בנוגע לזמן הרגל (ולא כל ימות השנה), אבל הוא חל בכל המקומות והרגלים אף שאין בית.

— וי"ל שרש"י בפירושו על התורה אזיל לשיטתו בפירושו לש"ס: בגמ'²² איתא "אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו". ופירש"י "ולא מיטמאת, אינה צריכה להתעסק בו כו' כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מובנבלתם לא תגעו"²³, שמזה מובן שהזהירות מטומאה ברגל אינה משום הכניסה למקדש ועלי' לרגל והבאת עולת ראי' — שהרי נשים אינן מחוייבות בכ"ז, דהוי מ"ע שהזמ"ג; ועוד: זה שהארוסה "לא מטמאת לו" הוא בפשטות שוה ל"ולא מטמא" שעל הארוס הכהן, והרי אזהרת טומאת מת שעל הכהן היא לא רק בארץ כ"א גם בחו"ל ואף שלא בזמן הבית. וא"כ מובן שגם זה שהארוסה "לא מטמאת לו" (מצד החיוב לטהר עצמו ברגל) היא גם בחו"ל ואף שלא בזמן הבית²⁴.

ד. עפ"ז יש לבאר הסיום בפרש"י (ברוב הדפוסים לפנינו) — "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל". דמקורו בר"ה שם⁵: "אמר ר' יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו", שע"ז מביא הש"ס הברייתא שהובאה בפרש"י ד"ובנבלתם לא תגעו" קאי "ברגל".

דלכאורה תמוה: הרי אין ענינו של רש"י בפירושו עה"ת לבאר ולפרש מאמרי רז"ל בש"ס.

ויתירה מזו: בגמ' שם משמע שהם שני ענינים: א) אזהרה על נגיעת נבילה ברגל, ב) חיוב לטהר עצמו ברגל, דהרי מאמרו של ר"י ש"חייב אדם לטהר את עצמו ברגל" הוא דיוק וחידוש בהילפותא מקרא (לא רק שלילת נגיעה, אלא גם חיוב לטהר), דלא משתמע מהברייתא; והראי' שהגמ' מביאה מהברייתא היא (לכאורה) רק שהכתוב "ובנבלתם לא תגעו" איירי ברגל²⁵, ולא על עצם חידושו של ר"י ש"חייב אדם כו'"²⁶ —

אבל מלשון רש"י "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל" משמע, שהוא אותו הענין והלימוד²⁷.

וע"פ הנ"ל יש לומר:

62א) בזה בא רש"י להוכיח שענין זה הוא בכל הזמנים ולא רק בזמן הבית, שהרי "זהו שאמרו" הוא — סתם. ועוד שמאמר רז"ל זה (ע"י ר' יצחק)²⁸ נאמר לאחרי החורבן²⁹.

ב) בזה מדגיש שהזהירות מטומאה והחיוב לטהר — ענינם אחד:

את"ל שהאזהרה "ובנבלתם לא תגעו" היא מפני הכניסה למקדש והקרבת קרבנות, הי' מקום לומר דהוי שני ענינים שונים³⁰, כנ"ל, דמפני החיוב לעלות לרגל ולהקריב קרבנות ה"ה מוזהר שלא לטמא א"ע, אבל אין זה מכריחו לטהר עצמו אם כבר נטמא, דמאחר שהוא טמא י"ל דפקע ממנו חיוב העלי' לרגל והבאת קרבנות

(אלא שר"י מוסיף לחדש שמ"ובנבלתם לא תגעו" ברגל ילפינן דין שני, שחייב אדם (לא רק להזהר מטומאה אלא גם) לטהר עצמו ברגל);

אבל לפרש"י שהחיוב הוא לא מפני הכניסה למקדש והבאת קרבנות אלא שמפני הרגל הוא מוזהר שלא לטמא א"ע³¹ (וגם בזמן הזה³² כנ"ל) — הרי מובן, שהאזהרה ב"לא תגעו" אינו רק ענין שלילי, אלא שהרגל מחייבו שיהי' במצב של טהרה ולכן גם באם נטמא — עליו לטהר עצמו.

