והניף הכהן אותם

שיטכתבי תורות ששמענו מאדמו"ר בנסיעתינו על חג השבועות תקפואו לפ"ק

והניף הכהן אותם¹ על לחם הביכורים תנופה לפני ה'² כו'. הנה ענין תנופת שתי הלחם הוא ענין הבירור דשתי תורות תורה שבכתב ושבע"פ³ והוא ענין מאכל אדם⁴ שבא אחר מאכל בהמה דתנופת העומר⁵ וספירה דייקא כמאמר אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו⁶ תחילה. ולהבין ביאור עניינם הנה יש שלשה דיעות בגמ'⁷ לחד מ"ד מניח הכבשים על הלחם כפשוטו של מקרא ולחד מ"ד מניח לחם על כבשים ויליף מקרא ע"ש, ורבי ס"ל בברייתא שם דמניח אותם זה בצד זה, ומפרש שם בגמ' אליבי' מאי על בסמוך כו', וכ"ה כמו שפסק הרמב"ם⁸. ולהבין איך שכולם אמת ברוחני', יש להקדים מתחילה ענין מתן תורה בשבועות שהוא ענין שתי הלחם הנ"ל שנק' מנחה חדשה⁹ הלא לכאורה אין שום חידוש בנתינת התורה כי כבר קדמה לעולם¹⁰ וכן אברהם אבינו קיים אותה כבר ברוחני'¹¹ וראי' לזה ממה שמברכין נותן התורה¹² שמשמעות לשון נותן הוא כדבר הניתן מיד ליד שאין כל חדש בזה רק שמתחילה היתה ביד המשפיע ואח"כ ניתנה ליד המקבל, וכן משה קיבל¹³ כו', וא"כ למה קורא לנתינת התורה בשם מנחה חדשה וכן בכל יום יהיו בעיניך כחדשים¹⁴ אינו מובן יותר דהלא כבר ניתנה בסיני.

אך הנה ידוע דתלת קשרין הם¹⁵ ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה ובכ"א יש בחי' סתים וגלי'¹⁶ כי קוב"ה סתים היינו מה שהוא סדכ"ס¹⁷ שמובדל מכל ההשתלשלות אפי' מבחי' מח' הקדומה כמאמר לית מח' תפיסא בך¹⁸ וירד בבחי' גליא באמרו אנכי מי שאנכי¹⁹ בדיבור, וכן אורייתא סתים שהוא בחי' חכ' כמו שכשהיא כלולה בעצמות סדכ"ס הנ"ל וירדה למטה בבחי' גליא בעשרת הדברות, וישראל סתים שהוא שורש נשמתן כמו שעלה במח'²⁰ עצמי' שהוא למעלה ממחה"ק רק מיוחדים בעצמותם ומהותם ממש וירדו למטה להתלבש בגופים. ויובן מזה למשכיל שכמו שבבחי' סתים ישראל מתקשראן באורייתא כו' כך בבחי' גליא בנשמות שבגופים כששמעו עשרת הדברים שהוא ענין שרש אותיות התורה כמו שירדה בבחי' גליא נתקשרו עי"ז לבחי' קוב"ה כמ"ש בבחי' גליא שהוא בחי' אנכי מי שאנכי הנ"ל המדבר עשרת הדברות [וכמאמר על כל דיבור פרחה נשמתן²¹ ], וזהו ענין חדש בנתינת התורה שהוא ענין תלת קשרין הנ"ל שהמה בבחי' סתים שירדו למטה בבחי' גליא בדיבור שעי"ז ניתוסף אור חדש מבחי' קוב"ה סדכ"ס בעצמו בבחי' חכ' שבעצמו' שהוא בחי' תוה"ק שלא הי' מאיר בה אור כזה מקדם כשקדמה לעולם כידוע שנעוץ תחילתן בסופן²² ששלימות התחלה הוא ע"י הסוף וכן בכל יום ויום כשאדם מדבר דבר הלכה שעי"ז הקב"ה קורא ושונה²³ שהוא ענין ירידתו בדיבור שעי"ז ניתוסף אור חדש לגמרי בעצמי' חכמתו²⁴ וזהו בכל יום יהיו בעיניך כחדשי"ם כו' וד"ל.

