72
אייר
א. איתא בספרים1 ש"אייר" הוא ר"ת — "אני2 ה' רופאך", דהיינו שחודש זה מסוגל לענין הרפואה3.
והנה בענין הרפואה גופא יש כמה אופנים, וכאן מודגש שהרפואה ד"אייר" שייכת ל"אני ה' רופאך", רפואת הקב"ה דייקא, שהחידוש ברפואה זו מפורש בכתוב2 — "כל המחלה גו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", היינו שהקב"ה מונע שהחולי יבוא על האדם מלכתחילה4 [ע"ד דברי הרמב"ם5 שאם האדם זהיר כדבעי במאכלו וכו' ע"פ ההנהגות המבוארות בהל' דעות שלו "אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו"].
ויש להוסיף, שהחידוש ברפואת הקב"ה הוא לא רק בזה שהיא מונעת את בוא החולי, אלא שגם כאשר הנהגת האדם גרמה שבא עליו חולי, הנה כאשר רפואתו באה מ"אני ה' רופאך", הרי הוא באופן אחר לגמרי מרפואת רופא בשר ודם (אף שגם רפואת רופא בו"ד באה מהקב"ה, שנתן "רשות (וכח) לרופא לרפאות"6):
רפואת בשר ודם מועלת (בדרך כלל7) רק "מכאן ולהבא" [כמבואר בגמ'8 החילוק בין התרת נדרים ע"י חכם ש"עוקר את הנדר מעיקרו", ורפואת מום ע"י רופא ש"אינו מרפא אלא מכאן ולהבא"], משא"כ רפואת הקב"ה (כיון שאופנה הוא "לא אשים עליך (מלכתחילה)") עוקרת את החולי כאילו לא הי' מעולם9.
יתירה מזו: בצפע"נ10 מבואר שגם ברפואת בשר ודם "יש ב' מיני רפואות א' מכאן ולהבא. . וא' למפרע". אבל מ"מ יש חידוש ברפואת הקב"ה גם לגבי הרפואה שהיא "למפרע" — כי זה שיכולה להיות רפואה (ע"י בו"ד) באופן שפועלת "למפרע" ה"ז רק משום "שהרפואה היא רק לברר"11, כלומר, שע"י הרפואה נתברר שלא הי' מום מלכתחילה, אבל אם
הערות
- 1. ראה חי' חת"ס לשבת קמז, ב. שער יששכר (להרה"צ כו' ממונקאטש) מאמר אייר ס"ג (בשם סה"ק). ואף ש"אייר" הוא בב' יודי"ן דוקא (שו"ע אה"ע סקכ"ו סכ"ג. רמ"א שם ס"ו ובנ"כ) — י"ל כי בהברה נשמעת רק יו"ד אחת. וראה שער יששכר שם ע"ד הקבלה. שיחת ש"פ קדושים תשד"מ. ואכ"מ.
- 2. בשלח טו, כו.
- 3. ראה חת"ס שם (ומפרש עפ"ז דברי הגמ' שם "כולהו שקייני (משקין לרפואה. רש"י) מדיבחא (פסח) ועד עצרתא מעלו"). בני יששכר מאמרי חדש אייר מאמר א. שער יששכר שם. ועוד.
- 4. רש"י שם (לפי פשוטו). וראה ברכות ה, א. סנהדרין קא, א: אם תשמע לא אשים.
- 5. הל' דעות פ"ד ה"כ.
- 6. ברכות ס, סע"א. ב"ק פה, א. שו"ע יו"ד ר"ס שלו. וראה ט"ז שם.
- 7. ראה לקמן בפנים מהצפע"נ.
- 8. כתובות עד, ב.
- 9. ראה רש"י בשלח שם בפי' הראשון (ממדרשו) "ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה' רופאך". ובחדא"ג מהרש"א (סנהדרין שם) דהיינו מפני שברפואת הקב"ה לא נשאר שום רושם מהמכה. וראה זח"ג (בהשמטות) דש, סע"ב. אוה"ת לנ"ך ע' שס. לקו"ש חט"ז ע' 6515.
