שיחה א

156שיחה א

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר¹, שבשנת תר"מ², בש"ק י"ז בתמוז, הי' זקנו אדמו"ר מהר"ש בשמחה גדולה, והזכיר כמה פעמים³ ששבת זה נקרא "נדחה", כי צום שבעה עשר בתמוז נדחה ע"י ש"ק, וסיים "הלואי שיהי' נדחה באמת".

והנה לפי פשוטם, דברי אדמו"ר מהר"ש הם בגדר ברכה ותפלה (וכמו שסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר: ברכה של צדיק הלא מתקיימת, הלואי שכן יהי', ושיהי' נדחה באמת ויהפך לששון ולשמחה). אבל (נוסף לזה שאפילו שיחות חולין של ת"ח צריכין לימוד⁴, וכ"ש וק"ו תפילותיהם וברכותיהם, הרי) ע"פ הידוע גודל הדיוק בדברי רבותינו נשיאינו, יש לומר, שבדיוק לשונו טמון ומרומז תוכנו של תענית נדחה, הן ע"פ הלכה, והן ע"פ פנימיות התורה.

ב. בהשקפה ראשונה הקשר בין דחיית צום (י"ז תמוז) ע"י יום השבת לדחייתו לגמרי לעתיד לבוא, פשוט הוא, דאין זה רק דחי' מזמנו הקבוע לזמן אחר, אלא שהדחי' פועלת גם המעטה בחומר התענית, כי הצום הנדחה (ליום ראשון) קיל מכשהוא בזמנו [וכמפורש בהלכה לענין ברית מילה⁵, דכאשר הצום הוא בזמנו חייב בעל הברית להשלים התענית, אבל כשחל בשבת ונדחה ליום הראשון אין בעל הברית משלים תעניתו⁶ מפני שיו"ט שלו הוא], ומכיון שנתמעט חומר התענית הרי י"ל שזוהי התחלה לביטולה לגמרי.

ויסוד לזה (שדחיית התענית ממעטת חומרתו, עד שנותנת מקום לדחייתה לגמרי) הוא בדברי רבי⁷ לענין "תשעה באב שחל להיות בשבת. . ודחינוהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה", היינו דס"ל שכיון שאי אפשר להתענות בזמנו, בטל חיוב התענית לגמרי בשנה כזו.

ועפ"ז יש לבאר דברי אדמו"ר מהר"ש⁸ בהקדם ביאור והסברה בדברי רבי הנ"ל "הואיל ונדחה ידחה".

ג. בגמ' שם פליגי חכמים על דברי רבי, ולכאורה י"ל שתוכן הפלוגתא הוא — אם הדחי' משבת ליום א' עושה יום א' "זמנו" של התענית (וזוהי דעת חכמים).

[ועפ"ז י"ל שרבי ורבנן לשיטתייהו 157אזלי, ד"תניא⁹ חל (י"ד אדר) להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע"ש כו' רבי אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה. . זמנם שבת היא והואיל דנדחו ידחו", שרבי סבירא לי' שהתקנה דמקרא מגילה היתה שבכל שנה יקראו פרזות בי"ד ומוקפין בט"ו, אלא שמפני גזירה דרבה דחו תקנה זו¹⁰, ורבנן ס"ל שמפני גזירה דרבה היתה מלכתחילה התקנה דמקרא מגילה שכשיחול י"ד בשבת יקדימו את זמנה].

וע"ד השקו"ט באחרונים כעין זה בנוגע להלכה בפועל¹¹, אם חיוב התענית בצום הנדחה משבת ליום א' הוא בתורת תשלומין או שכן היתה התקנה מעיקרא, שכשחל בשבת נקבע זמן התענית ליום ראשון. וכתבו כמה נפק"מ לדינא, ולדוגמא: א) קטן שנתגדל ביו"ד באב, דאם זהו יום התענית (בשנה זו), אזי יש חיוב על הקטן להתענות כיון שגדל בו ביום. אבל אם התענית ביום א' הוי רק תשלומין להתענית דט' באב (שחל בשבת), הרי כיון שביום התענית עדיין אינו בר חיובא, שוב אינו חייב בתשלומין. ב) מתי חל הדין (וחומרא) דשבוע שחל בו תשעה באב¹¹, דאת"ל דחיוב התענית דיום א' (הנדחה) הוא מעיקר התקנה, א"כ השבוע שלפני השבת אינו שבוע שחל בו ת"ב¹², משא"כ אם יום א' הוי בגדר השלמה, הרי השבוע שלפנ"ז הוא השבוע שחל בו ת"ב¹², כיון דדין ת"ב לא בטל ע"י יום השבת ומחוייב בתשלומין. ג) לענין אבילות בדברים שבצנעה, אם נוהגין בת"ב שחל בשבת: הדיעות שאין נוהגין דברים שבצנעה ס"ל שלגמרי עקרוהו ואוקמינהו אעשירי¹³, משא"כ הדיעות שנוהגין דברים שבצנעה בשבת.

