שיחה ג

85שיחה ג

א. בפרשתנו, קרוב לסיום פרשת המן — לאחרי סיפור הפרטים¹ דירידת המן ואופן לקיטתו, ופרטי המאורעות דיום ששי ושבת, שביום ששי לקטו לחם משנה וביום השבת לא ירד המן, עד לסיום הענין ש"וישבתו העם ביום השביעי"² — נאמר³: "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש", ואח"כ בא הציווי להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם גו'"⁴.

וצריך ביאור:

א) מדוע המתין הכתוב בפירוש ותיאור המן ("והוא כזרע גד גו'") עד לסיום כל הענין, כולל מאורעות דשבוע ימים⁵ — ולא פירשו בתחילת סיפור המן (ובפרט כאשר אמר משה לבנ"י⁶ "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה")⁷?

ב) ממש"כ כאן "ויקראו בית ישראל את שמו מן" משמע, שרק לאחרי כל המאורעות שבינתיים (כולל פרטי המאורעות דיום ששי ושבת) החליטו שיש לקראו בשם זה; ואינו מובן: תיכף כשראו בנ"י את המן בפעם הראשונה חקרו ואמרו "איש אל אחיו מן הוא"⁶ וברש"י "הכנת מזון"⁸, אלא שאז לא הי' בגדר קריאת שם כהמשך הכתוב "כי לא ידעו מה הוא", וכביאור רש"י "לא ידעו. . שיקראוהו בשמו"⁹. ומה נתחדש להם בינתיים שידעו והחליטו לקראו בשם "מן"¹⁰?

ג) עד"ז קשה בהציווי להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם" — דלכאורה הי' צ"ל הציווי בהתחלת ירידת המן, כשבנ"י ראו שהקב"ה מכין להם מזון כו' [שהרי זוהי כוונת הציווי ד"משמרת לדורותיכם", כמבואר בפרש"י¹¹ ש"בימי ירמיהו כשהי'. . מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים. . מהיכן נתפרנס הוציא להם צנצנת המן א"ל אתם ראו דבר ה'. . ראו בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו"] — ולא לאחרו עד לאחרי פרטי המאורעות דיום ששי ויום השבת¹².

86ועכצ"ל, שהמאורעות שבין התחלת ירידת המן לסיום הפרשה, כולל יום ששי ושבת — "הביאו" להבנת מהות המן ובמילא — בחירת וקביעות שמו, ולכן אף המתין הכתוב עד כאן לתארו ולצוות להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם".

ב. ויש לומר נקודת הביאור בזה — שפרטי המאורעות דיום הששי ויום השבת אינם דבר נוסף וצדדי בענין המן, אלא הם שייכים לתוכן ענין המן, ובעניננו: גדרו של מזון זה מחייב שלא ירד בשבת.

כלומר: הטעם שהמן לא ירד בשבת הוא לא רק בגלל איסורי שבת הקשורים בלקיטת המן והכנתו (שלפ"ז ה"ז (רק ענין צדדי ו)אריא הוא דרביע עלי'¹³, ומונע את ירידתו בשבת), אלא שזהו מצד המן, שתוכן ענין המן מחייב שלא ירד בשבת¹⁴ (וכדלקמן סעיף ד ואילך).

ועפ"ז — נמצא שעד השבת (שאז לא ירד המן ואכלו את ה"לחם משנה" שירד ביום הששי) עדיין לא נשלמה תכליתו של המן.

וזוהי נקודת הטעם שקריאת שם "מן" ע"י בנ"י היתה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום השביעי":

זה שבתחילה אמרו בנ"י איש אל אחיו "מן הוא" ("הכנת מזון") אין זה בגדר קריאת שם, אלא (הפכו) — שמחמת העדר הידיעה ("כי לא ידעו. . שיקראוהו בשמו"), כיון שהי' תיכף לתחילתו ועדיין לא ידעו מהות מזון זה ופרטיו, לכן אמרו רק "מן הוא", שיש כאן "הכנת מזון";

ורק לאחרי שנגמר היקף (שבוע) שלם⁵ של ירידת המן (ובפרטיות — שני החלקים שבזה — ירידתו בימי החול, ושלילת ירידתו בשבת) — באה לבנ"י הידיעה (ידעו) והכרת המן, והיו יכולים לקרותו בשם (המורה על תוכנו ומהותו).