- 10. על הרמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב בסופה (ועד"ז בהל' אישות פ"ז ה"ט. ועוד) — ומציין לתוס' בכורות לח, ב. ע"ש.
- 11. ל' הצפע"נ הל' אישות שם. וראה תוס' בכורות שם.
שולחן ערוך, אבן העזר קכ״ו:כ״ג - הטקסט מספריא
אִיָּיר, יֵשׁ לְכָתְבוֹ לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן. וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ז':
רש"י על שמות ט״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
אם שמוע תשמע. זוֹ קַבָּלָה שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם:
תעשה. הִיא עֲשִׂיָּה:
והאזנת. תַּטֶּה אָזְנַיִם לְדַקְדֵּק בָּהֶם:
כל חקיו. דְּבָרִים שֶׁאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרַת מֶלֶךְ, בְּלֹא שׁוּם טַעַם, וְיֵצֶר הָרָע מְקַנְטֵר עֲלֵיהֶם: מָה אִסּוּר בְּאֵלּוּ? לָמָּה נֶאֶסְרוּ? כְּגוֹן לְבִישַׁת כִּלְאַיִם וַאֲכִילַת חֲזִיר וּפָרָה אֲדֻמָּה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם (יומא ס"ז):
לא אשים עליך. וְאִם אָשִׂים הֲרֵי הוּא כְּלֹא הוּשְׂמָה, כי אני ה' רפאך – זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ וּמְלַמֶּדְךָ תוֹרָה וּמִצְווֹת לְמַעַן תִּנָּצֵל מֵהֶם, כָּרוֹפֵא הַזֶּה הָאוֹמֵר לָאָדָם, אַל תֹּאכַל דָּבָר זֶה פֶּן יְבִיאֲךָ לִידֵי חֹלִי זֶה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ" (משלי ג'):
אם שמע תשמע IF THOU WILL DILIGENTLY HEARKEN — this implies acceptance — that they should take upon themselves the duty of performing God’s commands.
תעשה AND IF THOU WILT DO — this implies the performance of the commands.
והאזנת means THOU WILT INCLINE THE EAR to be punctilious in the practice of the details.
כל חקיו ALL HIS STATUTES — Matters which are only the decrees of the King (decrees of God imposed by Him, as King, upon us, His subjects) and which appear to have no reason, and at which the evil inclination cavils saying, “What sense is there in prohibiting these? Why should they be prohibited?” — For instance: the prohibition of wearing a mixture of wool and linen, and of eating swine’s flesh, and the law regarding the red heifer, and similar matters (cf. Yoma 67b).
לא אשים עליך I WILL NOT PLACE ON THEE — and if I do place them on thee because thou refusest to hearken to My voice, it will be as though they had not been placed on thee, for if thou repentest of thy disobedience I will remove them immediately, כי אני ה׳ רפאך BECAUSE I AM THE LORD THAT HEALETH THEE. This is its Midrashic explanation (Mekhilta). But according to its literal sense the meaning is: For I am the Lord who healeth thee and teacheth thee the Law and Commandments in order that thou mayst be saved from them (these diseases) — like a physician who says to a man: Do not eat this thing lest it will bring you into danger from this disease. So, too, it states, (Proverbs 3:8) “It (obedience to God) will be wholesome to thy body” (implying that disease will not fall upon thee) (Mekhilta).
משנה תורה, הלכות דעות ד׳:כ׳ - הטקסט מספריא
כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו או אם תבא מכת דבר או מכת בצורת לעולם.
שולחן ערוך, יורה דעה של״ו - הטקסט מספריא
נָתְנָה הַתּוֹרָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹת. וּמִצְוָה הִיא. וּבִכְלַל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ הוּא. וְאִם מוֹנֵעַ עַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ, שֶׁלֹּא מִן הַכֹּל אָדָם זוֹכֶה לִהִתְרַפְּאוֹת. וּמִיהוּ לֹא יִתְעַסֵק בִּרְפוּאָה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּקִי, וְלֹא יְהֵא שָׁם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם לֹא כֵן, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. וְאִם רִפֵּא שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין, אֲפִלּוּ אִם הוּא בָּקִי. וְאִם רִפֵּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, וְטָעָה וְהִזִּיק, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְאִם הֵמִית, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁשָּׁגַג, גּוֹלֶה עַל יָדוֹ.