והנה להבין כל הנ"ל איך ע"י הדיבור שהוא ענין הגשמת השכל עי"ז יתוסף אור בעצמו' החכ' הרוחני' שאין ערוך לירידת השכל בדיבור אילי', יש להבין מתחילה איך דומה ירידת התורה בדיבור ללחם שהוא חיות הבא ע"י בירור מתחילה דייקא הענין הוא שכמו שבלחם הגשמי יש בו ב' בירורים הא' מה שלוקחים החטה וטוחנין ומרקדים ואופין עד שנעשית ראוי למאכל אדם ונק' תיקון המאכל בלבד ואח"כ כשנצרך לחיות בו מוכרח בתחילה ללועסו ולפררו בשינים דק דק לחלקים ועי"ז כשבא אח"כ באצטומכא נתברר בטוב הפסולת מן האוכל והפסולת נדחה לחוץ והטוב שבו נתברר ונעשה דם שבכבד ומשם נתברר מובחר הדם ונשלח מלמטה למעלה אל הלב ומהלב נתברר בבירור אחר בירור ונשלח אל המוח ומכל הבירורים ועליות הנ"ל נעשה רק הכנת החומר שהוא ענין חיזוק כלי הכבד [שהוא כלי המעשה שהוא נותן כח וחיזוק בחיצוני' האברים] והלב והמוח ואח"כ אחר עיכול המאכל לגמרי שהוא אחר ו' שעות²⁵ נתאחד בעצמו' אור הנפש וגורם משם המשכת אור וחיות מהמוח אל כל האברים דרך גידים המלאים רוח [כי מתחילה סיבוב והילוך שכאהדמים הוא ע"י גידים המלאים דם] ואז הוא בחי' המשכת הצורה בחומר כו' וד"ל. והנה איכות הבירור בכי טוב תלוי באופן ההתחלקות שבשינים שכשלועסו היטב בשינים עי"ז נתברר באצטומכא בכי טוב ומחמת זה גורם אח"כ חיזוק האברים יותר וזהו ענין דוק בככי ותשכח בנגרי²⁶ כו'.

וככה יובן למשכיל בענין לחמה של תורה שע"י שמדבר דברי תורה בחילוקי דינים שבה כשר או פסול כו' הוא כענין הגירסא בשינים כמאמר גרסה נפשי²⁷ כו', ועי"ז נתברר אח"כ הסברא בתכלית הבירור לתכליתה ולעומקה וכ"ז נעשה ע"י הגירסא בדיבור לברר כל איכות פרטי חילוקי דינים שבכל הלכה והלכה עי"ז נעשה ממילא בירור עומק הסברא להבדילה מבחי' הגסות שבה שלא יוקלט במוח רק תמצית הברור שבה וזהו כענין ליבון הילכתא²⁸ והוא ענין בירור הטוב מתוך הרע [כדוגמת בישול המאכל באצטומכא כו']. וזהו ותורתך בתוך מעי²⁹ לברר כו', ועי"ז נעשה אח"כ מזון לנשמה בב' אופנים הנ"ל דהיינו מתחילה נעשה הכנת החומר דהיינו שיהיו אברים הרוחני' של הנשמה מוכנים לקבלת אלקו' בתוך תוכן דהיינו שהלב יהי' כלי מוכן לקבל כל מיני התפעלות אהוי"ר שכליי' והמוח יהי' כלי שהוא בחי' חומר היולי מוכן לקבל כל מיני השגות אלקות ואח"כ נעשה בחי' המשכת הצורה בכל אברי הנשמה דהיינו תוס' גילוי אלקות במוח בהשגה ובלב בהתפעלות [כענין הלומד תורה לשמה³⁰ מגלין לו רזי תורה כו'] עד שגם כח ההילוך שברגל שהוא ענין ההסכם לסו"מ וע"ט גם כן נתחזק מזה שמזה נעשה אח"כ ההילוך בנשמה כשהיא בג"ע בלי שיעור בעצמותו כמו ענין ילכו מחיל אל חיל³¹ כו'. וככה יובן למעלה ברוחני' שע"י שירד בבחי' חכמתו העצמי' בדיבור להבדיל בין טוב לרע כמו לא תרצח³² כו' כבד את אביך³³ כו' עי"ז נעשה בירור הדיבור לעלו' לשרשו בבחי' מקיפים דחכמה להוסיף תוס' אור בבחי' חכמה שבעצמותו וזהו ענין מנחה חדשה של שתי הלחם שהן תושב"כ ושבע"פ כנ"ל וד"ל.