וזהו גם הטעם שתיאורו של המן ("כזרע גד גו'") והציווי ליקח ממנו "למשמרת לדורותיכם" באו בכתוב רק לאחרי הסיפור אודות העדר ושלילת ירידתו בשבת — בתחילה מסיים הכתוב הסיפור אודות ירידת המן (שזה מסתיים עם הסיפור ע"ד העדר ירידת המן בשבת, כנ"ל), ואח"כ בא תיאור המן עצמו (ולבסוף — הציווי לדורות).

ג. ענין האמור, שהעדר ירידת המן בשבת אינו מסובב מאיסורי שבת, מובן ומוכרח הוא לפי שיטת רש"י בפירושו עה"ת, דמשמע שס"ל שכל ענין השבת נתחדש רק בעת ירידת המן:

לאחרי שלקטו בנ"י המן כמה ימים, הרי ביום הששי לקטו לחם משנה ואז "ויבואו¹⁵ כל נשיאי העדה ויגידו למשה", ומפרש רש"י¹⁶: ויגידו למשה, שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה 87פרשת שבת שנצטווה לומר להם והי' ביום הששי והכינו גו'¹⁷ עד ששאלו את¹⁸ זאת כו'.

והדברים מתמיהים, שהרי מפורש בפרש"י לעיל¹⁹ שפרשת שבת כבר ניתנה לישראל במרה — ומה מקום לשאלה "מה היום מיומים", דהיינו שאין נשיאי העדה יודעים כלל אודות יחודו של יום הששי, שבו חייבים להכין מאכלי שבת וכו', עד שתמהו "מה היום מיומים" ומשה הוצרך להגיד להם ולחדש "שבתון שבת קודש לה' מחר את אשר תאפו גו' ואת אשר תבשלו גו'"²⁰?

אלא ששאלה זו מתורצת בדיוק לשונו של רש"י עצמו¹⁹ — שכתב שבמרה "נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת כו'", כלומר, במרה לא נצטוו (לפרש"י) על השבת כ"א רק ניתנה להם פרשת שבת שיתעסקו בה (לימוד הפרשה²¹), שעדיין לא הי' ענין של שמירת שבת בפועל (ורק לימוד פרשת שבת בתורה) — ולכן שאלו "מה היום מיומים"²².

ועפ"ז יש לתרץ²³ עוד דבר בלתי מובן: בהמשך הענין מסופר דאף לאחרי שהודיע משה לבנ"י ד"שבתון שבת קודש לה' מחר", ו"(המן) לא יהי' בו"²⁴ — "יצאו מן העם ללקוט"²⁵.

ולכאורה: היציאה לשדה ע"מ ללקוט המן היתה בודאי עם הכלים להביא בהם המן הביתה, ונמצא שעברו ביציאה זו על איסור הוצאה²⁶?

ואין לתרץ שזוהי כוונת אמירת ה' למשה²⁷ "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, ראו כי ה' נתן לכם השבת גו' שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", שעברו בזה על "לשמור מצותי" — כי מפשוטו של מקרא (לשון הכתוב) משמע, שרק אז לאחרי שיצאו ללקוט נצטוו "שבו איש תחתיו אל יצא איש", שלא יצאו ללקוט המן בשבת²⁸ (דבפסוקים שלפנ"ז נאמר רק שהמן לא יהי' בו, אבל לא בא איסור (במפורש) 88לצאת ללקוט), ונמצא שלא עברו בנ"י על ציווי ה'²⁹.