הָרוֹפֵא, אָסוּר לִטֹּל שְׂכַר הַחָכְמָה וְלִמּוּד, אֲבָל שְׂכַר הַטֹּרַח וְהַבַּטָּלָה, מֻתָּר.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סַמָּנִים, וַחֲבֵרוֹ חוֹלֶה וְצָרִיךְ לָהֶם, אָסוּר לוֹ לְהַעֲלוֹת בִּדְמֵיהֶם יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ פָּסְקוּ לוֹ בִּדְמֵיהֶם הַרְבֵּה, מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה שֶׁלֹּא מָצְאוּ סַמָּנִין אֶלָּא בְּיָדוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵיהֶן. אֲבָל אִם הִתְנָה בִּשְׂכַר הָרוֹפֵא הַרְבֵּה, חַיָּב לִתֵּן לוֹ, שֶׁחָכְמָתוֹ מָכַר לוֹ וְאֵין לוֹ דָּמִים. הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ מִצְוָה עָלָיו לְרַפְּאוֹתוֹ; שֶׁכָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְּרַמְיָא אַכֻּלֵּי עָלְמָא, אִם נִזְדַּמְּנָה לְאֶחָד וְלֹא רָצָה לְקַיְּמָהּ אֶלָּא בְּמָמוֹן, אֵין מוֹצִיאִין הַמָּמוֹן מִיָּדוֹ, וְלֹא מַפְקִיעִין מִיָּדוֹ חִיּוּב שֶׁלָּהֶן (טוּר).
כתובות ע״ד ב - הטקסט מספריא
מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ — מְקוּדֶּשֶׁת. אֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתָהּ — אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מָה בֵּין חָכָם לְרוֹפֵא? חָכָם עוֹקֵר אֶת הַנֶּדֶר מֵעִיקָּרוֹ, וְרוֹפֵא אֵינוֹ מְרַפֵּא אֶלָּא מִכָּאן וּלְהַבָּא.
וְהָתַנְיָא: אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ, אֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתָהּ — אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבִּי מֵאִיר, הָא — רַבִּי אֶלְעָזָר. הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין. הָא רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין.
מַאי הִיא? דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם נֶדֶר — לֹא יַחְזִיר. מִשּׁוּם שֵׁם רָע — לֹא יַחְזִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים — לֹא יַחֲזִיר. לֹא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים — יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם — לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם — יַחֲזִיר.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד צָרִיךְ וְאֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ — לֹא יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא אָסְרוּ צָרִיךְ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב:
she may refuse her husband and go on her way. According to this opinion, the marriage did not take effect at all, despite the fact that they engaged in sexual intercourse, because the betrothal involved an error.
§ The Sages taught: If a man betroths a woman on condition that there are no vows incumbent upon her to fulfill, but there are vows incumbent upon her, and she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, she is betrothed. However, if he betroths her on condition that she has no blemishes, but she does have blemishes, and she goes to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed. The Gemara inquires: What is the difference between a halakhic authority and a doctor? The Gemara explains: When a halakhic authority dissolves a vow, he uproots the vow retroactively. It is as if she had never vowed at all, and therefore she was in fact not bound by vows at the time of their betrothal. But a doctor only heals from here onward. Since she had blemishes at the time of betrothal, she is in breach of his condition.
The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a different baraita that if she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, or to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed? Rava said: This is not difficult, for this baraita follows the opinion of Rabbi Meir, and that one follows Rabbi Elazar. The Gemara elaborates: This baraita, which states that if her vows were dissolved by a halakhic authority she is betrothed, is in accordance with Rabbi Meir, who said that a man is willing for his wife to be degraded by going to court to have her vow dissolved. That baraita follows the opinion of Rabbi Elazar, who said that a man is not willing for his wife to be degraded in court. Consequently, even if she went to a halakhic authority and he dissolved her vows, such a solution is unacceptable to her husband, as he did not want her to go to court. Therefore, the betrothal is invalid even after the dissolution of the vow.