ולכן מדייק רש"י "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל" — כי תוכן אזהרה זו "ובנבלתם לא תגעו — ברגל", הוא (גם) החיוב לטהר עצמו ברגל.

ה. אמנם עדיין צריך ביאור: מהו המקור וההכרח לפרש בפשש"מ שברגל מוזהרין ישראל על הטומאה מצד הרגל ולא מצד חיובי קרבנות שבו³³?

63והנה הרמב"ם³⁴ כתב "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד". וכתבו האחרונים³⁵, שמדיוק לשון הרמב"ם "מפני שהם נכונים ליכנס כו'", ולא "שהם חייבים ליכנס", "שיהיו מוכנים ליכנס" וכיו"ב, משמע דזה שישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל אינו מטעם שיוכלו להכנס למקדש (ולהביא קרבנות³⁶), כ"א שזהו גילוי מילתא בנוגע זמן החיוב: כיון שזהו זמן שחייבים בו להכנס למקדש, הרי שאז צ"ל טהור, מה שלא בעינן בזמן אחר³⁷, ולכן אמרו חז"ל שאזהרה זו "ובנבלתם לא תגעו" היא בזמן הרגל³⁸.

אבל קשה לבאר כן בפרש"י, שסתם וכתב "ברגל" ולא פירש טעם זה, בסמכו שהענין מובן מעצמו! עוד זאת, הרי טעם זה הוא רק הסברה על מה שאמרו רז"ל שאזהרה זו היא "ברגל"; אבל עיקר השאלה במקומה עומדת — מהו המקור בפשש"מ שיש חיוב של טהרה ברגל?

ולהוסיף בזה: בשלמא לקמן בפ' ראה³⁹, כשנאמר (עוה"פ) "ובנבלתם לא תגעו" ורש"י חוזר על תוכן פירושו כאן, הרי שם מקדים רש"י "רבותינו פירשו ברגל שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל כו'", והיינו שהמקור לפירוש זה הוא מ"רבותינו" (ולא — פשש"מ); משא"כ כאן בפרשתנו, שאינו כותב הקדמה זו אלא כותב בפשטות "יכול כו' ברגל" — עכצ"ל, שיש מקור בפשוטו של מקרא לומר שיש חיוב טהרה ברגל.

ו. ויש לומר שרש"י סומך על מה שכבר פירש לעיל:

בפ' בא⁴⁰, בפעם הא' שנזכר בתורה ע"ד ענין יו"ט, שהוא "מקרא קודש" — פרש"י "מקרא שם דבר קרא אותו קדש לאכילה ושתי' וכסות".

הרי שקדושת יו"ט קשורה עם אכילת ושתיית האדם וכסותו. ומכיון שכן מובן, שהאדם צ"ל במצב של טהרה, כי איך יתכן שאכילתו ושתייתו כו' בטומאה⁴¹ יקדשו⁴² את היום.

ועפ"ז נלמדים — ע"פ פשוטו של מקרא — כמה חידושים בהלכה בהחיוב לטהר עצמו ברגל:

לפי הטעם שהחיוב לטהר עצמו ברגל הוא מפני הקרבנות שחייבים ל 64הביא, כתבו אחרונים⁴³ שמפני החיוב דעולת ראי' ושלמי חגיגה אינו מוזהר מלהטמא אלא בטומאה אריכתא של טומאת מת שהוא טומאת שבעה אבל בטומאת ערב כמו שרץ ונבילה ל"ל בה ואפילו אם לא הביא עדיין עולת ראי' ושלמי חגיגה אם הוא עדיין קודם יום ז' של רגל מותר להטמאות כיון שיש עדיין שהות להטהר ולהביא אותן קודם שיצא הרגל דיש להן תשלומין כל שבעה, אבל משום שלמי שמחה שחייב לאכול אותן בכל ימות הרגל ואין לך יום מימי הרגל שאינו חייב בהם א"א לטמאות א"ע בכל ימות הרגל⁴⁴.

