שיחה א

164שיחה א

א. איתא בגמרא¹: "הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו, הרואה פיל בחלום פלאות² נעשו לו, פילים פלאי פלאות נעשו לו". ובפרש"י שם "פלא נעשה לו, כמו שנעשה לפינחס כדאמרינן בסנהדרין"³.

מפשטות הגמרא משמע, שהחילוק בין "הרואה פינחס" ל"הרואה פיל" הוא, ש"הרואה פיל" עושים לו "פלאות" — רבות, ואילו "הרואה פינחס" עושים לו רק פלא אחד ("פלא" לשון יחיד).

ותמוה: בסנהדרין שם³ מפורש "ששה נסים נעשו לו לפינחס" (ובספרי⁴, תיב"ע⁴ ועוד איתא שי"ב נסים נעשו לו, ובפרש"י עה"ת⁴ "והרבה נסים נעשו לו"), ומדוע "הרואה פינחס בחלום (רק) פלא (אחד) נעשה לו" — הרי אין זה "כמו שנעשה לפינחס"?

ויש להוסיף ולהעיר, שלולא פרש"י הי' אפשר לבאר טעם החילוק, שהוא ע"ד מה שנאמר בגמ' בהמשך לזה⁵, "הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, חנינא חנניא יוחנן נסי נסים נעשו לו", ובפרש"י שם "נס נעשה לו, נו"ן כנגד נו"ן כו'", "חנינא, נוני"ן הרבה, נסים הרבה". ומעין זה הי' אפשר לומר בעניננו, שה"פ"א" דפינחס הוא כנגד "פלא"⁶, והיות שב"פיל" יש (נוסף על הפ"א) גם אות למ"ד ד"פלא"⁶ ה"ז מוסיף בהענין — ויש "פלאות" [וכמו ש"פילים" לשון רבים — מוסיף על "פלאות" — "פלאי פלאות", היינו נוסף על הריבוי בכמות, גם ריבוי באיכות].

אבל רש"י שולל התחלת פירוש זה, באמרו שהטעם ש"הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו" הוא (לא מפני שאות פ"א שבתיבת "פינחס" מורה על "פלא", אלא) לפי שזהו "כמו שנעשה לפינחס".

[ויש לומר, שטעמו של רש"י לחלק בין "הרואה הונא כו'" ל"הרואה פינחס כו'" הוא ע"פ המשך דברי הגמ' שם ש"הרואה הונא כו'" פירושו שראה שם זה "בכתבא" (שראה תיבת הונא או חנינא — כתובה. רש"י), ולכן מסתבר שהרמז קשור עם האותיות שראה בחלומו⁷; משא"כ "הרואה פינחס כו' פיל כו'" אין פירושו שראה תיבה זו כתובה, אלא ראה דמותו של פינחס⁸ או פיל (כדמוכח 165מגמ' שם⁹ שיש חילוק אם ראה פיל "דמסרג" (שיש לו אוכף על גביו. רש"י) או "דלא מסרג"), וכיון שראה פינחס בחלומו, מסתבר שזה קשור עם הקורות¹⁰ את פינחס עצמו].

והדרא קושיא לדוכתא — שהרבה נסים נעשו לו.

ב. ויובן זה בהקדם עוד דיוק, שלכאורה, ע"פ פרש"י שזה ש"פלא נעשה לו" הוא "כמו שנעשה לפינחס" — מדוע אומרים "פלא נעשה לו" (פלא דייקא), והרי בסנהדרין שם הלשון "ששה נסים נעשו לו", והול"ל "נס נעשה לו"?

וגם את"ל שפתרון החלום שייך גם לשם "פינחס" — הרי בשם "פינחס" יש שתי (כל) האותיות "נס" (שלכאורה הרי זו שייכות יותר גלוי', מהשייכות דאות פ"א לתיבת "פלא").

והנה לפעמים מבואר¹¹ החילוק בין שתי הלשונות "נס" או "פלא", ש"נס" הוא דבר גבוה כבכתוב שלפני פרשתנו¹² — היינו מאורע שיוצא וגבוה מדרכי הטבע, ואילו "פלא" הוא כל דבר המעורר פליאה אצל האדם¹³, גם אם אין בו שידוד מערכות הטבע, כלומר גם כשהנס מלובש בטבע.

