שיחה ב

170שיחה ב

א. עה"פ¹ "ובני קרח לא מתו" פרש"י "הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר² להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

וכתבו המפרשים³, שכוונת רש"י היא ליישב סתירה בפשטות הכתובים, דאיך אפ"ל ש"בני קרח לא מתו", והרי מפורש לעיל בפ' קרח⁴ "ותבלע גו' ואת כל האדם אשר לקרח" (שבפשטות נכללים והעיקר בזה בני קרח⁵)? ולכן מפרש רש"י, שאכן נבלעו באדמה, אבל לא מתו, כי "נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם", והטעם ש"לא מתו" — כי "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם".

אבל עדיין צריך ביאור אריכות לשון רש"י — "הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם" — דלכאורה הי' מספיק לומר בקיצור: "לפי שעשו תשובה לפיכך נתבצר כו'", וע"ד לשון רש"י לעיל בפ' קרח⁶ (כשמפרש טעמו של קרח שהכניס עצמו לחלוק על משה, משום ש"ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן כו' וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כו'", שרש"י מסיים) "ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה".

בפשטות יש לומר, שכוונתו בזה לבאר מדוע נענשו בני קרח כל עיקר (להיות בין הבלועים באדמה) — והרי עשו תשובה⁷? ולכן כותב ש"הם היו בעצה תחלה", ועוד זאת, שתשובתם לא היתה תשובה גמורה⁸, כי רק "הרהרו תשובה בלבם" — ולכן הגיע להם עונש זה (שנבלעו באדמה), אלא שכיון שעכ"פ הרהרו תשובה, לכן "לא מתו" אלא "נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

אבל עדיין אין זה מבאר דיוק הלשונות בפירוש רש"י:

א) ממ"ש "הם היו בעצה תחלה" (ולא "הם היו במחלוקת" וכיו"ב), משמע, שלא רק שהצטרפו למחלוקת שפרצה, אלא הם היו מהיועצים שעל פי עצתם התחילה⁹ מחלוקת קרח.

ואינו מובן:

(1) ההכרח ע"פ פשט שבתחילה היו בני קרח בין החולקים על משה — ולהעיר אשר תרגום יונתן ותרגום ירו 171שלמי¹⁰ פירשו שלא היו בעצת קרח — מובן, כי הלא מפורש בכתוב, כנ"ל, שכל האדם אשר לקרח נבלעו בהאדמה, ומסתבר שזהו בגלל השתתפותם בהמחלוקת¹¹; אבל מנ"ל לרש"י ש"הם היו בעצה תחלה"?

(2) גם אם נמצא הכרח לזה בפשוטו של מקרא¹² — למאי נפק"מ כאן להדגיש גודל חטאם, ש(לא רק שנשתתפו במחלוקת קרח ועדתו, אלא) היו "בעצה תחלה" [והרי גם בלי זה ראויים לעונש כיון שלא עשו תשובה גמורה]?

ב) "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם" — מהו הדיוק שהרהרו תשובה בעת המחלוקת עצמה, ולא לאחרי' כתוצאה מדברי משה? ולכאורה מסתבר יותר שתשובתם היתה לאחר שאמר משה¹³ "בזאת תדעון כי ה' שלחני גו' אם כמות כל האדם גו'"¹⁴, ולכן לא הועילה אז תשובתם לבטל עונשם לגמרי, ולכן נבלעו.

ג) "הרהרו תשובה בלבם" — דלכאורה אין בלשון זו הדגשה שתשובתם לא היתה תשובה גמורה¹⁵, אלא שהיתה רק הרהור בלב, ולא וידוי בפה כו'¹⁶.

ב. ויש לומר, שכוונת רש"י היא, לבאר הטעם שנענשו ולאחר זה ניצלו ובאופן משונה (ונסי) שלא מצינו דוגמתו בכל התורה כולה — נבלעו ביחד עם (קרח¹⁷ ו)דתן ואבירם ומשפחותיהם, ולאידך, שם גופא "נתבצר להם מקום גבוה (בגיהנם) וישבו שם" (ובפרט שיש מקום לומר שב"וישבו שם"¹⁸ מתכוון רש"י לישיבה בשלוה¹⁹, ע"ד פירוש 172רש"י²⁰ "וישב יעקב — ביקש יעקב לישב בשלוה"). ומהו ענינו של עונש כזה, שהוא דבר והיפוכו — נמצאים באדמה (בגיהנם), ושם גופא — במקום "גבוה", ובאופן של "נתבצר" (וישיבה בשלוה)?

וכדי לתרץ שאלה זו מדייק רש"י "ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם כו'" — כלומר: החסרון בתשובתם של בני קרח הי' בכך שהיתה רק הרהור בלב ולא בדיבור בגלוי, באופן שלא נודעה לאיש. ואדרבה, תשובתם היתה בשעת המחלוקת, היינו, שלפי ראות עינים עדיין המשיכו במחלוקת, וביחד עם זה עלה בלבם הרהור תשובה.