[וכוונת הדיבור "עד אנה מאנתם גו'" היא (לא שבנ"י עברו על ציווי ה', כ"א) רק שהיו מחוסרי אמונה, דמכיון שראו שהקב"ה נתן להם לחם משנה ביום הששי באמרו הטעם בפירוש שביום השביעי "לא תמצאוהו בשדה. . לא יהי' בו"³⁰, אין מקום לצאת לשדה למצוא מן].

ותמוה — מאחר שכבר אמר להם משה ד"שבת קודש לה' מחר", הרי נאסרו לצאת ללקוט המן בשבת מפני איסור הוצאה (ואף שלא מצאוהו בשדה, הרי הוציאו את הכלים כנ"ל)?

וע"פ הנ"ל יש לומר: ע"ד הפשט, הציווי על שמירת שבת בשלימותה לא בא עד מ"ת, ומה שכאן אצל המן נאמר להם "שבתון שבת קודש לה' מחר" — אין זה ציווי על שמירת שבת בשלימותה, כ"א אך ורק על שמירתה בענינים השייכים ללקיטת המן והכנתו³¹. ולכן, מכיון שבתחילה נאמר לבנ"י רק ע"ד איסור אפי' ובישול²⁰, לא נאסרו (עדיין) בהוצאה מרשות לרשות וכו', והיו מותרים ע"פ דין לצאת וכו', ורק כאשר ה' אמר בפירוש "שבו איש תחתיו אל יצא גו'" נאסרו בזה.

ד. נמצינו למדין, שאין הפירוש שאיסורי שבת הם שגרמו שהמן לא ירד בשבת (שהרי בעת תחילת ירידת המן עדיין לא נאסרו ישראל במלאכת שבת זו), אלא להיפך: תוכן ענין המן הוא שגרם שתנתן לישראל מצות השבת (עכ"פ במלאכות השייכות ללקיטת המן והכנתו).

בפשטות הי' אפשר לבאר זה ע"פ פרש"י עה"פ³² "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו' למען אנסנו הילך בתורתי גו'" — "אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט", הרי שאחד מנסיונות המן (שה' המטיר לחם מן השמים "למען אנסנו") הי' בענין לקיטתו בשבת.

אבל הא גופא טעמא בעי: מהי ההסברה לזה שנסיון המן הי' דוקא בענין השבת? ובמיוחד (ע"פ הנ"ל) שזאת תהי' הסיבה שניתנה אז השבת לישראל.

שעכצ"ל שתוכן ענין המן קשור עם תוכן ענין השבת.

וי"ל הביאור בזה:

לעיל עה"פ³³ "ובקר וראיתם את כבוד ה'" פרש"י ש"הלחם ששאלתם לצורך בירידתו לבקר³⁴ תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא".

שמזה מובן, שמלבד כללות החידוש שבנתינת המן — שהי' "לחם מן השמים", 89המגיע לבנ"י בלי שום טירחא (עכ"פ בלי הטירחא הנדרשת בלחם מן הארץ) — הנה עוד זאת, שזה גופא נתנו הקב"ה באופן של "דרך חיבה", למעט ככל האפשרי את טירחת בנ"י בהשגת מזון זה.

ונמצא, שגדר ענין המן הוא אחד עם ענין השבת — כי מן הוא הלחם המגיע לבנ"י באופן של שביתה ומנוחה ותענוג, ללא טירחא ויגיעה מצדם³⁵.

ולכן, שלימות החיבה בנתינת המן היא בזה, שביחד עם נתינת המן, נתן הקב"ה לבנ"י את השבת, ובאופן ד"ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ראו בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ע"ש לתת לכם לחם יומיים"³⁶ — היינו, שמזונם ניתן להם בשלימותו ביום הששי כדי שביום השבת תהי' להם מנוחה שלימה, ללא שום טורח ודאגה על מזונם של יום זה.