ועפ"ז הי' אפשר לבאר, לכאורה, דיוק הלשון "פלא נעשה לו" — כי רוב הנסים שנפרטו בש"ס שם אינם דברים היוצאים מדרכי הטבע, "הי' לו לזמרי לפרוש ולא פירש. . הי' לו לדבר ולא דבר וכו'".

אבל דוחק לתרץ כן, כי שני הנסים האחרונים שנמנו בגמ' שם — "שבא מלאך והגבי' את המשקוף. . שבא מלאך והשחית בעם" — אינם מלובשים בטבע כלל [ולמדרשים הנ"ל שי"ב נסים נעשו לו — הרי רוב הנסים שנפרטו שם הם דברים שלמעלה מן הטבע באופן גלוי].

ג. ולכן נ"ל להיפך, שכאן הכוונה ב"פלא נעשה לו" היא, ל"פלא" שלמעלה מ"נס", ע"ד לשון הכתוב¹⁴ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהכוונה בזה¹⁵, שבגאולה העתידה לבא יהיו נסים גדולים, שאפילו בערך להנסים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים (שלא היו מלובשים בטבע), יהיו בגדר "נפלאות".

וזוהי גם כוונת רש"י במ"ש "כמו ש 166נעשה לפינחס כדאמרינן בסנהדרין", שמגמ' סנהדרין שם מוכח, שעיקר החידוש אצל פינחס, אינו כמות הנסים שנעשו לו, אלא זה ש"פלא שנעשה לו", היינו לא רק ניסים רבים בכמות, אלא איכות בלתי טבעית — הנהגה באופן של "מופלא". שהרי ששת הנסים שנמנו בסנהדרין שם, היו כולם באותו ענין, היינו שבכל פרט ופרט שבמעשה שלו עשה הקב"ה נס, ובזה נראה בעליל שכל הנהגת הקב"ה עם פינחס היתה באופן בלתי רגיל לגמרי, מלכתחילה הנהגה של "פלא", וריבוי הנסים אינו עיקר החידוש כלל כ"א שכל ההנהגה עם פינחס היתה בדרך "פלא".

ליתר ביאור:

ענין של "נס" הוא שידוד מערכות הטבע, שמזה גופא מובן, שיש נתינת מקום להנהגת הטבע, אלא שפועל בה שידוד וביטול, ולכן, בכל פעם שיש נס צ"ל פעולה חדשה עוד הפעם של ביטול הטבע; משא"כ פלא — ד"כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה"¹⁶ — מורה על הנהגה שמובדלת לגמרי מהנהגת הטבע, עד שאינו בגדר הטבע, ובמילא אין כאן בכל פעם פעולה מיוחדת של שידוד הטבע, אלא נקבעה הנהגה נסית שהיא תהי' ההנהגה הרגילה בכל מאורע זה.

וזה מ"ש רש"י "פלא נעשה לו, כמו שנעשה לפינחס" — "פלא" לשון יחיד דוקא: זה שנסים רבים נעשו לפינחס, היתה הנהגה (כללית) אחת, בדרך "פלא", מובדל לגמרי מגדר הטבע (אלא שבדרך ממילא נסתעף מזה שהיו נסים בכל פרט ופרט כו'), ולכן אין הם "פלאות" (או "נסים") לשון רבים, כי הכוונה היא למצב, הנהגה (לשון יחיד) פלאית.

[ועפ"ז אולי יש לומר, שה"פלא" שנעשה ל"הרואה פינחס בחלום" הוא למעלה מה"פלאות" (לשון רבים) אצל "הרואה פיל", דמזה שאומר "פלאות", לשון רבים, מובן, שהכוונה לריבוי פלאות בכמות, והיינו פעולות של נפלאות, משא"כ "פלא נעשה לו" ("כמו שנעשה לפינחס") היינו לא עשיית פלא אחד, אלא מצב של "פלא", כנ"ל¹⁷].

ד. והנה ע"פ פרש"י הנ"ל, ש"הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו — כמו שנעשה לפינחס", מובן, שענין ה"פלא" הוא ענינו העיקרי של פינחס; דאם נאמר שזהו רק ענין טפל וצדדי בו, לא שייך לומר, שמשום שביום ההוא נעשה פלא לפינחס — משא"כ כל השנים שלפני זה ושלאחרי זה — לכן כל "הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו". אלא עכצ"ל שענין ה"פלא" הוא ענינו של פינחס.