אבל דוחק קצת לפרש כן פלוגתת רבי ורבנן בדחיית תענית ת"ב, דכיון שלא קיי"ל כרבי (כי לא הודו לו חכמים), נמצא שלהלכה אין זה דחי', אלא דבשנה זו תענית ת"ב זמנו הוא ביום א' (מעיקר הדין והתקנה); אבל בשו"ע 158מפורש¹⁴ (כנ"ל) שדוקא "ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא", משא"כ כשהברית מילה היא בת"ב עצמו חייב הוא להשלים¹⁵ — הרי מובן מזה, שלהלכה קיי"ל דת"ב שנדחה ליום א' אינו חמור כת"ב שלא נדחה היינו שהוא בגדר דחי' ואינו מעיקר התקנה (דאל"כ מדוע מקילים בו לענין בעל ברית)¹⁶.

וע"כ צ"ל שגם לדעת רבנן, התענית ביום א', כשחל ת"ב בשבת, ה"ז בגדר דחי', ולכן אינו חמור כתענית שביום ת"ב עצמו — ופלוגתת רבי ורבנן היא בגדרה של "דחי'" זו עצמה, שיש לפרשה בכמה אופנים, כדלקמן.

ד. מבואר באחרונים¹⁷, שבתענית יש ב' ענינים (ואופנים): חלות שם תענית על היום, וחלות דיני וחיובי התענית על האדם¹⁸.

ולפי זה י"ל, דפלוגתת רבי ורבנן אינה בחומרת התענית דיום ראשון (שנדחית משבת), אלא בגדרו של יום השבת שהתענית שבו נדחית — אם הדחי' בשבת היא רק בקיום דיני התענית, אבל נשאר בה ענין יום תענית — וזוהי דעת רבנן; או שנדחה בשבת גם ענין יום התענית — והיא דעת רבי, דרבי ס"ל שלגמרי נדחה חלות יום התענית ובכה"ג אין חלות יום תענית (אלא כיון שהתענית רק נדחה, נשארו איזה דיני ת"ב, כמו דברים שבצנעה¹⁸ וכיו"ב).

אבל דבר זה צריך ביאור, דאיך אפשר לומר שיש ענין תענית ביום דשבת, הרי שבת אסור בתענית, ואדרבה יש חיוב לענגו באכו"ש וכו'¹⁹, ולכמה דיעות²⁰ איסור התענית בו הוא מדאורייתא (וכתב אדה"ז²¹, דאיסור התענית נפק"ל מדכתיב²² "אכלוהו היום כי שבת היום לה'", מכלל דבשבת אסור להתענות).

ויש לומר בביאור הדבר (בפנימיות הענינים):

159התענית ענינו הוא (בלשון הכתוב²³) "יום רצון לה'". ואף שזה נאמר (בעיקר) בתענית שהוא לתשובה וכפרה²⁴, משא"כ ד' הצומות, ובפרט ת"ב, ה"ה בגדר אבילות²⁵ על הצרות שאירעו בזמנים אלו — הרי כתב הרמב"ם²⁶ שגם צומות אלו הם "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהי' זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהי' כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר²⁷ והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'", דמזה מוכח שיש בתעניות אלו שני הענינים²⁸.

והיינו שהיותו "יום רצון" מתגלה על ידי הצום והנהגות התענית שביום זה, וכדאיתא בגמרא²⁹ "שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני"³⁰.

[ובזה יש לבאר מש"נ בזכרי'³¹ והובא ברמב"ם³² להלכה, שלעתיד (לא רק שיבטלו כל הצומות, אלא עוד זאת, ש)ייהפכו (הצומות) לימים טובים וימי ששון ושמחה.