ה. ועפ"ז יובן המשך הכתובים³⁷, דרק לאחרי סיפור ענין השבת ("וישבתו העם ביום השביעי") — אז "ויקראו גו' שמו מן",

כי שם זה מורה על ענין העונג בלתי מוגבל שבו, ש"הי' כ"א מישראל טועם כל מה שהי' רוצה"³⁸ בלי הגבלה — שלכן אין לתארו בתואר מוגבל, ויש לקרותו רק "מן", "הכנת מזון"³⁹ — והכרת ענין ה"עונג" שבמן באה לידי שלימותה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום השביעי";

והכתוב ממשיך להדגיש את גודל העונג שבמן — "וטעמו כצפיחית בדבש"⁴⁰ (כי רק אז הרגישו העונג השלם⁴¹ שבמן);

ואח"כ בא הציווי להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם", כי בה"משמרת לדורותיכם" נוגע לדעת שהמן ניתן באופן כזה שלא זו בלבד שבמשך ששת ימי החול היו רק טירחות הכי מועטות, אלא עוד זאת, שבבוא השבת הכין הקב"ה מזונם מע"ש, באופן שבשבת היתה אצלם שבי 90תה ומנוחה גמורה, "וישבתו העם ביום השביעי". בזה היא שלימות הידיעה וההכרה (עד לאופן של ראי' — "למען יראו את הלחם"¹¹) שהקב"ה יכול להזין את ישראל באופן שלא יצטרכו לעסוק בשום מלאכה ויוכלו לשמור (לעסוק) בתורה במנוחה גמורה.

ו. ההסבר האמור בשייכות של ענין המן ליום השבת — עולה בקנה אחד עם דברי הזהר⁴², דאף שהמן לא ירד בשבת, ה"ז רק בירידתו והמשכתו למטה בעוה"ז, אבל למעלה הוא להיפך — שברכת המן היתה דוקא ביום השבת, ומיני' מתברכין כולהו יומין, שע"י ברכה זו ביום השבת ירד המן למטה בששת ימי החול שלאח"ז.

ולכאורה צריך ביאור: מכיון ש"קדשו במן שלא ירד כלל בשבת"⁴³ — מדוע ברכתו למעלה היא דוקא ביום השבת?

וע"פ האמור לעיל מובן: מכיון שתוכן ענין המן הוא — השפעת מזון באופן של תענוג, "בפנים מאירות. . דרך חיבה"⁴⁴, לכן הזמן המתאים לברכה על השפעה זו הוא דוקא ביום השבת, שאז הוא זמן מנוחה ועונג.

ז. והנה נוסף לזה שכל התורה היא נצחית, י"ל דזה שהמן הגשמי הוא "משמרת לדורותיכם", נצחי (וכמחז"ל⁴⁵ שנגנז עם הארון) — יש בו הדגשה מיוחדת שתוכנו ישנו תמיד בכל אחד ואחד מישראל. כלומר, דגם כאשר מזונו של האדם הוא "לחם מן הארץ", ובאופן שהוא בעצמו צריך לטרוח בזה (וכמאמר⁴⁶: הרבה עשו כר' ישמעאל — שצ"ל ואספת דגניך גו'⁴⁷ — ועלתה⁴⁸ בידן) — מ"מ, גם במזון זה ישנו תוכן ענין המן⁴⁹.

והענין בזה:

ידוע⁵⁰ ההפרש בין ישראל לעמים, דלאומות העולם נשפע ריבוי השפעה, כי אצלם ההשפעה אינה בחשבון ובאה אליהם "חנם — מן המצות"⁵¹, בלי עבודה (רוחנית), ולכן ההשפעה היא בריבוי, מאחר שאינה תלוי' בעבודה; משא"כ ההשפעה לישראל היא השפעה מדודה, כי נשפע לפי עבודתם, וכמש"נ⁵² "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם". ומכיון שההשפעה היא בחשבון, לכן היא השפעה מוגבלת ומדודה, לפ"ע עבודתם של ישראל.