והיינו, שהטעם לזה שהקב"ה התנהג עם פינחס באופן של "פלא", הוא משום שהנהגתו ועבודתו של פינחס עצמו היתה (לא עבודה רגילה, אלא) באופן של "פלא", ומדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה — ולכן הנהגת הקב"ה עמו היתה באופן כזה, "פלא נעשה לו".

ביאור הענין:

ענינו של "נס" בעבודת האדם הוא — מסירת נפש¹⁸, דכמו שנס כפשוטו מורה על גדלותו של הקב"ה, שאין דבר המונע מילוי רצונו ית', ואם מצב הטבע מנגד לרצונו הרי הקב"ה משנה הטבע — עד"ז 167הוא ענין עבודה מתוך מסירת נפש, שזה מורה על תוקף רצונו של האדם לעשות רצונו ית', באופן שאין דבר שיכול למנוע אותו מלקיים רצונו ית', ומוסר נפשו ע"ז.

ובזה גופא יש שני אופנים הנ"ל — "נס" ו"פלא":

יש אדם שעיקר עבודתו היא ע"פ טעם ודעת, בלימוד התורה, קיום המצוות, וכיו"ב, אלא שאם נצרך באיזה פרט יוצא מהרגיל, מסירת נפש, הרי הוא מתייגע ומעורר בעצמו הנהגה חדשה, תוקף גדול עד כדי מסירת נפש. ומובן, שאז המסירת נפש בכל פעם היא עבודה חדשה, וצ"ל התעוררות חדשה ע"ז;

אבל יש אדם שהוא איש מסירת נפש, שהוא מסור ונתון לגמרי לרצונו ית' ואין לו רצון בפ"ע כלל, ענינו הוא מסירת נפש להקב"ה, ואזי בדרך ממילא יש לו מסירת נפש בכל ענין ופרט הקשור לעבודתו ית' — ע"ד הנ"ל בענין של "פלא", שזהו מצב של הנהגה נסית באופן שהנהגה זו היא ההנהגה הרגילה (הטבעית) שלו.

וזוהי דרגתו של פינחס, "בקנאו את קנאתי"¹⁹, שסיכן עצמו בענין שאין בזה חיוב (ואדרבה, אם הי' שואל — אין מורין כן²⁰), אלא שקנאין פוגעין בו²¹, שזהו רשות והיתר לקנאי לפגוע בו; ובפרט לפי דברי הירושלמי²² שקנאות זו היא "שלא ברצון חכמים". ועוד זאת בנדו"ד — שמשה רבינו לא עשה כלום (והרי פינחס לא הי' יודע שנתעלמה ממנו הלכה²³) — אבל פינחס לא נכנס לשקו"ט בעצמו כ"א קינא קנאת ה' צבאות.

מסירת נפשו של פינחס היתה למעלה מחשבון ומדידה, משום שהי' איש מסירת נפש בעצם, וכיון שהי' ענין של קידוש השם²⁴ — קינא קנאת ה' צבאות.

ומדה כנגד מדה — שפלא נעשה לו²⁵.

ה. עפ"ז יבואר גם הטעם ששכרו של פינחס הי' — "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"²⁶, שלפי פשוטו של מקרא²⁷, הפירוש בזה, שרק אז נתכהן פינחס, "תחת אשר קנא לאלקיו"²⁶.

דיש לומר, שגם אופנו של שכר זה הוא בהתאם לענין הנ"ל, שמהותו של פינחס היא — שהי' איש "פלא" בעצם.

דהנה כהונה היא דבר הבא בירושה, כי אינה אלא לזרע אהרן; ואילו כאן ניתנה כהונה לפינחס "תחת אשר קנא לאלקיו"²⁸.

אלא שזהו מדה כנגד מדה, דכשם 168שפינחס קנא לאלקיו, אף שלא הי' מצווה ע"ז (ועד שזהו "שלא ברצון חכמים", שע"פ חכמת התורה יש מקום לשקו"ט אודות קנאות זו), כך ניתן לו דבר — כהונה — שע"פ חכמת התורה אינו דבר הניתן בתור שכר.