The Gemara poses a question: What is this fundamental dispute between Rabbi Meir and Rabbi Elazar? The Gemara answers: As we learned in a mishna (Gittin 45b): If a man who divorces his wife due to a vow that she took subsequently regrets his decision and wants to take her back, he may not remarry her. Similarly, if he divorces her due to a bad reputation she has acquired, he may not remarry her. This is because if he were allowed to take her back if the vow is dissolved by a halakhic authority or after discovering that the rumors about her were false, he might say that had he known this he never would have divorced her. Such a statement would retroactively cast doubt on the validity of the bill of divorce and could potentially cause her children from a second marriage to have the status of mamzerim. He is therefore informed that if he divorces her due to a vow or a bad reputation he can never remarry her.
Rabbi Yehuda says: With regard to any vow that is known by many people and therefore cannot be nullified, he may not remarry her. If it is not known by many people, but rather is a private matter between them, he may remarry her. Rabbi Meir says: Any vow that requires investigation by a halakhic authority, that is, the husband cannot nullify it himself and she needs a halakhic authority to analyze the vow carefully to find an opening that will permit its dissolution, he may not remarry her, for he can claim that had he known the vow could be dissolved he would never have divorced her, thereby undermining the bill of divorce. And with regard to a vow that does not require the investigation by a halakhic authority, which he knows he can nullify himself, he may remarry her. There is no concern that he might impair the bill of divorce, as he knew he could dissolve the vow and yet he chose to divorce her regardless.
Rabbi Elazar says: Both in the case of a vow that requires investigation by a halakhic authority and one that does not require it, he may not remarry her. Rabbi Elazar said in explanation of his view: They prohibited remarrying a woman who was bound by a vow that requires investigation by a halakhic authority only due to a vow that does not require such investigation. The Gemara explains the respective opinions: What is the reason for Rabbi Yehuda’s statement? As it is written:
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
משנה תורה, הלכות אישות ז׳:ט׳ - הטקסט מספריא
קידשה על מנת שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת. אבל אם התנה האיש שאין עליו נדרים ושאין בו מומין והיו עליו נדרים והיו בו מומין והלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפאו הרי זו מקודשת שאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו והאשה אינה מקפדת על זאת.
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 3
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יט שבת נחמו שיחה א מאותו ספר סנהדרין קא, א
- תורת מנחם שיחת ל"ג בעומר, ה'תשי"א סנהדרין קא, סע"ב
- תורת מנחם שיחת כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"א סנהדרין קא, סע"א
- תורת מנחם ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשי"ד סנהדרין קא, ב
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' פינחס, י"ב תמוז ה'תשי"ז סנהדרין קא, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו ה'תשח"י סנהדרין קא, רע"א
- תורת מנחם תשכ"ה "הדרן" על מסכת מכות סנהדרין קא, א
- תורת מנחם ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ה סנהדרין קא, ב
- מאמרים מלוקטים חלק ב כ"ד טבת, ג' פ' וארא, תשל"ב סנהדרין קא, א
- תורת שמואל תרל"ח [וידבר כו' אלה הם מועדי] סנהדרין קא, א
- תורת חיים שמות ח"א פרשת שמות ואלה שמות בני ישראל סנהדרין קא, א
- תורת חיים בראשית ח"א פרשת נח אלה תולדות נח סנהדרין קא, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפילין: לח מי הם החייבים בתפילין והפטורים י סנהדרין קא, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שכח דין חולה בשבת נ סנהדרין קא , א
- שו"ת תורת שלום שונות סימן ג סנהדרין דף ק"א א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שז דיני שבת התלויים בדבור סנהדרין קא, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שכח דין חולה בשבת סנהדרין קא , א
- תורת מנחם כ"ד טבת, ג' פ' וארא, תשל"ב סנהדרין קא, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין לח מי הם החייבים בתפילין והפטורים סנהדרין קא , ב