ולפי זה נמצא: (א) שהחיוב לטהר עצמו הוא בכל שבעת ימי הרגל, גם בחוה"מ. (ב) בר"ה ויוהכ"פ שאין בהם חיוב עלי' לרגל והקרבת קרבנות לא חלה האזהרה ד"ובנבלתם לא תגעו". (ג) לאחרי שגמר להביא כל קרבנות החג (ביום ז') שוב אין עליו חיוב להיות טהור עד סוף החג (— יום הז') ממש.

אבל ע"פ פרש"י (שהחיוב לטהר עצמו ברגל שייך להחיוב ד"מקרא קודש" — לקדשו באכילה ושתי' וכסות — שקשור עם עצם קדושת היו"ט) מובן, אשר:

א) מכיון שחול המועד לא נקרא מקרא קודש⁴⁵, אין חיוב בפשוטו של מקרא לטהר עצמו בחול המועד.

ב) מכיון שגם ראש השנה ויום הכפורים נקראו מקרא קודש⁴⁶ — גם בהם⁴⁷ יש החיוב לטהר עצמו ברגל⁴⁸.

ג) מכיון שזה קשור עם עצם קדושת היו"ט — הרי מובן שצ"ל כל זמן הרגל. וגם בזמן שאינו אוכל ושותה — הרי מצד החיוב ד(קדשהו ב)כסות עדיין עליו להיות טהור כל היום⁴⁹.

ז. מיינה של תורה בפרש"י:

לכאורה נראה דענין הטהרה ע"פ השיטה שהחיוב לטהר עצמו ברגל הוא 65מצד חובת העלי' לרגל וכו' ה"ה במדריגה נעלית יותר מענין הטהרה לשיטת רש"י. כי לשיטת רש"י הנ"ל הטהרה אינה קשורה עם מקדש וקדשיו אלא עם עניני וצרכי האדם אכילה שתי' וכסות.

אבל בפנימיות הענין י"ל דאדרבא:

אם החיוב לטהר עצמו ברגל הוא מחמת מקדש וקדשיו הרי אין בטהרה זו המשכת ענין חדש, אלא רק הכנת האדם לקבל קדושה זו דמקדש וקדשיו שישנה ברגל;

משא"כ אם הטהרה היא מחמת אכילה ושתי' וכסות נמצא שיש כאן ענין חדש, דהגם שדברים אלו (אכו"ש כו') אינם קדושים מצ"ע, הרי האדם פועל וממשיך (טהרה ו)קדושה גם בהם, היינו שגם דברי הרשות נעשים (חדורים) בטהרה וקדושה שברגל⁵⁰.

והרי זהו תוכנו הפנימי של רגל שנק' "מקרא קודש", לא כשבת שנקרא "קודש" — דבשבת הקדושה היא קדושה מצ"ע, משא"כ ביו"ט קוראים ומזמינים בו קודש העליון שיומשך למטה⁵¹, דזהו מה ששבת מיקדשא וקיימא⁵², שהוא יום קדוש ומובדל מששת ימי בראשית, משא"כ יום טוב הרי ישראל אינהו דקדשינהו לזמני⁵³, שבנ"י עושים מיום חול יום קדוש (יו"ט).

ויש לומר שזהו גם הטעם בפנימיות הענינים דחיוב טהרה מחמת מקדש וקדשיו הוא רק בזמן הבית, משא"כ חיוב טהרה מחמת "מקרא קודש" דיו"ט באכו"ש וכסות הוא חיוב בכל זמן גם בזמן הגלות —

כי זהו אחד מהעילויים שבהעבודה בזמן הגלות, שממשיכים ומגלים קדושה אלקית גם מחוץ לגבול הקדושה, בחו"ל, ועד למטה יותר, בהעלם וחושך הגלות⁵⁴.

ועל ידי הוספת טהרה של כאו"א מישראל, גם בעניני חול ורשות של האדם, הרי "טהרת⁵⁵ הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה שנאמר⁵⁶ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם".

(משיחת ש"פ שמיני תשל"ה)