וע"פ הנ"ל יש לבאר הטעם שהשכר הי' דוקא בענין של כהונה, שזהו ענין של ירושה וטבע — כי גם זה הוא כמו "פלא" (שלמעלה מנס), והיינו, שנוסף לזה שנעשה לו דבר שלא ע"פ חכמת התורה (שאי אפשר להגיע לכהונה על ידי עבודה), הרי עוד זאת, ששכר זה גופא (שלמעלה מחכמה) נעשה אצלו ענין שבטבע, עד שבא בירושה "לזרעו אחריו" — שזהו גדר של "פלא", שענין הנס נעשה הטבע שלו, כנ"ל באורך.

ו. והנה גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר (ביום י"ב תמוז תרפ"ז) ממאסרו אשר נאסר במדינה ההיא היתה בשבוע דשבת פ' פינחס²⁹, ועוד זאת, שבשבת פ' פינחס בירך ברכת הגומל³⁰. ואם כל עניני העולם הם בהשגחה פרטית (כתורת הבעש"ט), כ"ש וק"ו עניני איש ישראל, ועאכו"כ של נשיא ישראל — ומזה מובן, שגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר שייכת לתוכן ענינו של פינחס³¹.

ואכן ראינו אצל בעל הגאולה — כ"ק מו"ח אדמו"ר³², שמסירת נפשו במדינה ההיא היתה ע"ד מסירת נפש דפינחס באופן של "בקנאו את קנאתי", היינו לא מסירת נפש שמחוייבים בה ע"פ דין תורה, וכמה חכמי ישראל סברו שאין מחוייבים במסירת נפש באופן כזה — והוא מסר נפשו ע"ז.

והיינו משום שאצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מסירת נפש לא פרט בעבודתו הק' אלא שכל מהותו היתה מסירת נפש, עד שכל ענין בעבודה זו הי' חדור במסירת נפש.

וכמשנ"ת במ"א בארוכה³³, ע"ד ג' התקופות הכלליות בשלשים שנות נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר — תקופה ראשונה בעת היותו במדינה ההיא, תקופה השני' בהיותו בלעטלאַנד ופולין, ותקופה השלישית בארצות הברית — שעבודת הק' שלו בכל אחת מהן דרשה תוקף ומסירת נפש, ובכל אחת מהן — בצורה אחרת:

במדינה ההיא הי' זה קשור במסירת נפש כפשוטו בגשמיות, עבודה הקשורה בסיכון חיי הגוף, ולא רק של עצמו, אלא גם של שלוחיו וחסידיו, שע"פ הוראותיו או גם בשליחותו ממש עסקו בהרבצת התורה וחיזוק היהדות במדינה ההיא, והעמידו חייהם בסכנת נפשות ממש;

בתקופה השני' היתה עבודתו בין אחבנ"י, שומרי תומ"צ — ושם הקים כ"ק מו"ח אדמו"ר מחדש ישיבות, ועסק בהפצת התורה בכלל ובהפצת המעינות ותורת חסידות חב"ד בין כל החוגים;

ובתקופה השלישית, בהגיעו לארצות הברית, ששם הי' צריך לשנות דעם אָפּלייג (הנחת) המדינה שבארצות הברית 169איז אַנדערש, ואי אפשר אידישקייט ממש ווי אין "דער אַלטער שטעטל" — שהתעסקות זו היתה אפשרית רק על ידי תוקף ומסירת נפש נגד כל הזרמים.

שכל אחד משלשת אופנים אלו במסירת נפש, הוא מסוג שונה זמ"ז — וכ"ק מו"ח אדמו"ר קפץ בנחשול של כאו"א בחיות ומסירת נפש, בלי הגבלה כלל.

וזהו איש מסירת נפש בעצם מהותו, ולכן כל דבר ודבר בזה נעשה מתוך מסירת נפש [ע"ד הנ"ל ס"ג בענין "פלא"].

וזוהי גם ההוראה למעשה — שע"י ש"נלך בדרך. . אשר הורנו. . ונלכה באורחותיו"³⁴ לעסוק בחיזוק הדת והרבצת התורה, במסירת נפש — ובפרט שעתה הוא לא מתוך מצוקה גשמית ח"ו אלא מתוך הרחבה, מסירה ונתינה לעבודה למעלה ממדידה והגבלה, מבלי להתחשב עם מונע ומעכב כו' — זוכים ש"פלא נעשה לו", שהקב"ה מצליח את העבודה בדרך "פלא",

וכ"ז ממהר ומביא במהרה בימינו ממש קיום היעוד³⁵ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

(משיחת ש"פ פינחס תשכ"ו)