אבל, ריבוי ההשפעה שאצל האומות הוא רק ריבוי בכמות, אבל אין בהשפעה זו עונג, בלשון התניא⁵³ שהקב"ה משפיע להם חיות רק "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו"; משא"כ בההשפעה לבני ישראל, עם היותה השפעה מדודה, בהשפעה זו ישנו "תענוג", כולל תענוג דלמעלה, שהקב"ה מתענג מהש 91פעה זו לבני ישראל עם קרובו, ו"באור⁵⁴ פני מלך חיים".

וזוהי גם מעלתם של ישראל שהם בוחרים בהקב"ה⁵⁵, היינו שמוותרים על ריבוי ההשפעה שיכולים לקבל בדוגמת או"ה, ובוחרים לקבל חיותם ושפעם מצד הקדושה דוקא, אף שהיא השפעה מדודה, מאחר שרק בהשפעה זו ישנו התענוג דלמעלה, "באור פני מלך חיים".

ח. ומעלה זו בההשפעה לישראל, באה לידי ביטוי וגילוי בענין המן:

מצד אחד אין בהמן ריבוי בכמות, אדרבה, המן ניתן במדידה הכי מדויקת, רק ליום אחד, ורק עומר לגולגולת, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר⁵⁶; אבל לאידך, עומר זה ניתן "בפנים מאירות. . דרך חיבה", שבנ"י ראו בזה "כבוד אור פניו"⁵⁷ (דבאור פני מלך חיים)⁵⁸.

וכשם שהוא מצד ה"למעלה", שבההשפעה שמצד הקדושה מלובש התענוג דלמעלה — כמו"כ הוא מצד ישראל (מקבלי ההשפעה), שההשפעה מתקבלת אצלם באופן של תענוג. וכפי שבא בגלוי ובפשטות בהמן, דמלבד זאת שהגיע להם ללא טירחא, הרי היו טועמים במן כל טעם שהיו רוצים³⁸, ועוד זאת, שביחד עם המן ירדו להם אבנים טובות ומרגליות⁵⁹ שאין (עיקר) ענינן אלא לעונג.

ולכן לא ירד המן בשבת (אף שברכת המן למעלה היא דוקא בשבת כנ"ל), כי ענין התלבשות התענוג בהשפעה זו תכליתו לפעול בישראל ענין העונג, ולכן דוקא עי"ז שיש בשבת ברכה על השפעת המן, ה"ז פועל שלא ירד למטה לישראל ביום השבת, באופן שמנוחת ישראל ביום השבת תהי' בתכלית השלימות.

וזהו אחד הביאורים בההפרש שבין ישראל לעמים בשבת — שבנ"י מחוייבים בשמירת שבת, ואילו עכו"ם ששבת חייב מיתה⁶⁰: אצל ישראל, מכיון שענין עיקרי בההשפעה שלהם הוא ענין התענוג, לכן היא גורמת ומביאה את תענוג האדם, יום מנוחה ותענוג [וכן להיפך: כדי שאיש ישראל יהי' כלי לקבל השפעה זו צ"ל ענין השביתה ממלאכה]; משא"כ אצל האומות, שהקב"ה משפיע להם "כמאן דשדי. . שלא ברצונו", נשלל אצלם ענין ה"רצון" והמנוחה, כ"א יגיעה וטירחא דוקא.

וזוהי גם ההוראה הנצחית מענין המן לכל הדורות ("משמרת לדורותיכם") — שאצל בני ישראל צ"ל יקר ההשפעה שמצד הקדושה שהיא באופן של "באור פני מלך חיים", אף אם בגלל זה צריכים לוותר על ריבוי ההשפעה שמצד ד"שדי בתר כתפוי", ודוקא עי"ז מגיעים למנוחה ועונג האמיתי, 92והקמעא (בגשמיות) בתחלה תומ"י מתברך לשובע⁶¹, ועד שזוכים מלכתחילה — למזוני רויחי, לריבוי בהשפעות גשמיות⁶², עד לריבוי ההשפעה שיהי' "באותו הזמן", וכמבואר ומפורש ומפורט ברמב"ם בסיום וחותם ספרו{63} — ובמהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ בשלח תשכ"ח, ש"פ בחוקותי תשמ"ו)