דלפי פשוטו צ"ע: ביטול הצומות לעת"ל מובן, דכיון שהצומות הם לזכר הצרות שאירעו לאבותינו, לכן, בהבטל זכרון הצרות (על ידי הגאולה) בטלים בדרך ממילא הצומות — אבל מדוע יהפכו ימים אלה לששון ולשמחה³³? דלכאורה, לשמחה מה זו עושה?

אבל ע"פ הנ"ל מובן, כי עיקר התענית אינו העינוי שבו, כ"א זה שהוא "יום רצון לה'"³⁴, אלא שבזמן הגלות, כשעדיין לא בטלו חטאינו (שגרמו ל"גלינו מארצנו"), הרי הדרך להרגיש ולנצל מעלת היום היא על ידי עינוי הגוף, שזה מעורר את האדם לתשובה וכו'; משא"כ לעתיד לבא, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"³⁵, אין מקום לעינוי (הגוף), אלא להוספה בעבודת ה' ועבודה זו ה"ה מתוך שמחה וטוב לבב, ולכן יהיו ימי רצון אלה ימי שמחה, שיהפכו לימים טובים]³⁶.

160ועפ"ז מובן, דכשחל ת"ב או א' משאר ד' הצומות ביום השבת, דאין עצב בה³⁷, הרי זה שאי אפשר להתענות בו אינו מבטל הענין שיום זה הוא "יום רצון", ואדרבה, שהרי שבת מצ"ע הוא ג"כ יום ועת רצון, חמדת ימים אותו קראת³⁸.

כלומר: הנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ה"ז שבועת שוא³⁹, כי בימים אלו אסור להתענות והוא נשבע לבטל את המצוה — כי המדובר הוא בפעולת הגברא שיתענה; אבל ימים שמלכתחילה נקבעו ע"פ תורה לימי תענית, צום הרביעי וצום החמישי וכו', כאשר הם חלים בשבת — הרי אף שהגברא אי אפשר שיתענה ביום זה, מ"מ החפצא דהיום (תענית), שהוא יום רצון לה'⁴⁰, במקומו הוא.

וזהו דס"ל לרבנן, שגם כשחל יום הצום בשבת, ישנם ב' הענינים, יום תענית בתור יום רצון, שהוא ביום השבת, ומעשה האדם שביום הצום שנדחה ליום א'.

ה. ויש לבאר זה בעומק יותר, ע"פ המבואר בכ"מ⁴¹ בנוגע לתענית דיום הכפורים (מ"ע מה"ת — וי"ל שהוא אבוהון דכולהו תעניות) שענינו — "לחיותם ברעב"⁴², והיינו שמה"רעב" דיוהכ"פ גופא נמשכת חיות להנשמה (ועד "שהחיים שלהם הוא מבחי' הרעב גופא מה שהם רעבים וצמאים אליו ית'"), וזה מחי' גם את הגוף כפשוטו.

והיינו דהחיות הנמשכת להאדם ביום התענית ע"י הרעב, היא חיות נעלית יותר מהחיות שעל ידי אכילה ושתי', כי כל מהותה הוא חיות דקדושה (שהרי אין בו אכילה ושתי' וכו', והאדם עסוק רק בעניני קדושה — ובזה הוא חיותו ביום זה)⁴³; וי"ל דמיום הכפורים נמשך הענין ד"לחיותם ברעב" (חיות להנשמה מהרעב גופא) גם לשאר הצומות (שמדברי קבלה).

והנה גם בשבת האכילה והשתי' אינה דומה לאכילה ושתי' דימות החול, שע"ד הרגיל והרוב — מתענג האדם מאכו"ש גשמיים והתענוג שלו הוא תענוג דחול, משא"כ אכילת שבת, שמצוה לענגו, הרי האכילה והתענוג הם קדושה ומצוה⁴⁴.

161ומזה מובן, ששלימות קיום מצות עונג שבת היא, כאשר כל תענוגו הוא מזה שהוא מקיים מצות הקב"ה על ידי אכילה זו, והיינו, שאין העונג שלו עונג הגוף כ"א רק עונג הנשמה.