[בפרש"י לתהלים²¹ אמנם כתב "ובשעת המחלוקת פירשו" — אבל מזה שבפירושו על התורה סתם "ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם" (ולא כתב ש"פירשו") מובן, שמפשטות הכתובים (בחומש) משמע שלא פירשו מן המחלוקת (והטעם בפשטות, שאם פירשו לא היו נבלעים באדמה²²), ורק הרהרו תשובה בלבם²³].

ולכן הי' עונשם משונה כנ"ל, כי ה"ז מדה כנגד מדה: כמו שהנהגתם היתה באופן של דבר והיפוכו, שבפועל ובגלוי לא הי' ניכר שפירשו מהמחלוקת אלא שבסתר מחשבתם והרהורם נבדלו משאר עדת קרח — כך גם עונשם הי' במדה זו, שראו כל ישראל שנענשו בדומה לקרח ועדתו שכמוהם נבלעו באדמה, אלא ששם באופן מובלע בארץ נבדלו מן השאר, "מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

ג. ויש לומר, שבזה מתרץ רש"י בדרך אגב (כדרכו) תמי' כללית בפסוק זה — דכל הכתוב "ובני קרח לא מתו" מה בעי הכא? סיפור זה שבני קרח לא מתו כי עשו תשובה, מקומו לעיל בפ' קרח, כשהתורה מספרת גופא דעובדא.

בפשטות יש לומר, כי כאן בפרשתנו הוצרך הכתוב להודיענו שלא מתו, כדי שלא יקשה לן זה שמונה בין משפחות בני לוי את "משפחת הקרחי"²⁴, ולכן מקדים הכתוב ש"בני קרח לא מתו"²⁵, וכיון שלא מתו בהבלעם ו"נתבצר להם מקום גבוה. . וישבו שם", הרי מסתבר שבמשך הזמן יצאו משם²⁶, ומהם יצאו (כפרש"י לעיל בפ' קרח, כנ"ל) שמואל הנביא וכ"ד משמרות כו'.

[בכמה מפרשי רש"י²⁷ כתבו דמ"ש רש"י "נתבצר כו' וישבו שם", כוונתו שבני קרח נשארו שם לעולם.

173אבל דבריהם צע"ג, דמאחר שרש"י כ' בפירוש שמבני קרח יצאו שמואל הנביא וכ"ד משמרות כו' לפי שעשו תשובה, הרי עכצ"ל שסוף סוף יצאו חיים מן האדמה²⁸. ויתירה מזו — מזה שבפרשתנו — בזמן משה נמנית "משפחת הקרחי", מוכח שבזמן משה כבר חיו חיי משפחה].

אבל עדיין אין בזה ישוב לשאלה האמורה — מדוע לא הקדים וכתב הכתוב שבני קרח לא מתו במקומו בפ' קרח, שנשארה "משפחת הקרחי"?

יש מפרשים²⁹ שזהו "מפני כבודו של משה שאמר משה³⁰ ואם בריאה יברא ה' וירדו³¹ הם וכל אשר להם וגו', ואם הי' נזכר כאן שבניו לא מתו הי' גנאי למשה שלא הועילה תפלתו שהרי נשארה מהם שארית בארץ".

אבל תי' זה צ"ע, שהרי זה ש"בני קרח לא מתו" אינו בסתירה כלל לתפלת משה "אם בריאה יברא ה' וגו' וירדו גו'", היות שלפועל נתמלאה תפילתו וגם הם ירדו חיים שאולה, אלא שאח"כ "נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם", וא"כ אין כאן גנאי למשה [ואדרבה, כיון שמשה רצה והשתדל שיעשו תשובה³², הרי זה משבחו של משה, שפעל עכ"פ על בני קרח שיעשו תשובה].

ד. ויש לומר בזה, בהקדם דיוק לשון הכתוב בפ' קרח³¹ בעונש הבליעה — "וירדו הם גו' חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל", דלכאורה מהו הדיוק "ויאבדו מתוך הקהל", ולא סתם "ויאבדו", או "ויאבדו מן הארץ" וכיו"ב³³.

וע"פ משנת"ל בחטאם ותשובתם של בני קרח יש לומר, כי עונש בני קרח הי' רק שנאבדו "מתוך הקהל" ההוא³⁴, היינו הקהל שראו בעיניהם את השתתפותם בהמחלוקת ואילו את תשובתם לא ראו, שלכן מן ההכרח שיאבדו מתוך קהל זה; משא"כ קהל אחר (שלא היו עדים בדבר) הרי אין סיבה שיאבדו מתוכו.

וזהו הטעם שלא נאמר לעיל בפ' קרח ש"בני קרח לא מתו" — כי רק לאחרי שכבר לא הי' הקהל שהי' בזמן מחלוקת קרח, כפרש"י לעיל (בפ' חוקת³⁵) שבעדה זו "לא הי' בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר" — היו יכולים לצאת ממקומם כו', ורק אז נגלה לבנ"י ש"בני קרח לא מתו".