[אלא שגם מי שלא הגיע למדה זו, שלא ירגיש כלל עונג גשמי מאכילת שבת, ואדרבא הוא מתגשם ע"י העונג שבהמאכל ("וכמעשה⁴⁵ הידוע אשר פעם הראה הבעש"ט נ"ע לתלמידיו שור מלובש בבגדי ש"ק ויושב אצל השולחן. . אחד שאכל בשר שור לקיים מצות שבת ומפני תוקף רצונו לקיים את המצוה באכילת בשר בשבת נעשה עצמו כן") — מ"מ חייב לענג את השבת בבשר שמן ויין ישן⁴⁶].

ונמצא, שבשבת ניתן הכח להגיע לתוכן העבודה ד"לחיותם ברעב" (שחיותו תהי' חיות רוחנית של הנשמה, כנ"ל), אף שבפועל הוא אוכל ושותה כו' — כי שלימות המצוה דעונג דשבת היא כאשר אין העונג מתענוג המאכלים כ"א הוא עונג רוחני דהנשמה (ע"י קיום מצות עונג שבת), וא"כ ה"ז דוגמת "לחיותם ברעב", שהרי לגבי הגוף ונפש הבהמית, אכילה זו הוא ענין של "רעבון" ועינוי⁴⁷, כי אינן אכילה ושתי' גשמיים השייכים לגוף ונה"ב — אלא עונג הנשמה.

ועפ"ז יתוסף ביאור בזה שביום השבת שחל בו תענית ונדחה — נשאר ענין יום רצון (דהתענית), שהוא לא רק מחמת היום, שגם יום שבת זה הוא יום רצון לה', אלא גם מצד פעולת האדם, כי שלימות העבודה דאכו"ש דיום השבת היא בדוגמת הענין ד"לחיותם ברעב".

ו. וזהו ביאור פלוגתת רבי ורבנן ע"פ פנימיות הענינים — אי אמרינן הואיל ונדחה ידחה או לאו:

לדעת רבי, הואיל ועיקרו של התענית — יום רצון לה' — יכול להתקיים גם ביום השבת זה (ע"י אכו"ש בשבת באופן שכל העונג שבזה הוא עונג של מצוה), לכן, הואיל ונדחה החלק שאינו עיקרי כ"כ בערך רצון לה' של התענית — עינוי הגוף — ידחה לגמרי, ובקביעות כזו אין צורך בזה כלל.

ויש לומר, שרבי לשיטתי' — שאמר⁴⁸ שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו אפילו באצבע קטנה, ועאכו"כ שעונג שבת שלו הי' עונג רוחני של הנשמה, בלי תערובת של הנאת הגוף, ובמילא, העבודה רוחנית של הצום מתקיימת גם ביום השבת.

ויש להוסיף, שס"ל לרבי, דכאשר יום תענית חל ביום השבת, אזי נוסף על שיום השבת "אהני"⁴⁹ ליום התענית, כיון שגם יום השבת הוא יום רצון לה', הרי גם "אהני" ב"לחיותם ברעב" דהתענית, ע"י אכילה ושתי' דשבת, שגם מי שלא הגיע למדה זו שלא ירגיש כלל עונג 162גופני ממאכלי השבת — הנה בשבת זו (שחל בו תענית ונדחה) ניתן הכח שתהי' אצלו החיות והעונג דאכו"ש בבחי' "לחיותם ברעב"⁵⁰.

אבל חכמים לא הודו לו, כי כל עוד שלא בטלו עדיין הצומות הללו, צריכים לענין העינוי כפשוטו (ומה גם שהתורה על הרוב תדבר⁵¹, ואי אפשר לדרוש (מהרוב) מכאו"א שיגיע לדרגא זו, שלא ירגיש העונג הגשמי מאכו"ש דשבת שהיא אכילת מצוה) — לכן ס"ל, שאף שישנו ביום השבת זו העילוי ד"יום רצון לה'" (שמצד התענית), וכנ"ל בארוכה, מ"מ, יש צורך למעשה של תענית כפשוטה, ביום א', עדי יקויים היעוד דיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים [ומ"מ התענית דיום א' קלה יותר, כי אין בו עצם יום תענית].

ז. וע"פ כל הנ"ל יש לבאר דברי אדמו"ר מהר"ש דלעיל (ס"א) — שהזכיר כמה פעמים שש"ק זה נקרא "נדחה" כי התענית דשבעה עשר בתמוז נדחה בש"ק, וסיים "הלואי שיהי' נדחה באמת".