ה. אבל עדיין אין הענין מיושב כל צרכו, כי פסוק זה "ובני קרח לא מתו" בא (בסיום מנין משפחות בני ראובן —) בהמשך להסיפור ע"ד דתן ואבירם בני אליאב (בן פלוא בן ראובן) — "הוא³⁶ דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה גו' בהצותם על ה', ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם וגו'".

174ולכאורה, הי' יותר מתאים לכתוב ענין זה במקום שהכתוב מונה את משפחות בני לוי³⁷, וביניהן את "משפחת הקרחי"³⁸.

בפשטות יש לומר: כיון שהכתוב מספר כאן ע"ד בליעת דתן ואבירם, לכן מסיים הכתוב בענין הבליעה בקצרה ש"בני קרח לא מתו" (משא"כ באם הי' נכתב בפרשת משפחות בני לוי, הי' צריך הכתוב לחזור עוה"פ על דבר המחלוקת והבליעה).

אבל זהו דוחק קצת מצד תוכן הענינים — כי מאחר שבא הכתוב לרמז תשובתם של בני קרח, שמשום כך לא מתו — הרי אינו מתאים להזכיר את בני קרח בהמשך אחד עם הסיפור ע"ד הרשעים הללו, דתן ואבירם, שנאבדו הם וכל אשר להם.

וכדי לתרץ שאלה זו, מקדים רש"י "הם היו בעצה תחלה": זה שהכתוב מצרף את הענין ש"בני קרח לא מתו" להסיפור ע"ד דתן ואבירם, בא ללמדנו על ההשוואה והדמיון ביניהם בחומר המחלוקת — כשם שדתן ואבירם היו אלה "אשר הצו על משה", וכפרש"י "השיאו את ישראל לריב על משה", היינו לא רק שהכניסו עצמם בעדת החולקים, אלא שהם "הצו" ו"השיאו" לריב בתחבולות ועצות לחלוק על משה ועל הקב"ה [וזה הי' חומר החטא של דתן ואבירם שבגללו נאבדו הם וכל אשר להם, שלא מצינו (מפורש בחומש³⁹) עונש כזה במשך כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר (וגם לא אצל הר"ן איש מעדת קרח⁴⁰)] — כמו כן הוא בבני קרח, שגם הם "היו בעצה תחלה".

וזהו גודל הפלא בהענין דבני קרח, שאע"פ שהיו בעצה תחלה כמו דתן ואבירם, מ"מ, כיון ש"הרהרו תשובה בלבם" נמלטו מהשאול, ועד שיצאו מהם שמואל הנביא וכ"ד משמרות כו'.

ויש לומר, שענין זה — החילוק בין דתן ואבירם ובני קרח — הוא בהתאם לתוכן הכללי של מנין זה של בני ישראל, שהי' "אחר המגפה"⁴¹, וכפרש"י שהמנין הי' כדי "לידע מנין הנותרות"; ובהמשך לזה מספר הכתוב ע"ד עדת קרח, שמבין אלה שנגזרה עליהם כלי' (שנאבדו הם וכל אשר להם מבלי שנשאר מהם שריד) היו "נותרים" — "ובני קרח לא מתו".

ו. מכל הנ"ל יש הוראה בגודל כחה של תשובה — שביכלתה לשנות ולהפוך את האדם מן הקצה אל הקצה:

בני קרח נמצאו בתחילה בקצה הכי תחתון, וכנ"ל שהם היו בעצה תחלה, היינו שלא רק שנכשלו בחטא המחלוקת, אלא היו בגדר מחטיאים את הרבים, לחלוק על משה ועל הקב"ה;

וגם תשובתם לא היתה תשובה גלוי', ואדרבא הי' רק הרהור תשובה בלב, ובגלוי הייתה — "בשעת המחלוקת", שהרהור התשובה שלהם לא הי' חזק דיו לפעול עליהם שיפרשו בריש גלי מן המחלוקת.

ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד, שבזכות 175הרהור תשובה זה נמלטו מן העונש שבא על עדת קרח, אלא עוד זאת, שגם בעת העונש גופא, בהיותם בלועים בגיהנם, היתה זאת ישיבה מתוך "שלוה", במקום גבוה ומבוצר,

ועד שהגיעו לקצה הכי עליון — ש"אמרו שירה"⁴², ועוד זאת — שדברי שירתם ותהילתם נכללו בספר תהלים⁴³, ועד להשיר⁴⁴ ש"יסודתו בהררי קודש".

ומזה מובן בכ"ש וק"ו וכו' וכו' בנוגע לגאולה העתידה לבא, שפסק הרמב"ם⁴⁵ "שסוף ישראל לעשות תשובה. . ומיד הן נגאלין" — שלאחרי ריבוי התומ"צ מתוך מסירת נפש וכו' במשך אריכות זמן הגלות, די ומספיק לישראל הרהור תשובה בלב להביא תיכף ומיד ממש גאולתן של ישראל — "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון"⁴⁶, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ פינחס תשל"ז)