ובהקדם, דבדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שם, לאחר שסיפר ע"ד דברי אדמו"ר מהר"ש הנ"ל, סיים (כנ"ל) "אַ ברכה פון אַ צדיק ווערט מקויים, הלואי עס זאָל טאַקע אַזוי זיין, און זאָל נדחה ווערן באמת ויהפך לששון ולשמחה".

ולכאורה מהי ההוספה בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר "הלואי עס זאָל טאַקע אַזוי זיין און זאָל נדחה ווערן באמת" על דברי אדמו"ר מהר"ש — הרי הן הן הדברים?

גם — כ"ק מו"ח אדמו"ר הוסיף על דברי אדמו"ר מהר"ש "ויהפך לששון ולשמחה", וגם שינה מלשונו, שאדמו"ר מהר"ש אמר "הלואי ער זאָל נדחה ווערן באמת", ואילו כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר "הלואי עס זאָל טאַקע אַזוי זיין און זאָל נדחה ווערן באמת כו'".

גם צ"ב דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר "אַ ברכה פון אַ צדיק ווערט מקויים" — דלכאורה, הרי זוהי נבואה מפורשת³¹ ופסק דין ברור בהלכה³², שהצומות עתידין ליבטל ולהיות ימי ששון ושמחה, בלשון הרמב"ם³² "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ה' כו'" (ופשיטא שאין לומר שהכוונה בהשיחה שיבטל לפני הזמן דימות המשיח) — ומהו שמוסיף "אַ ברכה פון אַ צדיק ווערט מקויים"?

וע"פ משנת"ל בגדר תענית שחל בשבת — יש לומר שדברי אדמו"ר מהר"ש ודברי כ"ק מו"ח אדמו"ר מדברים בשני 163פרטים שונים בהענין, ודברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הם המשך (וסיום) לדברי אדמו"ר מהר"ש.

ביאור הדבר:

אדמו"ר מהר"ש הזכיר כמ"פ שש"ק זה נקרא "נדחה" י"ל כוונתו לדבר במעלת ש"ק זה, שישנו קיום גדר התענית בעבודת האדם, וזהו שש"ק זה נק' נדחה, דלהיותו כולו "יום רצון לה'", הרי "התענית די"ז תמוז נדחה בש"ק", והיינו, שיש בכח בנ"י לפעול ולגלות עילוי זה על ידי המצות ופעולות דש"ק — אכילה ושתי' ועונג שבו; וע"ז סיים "הלואי ער זאָל נדחה ווערן באמת", שיתקיים בעבודת כאו"א שידחה באמת, שקיום ה"יום רצון לה'" דיום השבת זה יהי' באמת, שיהי' נרגש אצל כאו"א באמת בהתענוג דאכו"ש דשבת שכולו הוא בבחי' "לחיותם ברעב".

וע"ז ממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר "אַ ברכה פון אַ צדיק ווערט מקויים", והיינו הברכה על קיום גדר התענית בעבודת האדם ביום השבת תתקיים בפועל, "הלואי עס זאָל טאַקע אַזוי זיין" בעבודתו,

ואילו ההמשך "און זאָל נדחה ווערן באמת" — בזה מדובר בדחיית התענית עצמו בפשטות (לעת"ל), שבאמת יהי' נדחה, ומוסיף "ויהפך לששון ולשמחה" —

והן המה מעין וע"ד שני השלבים (והתקופות) שיהיו בימות המשיח, ראשית מה ש"כל הצומות האלו עתידים ליבטל", היינו בלשון הרב "זאָל נדחה ווערן באמת", ושלב הב' "ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה"⁵² — והוא סיום לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר "ויהפך לששון ולשמחה".

ויהי רצון, שבשנה זו יתקיים (בלשון הרב) שיהי' כן באמת, "זאָל נדחה ווערן באמת ויהפך לששון ולשמחה", ובמילא — בי"ז בתמוז וכ"ש בת"ב כבר תתקיים הנבואה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי גו' יהי'. . לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

(משיחות ש"פ בלק (י"ז בתמוז נדחה) תשל"א, ש"פ תצוה תשמ"ז)