ומעתה יש להבין ענין הכבשי' שהמה על הלחם לחד מ"ד, דהנה לחם בגי' מזלא³⁴ שהוא בחי' מזל ונוצר³⁵ המצמיח גילוי שכל מקור החכמה הנק' ח"ס, שהוא רק בחי' מותרי ח"ס הבאים בבחי' מקיפים לחכמה ומשם נמשך תוס' אור שכבבחכמה מבחי' המקיף בלבד, ועי"ז לא נמשך רק תוס' שכל השייך למדות בלבד דהיינו להכיר במהות הטוב והרע ולהבדיל ביניהם רק שהכרה זאת היא הכרה שכלית ולא כבהמה שבורחת מדבר המזיק ואוהבת דבר המועיל מצד טבעי' בלבד [ע"י כלי המדמה שבמוחה], וזהו אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן³⁶ ואז מתחיל ג"כ לדבר³⁷ וממילא מובן שהמשכות האותיות המה מבחי' מקיפים הנ"ל ונמשכים ע"י טעימת טעם דגן, אבל הכבשים שהוא בשר בהמה כשנתברר ונתהפך במהות אדם [כמו ע"י האכילה שנהפך להיות בשר כבשרו] אז עולה לשרשו בבחי' התוהו שקדם לתיקון³⁸ דהיינו בבחי' מדות שברצון שלמעלה מן הטעם לגמרי ועי"ז נמשך תוס' אור בבחי' עצם הח"ס שיומשך בבחי' גילוי בבחי' חכמה בעצם ולא בחכמה השייך למדות בלבד וכמאמר עד לא אכילנא בשרא דתורא³⁹ כו', ולכן ע"ה אסור לאכול בשר⁴⁰ רק לחם מותר לו לאכול מחמת שהבירור שלו אינו רק בשכל השייך למדות בלבד משא"כ בבחי' ת"ח שהבירור שלו הוא בבחי' שכל בעצם [רק בשר זבחי שלמים מותר לע"ה לאכול מצד שכבר נתברר ע"י הכהן בזריקת דמו והקטר חלביו כו' וד"ל], וזהו ג"כ ענין כבשי התמידין שהוא ענין הבירור דבהמה שנעשה אדם ועי"ז נמשך תוס' אור בבחי' חכמה בעצם כנ"ל, רק שבא בגילוי באותיות המחשבה והדיבור. וזהו את הכבש האחד תעשה בבוקר⁴¹ להמשיך בחי' החכמה באותיות המחשבה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שיומשך בחי' חכ' הנ"ל בבחי' אותיות הדיבור רק שלא היו צריכין לתנופה שהוא ענין הבירור ע"י הכהן כי כבר נעשה תנופה זאת בדרך כלל בכבשי עצרת שהמה כוללים כבשי התמידים דכל השנה.

וזהו ענין עולת תמיד העשויה מכבר בהר סיני⁴², ולכאורה מה ענין הר סיני לעולת תמיד, אך הענין הוא כנ"ל דבהר סיני הוא ענין נתינת התורה שהוא ענין תוס' אור דלחם שנתחזק בתוס' כח ע"י הכבשים שלמעלה מהם שהמה הכנה כוללת לכבשי התמידין דכל השנה, וכ"ה עכשיו בתפילה במקום קרבן⁴³ שהוא ענין התהפכות המדות הטבעיו' לה' לבדו שהוא כמו ענין הבהמה שנתהפך להיות במהות אדם שעי"ז נעשה אח"כ תוס' כח וחיזוק בבחי' אדם מה שלא יהי' חיזוק כזה מצד התורה עצמה הנק' לחם והיינו תוס' כח בבחי' השגות אלקות בעצם שאינו שייך שכגעדיין להתפעלות אהבה ולכן כל האומר אין לי אלא תורה⁴⁴ [בלא תפילה] אפי' תורה אין לו כו' וד"ל. [רק לכאורה אינו מובן מה צורך להקרבת הכבשים ותנופתם הלא כבר נעשה בירור בחי' בהמה ע"י תנופת העומר שהוא מאכל בהמה, הענין הוא דע"י הנפת העומר שעורים הוא עולה לשרשו בבחי' שעורה שיעור ה"א⁴⁵ שהוא ענין ה' מוצאות הפה ה' גבורות שבמל'⁴⁶ שמשם שרש התחלקות הנבראים בהתהוותן וחיותן לאין שיעור מחנה מיכאל ק"פ אלף⁴⁷ כו' וכמאמר מה רבו מעשיך ה'⁴⁸, וע"י הנפת העומר הוא גורם תוס' כח וחיות מבחי' ה' גבורות הנ"ל לכל נברא ונברא שיתחזק במציאותו כמו מחנה מיכאל באהבה שהוא בבחי' יש מי שאוהב⁴⁹ ואפי' בבחי' הביטול שבאהבה יש מי שבטל וכן מחנה גבריאל ביראה כו' והוא ענין חיזוק נפש הבהמה שתתחזק במציאותה ומשם נמשך ג"כ תוס' כח וחיות לנה"ט שהוא בחי' הרגשת אלקות בבחי'⁵⁰ [... ובכלל⁵¹ הוא בחי' התפעלות חיי בשר בלבד] ולכן נק' מאכל בהמה שהוא לחזק נפש הבהמה בלבד, אבל הקרבת הכבשים הוא ביטול והפשטת נפש הבהמה שתוכלל בבחי' אדם העליון דאצי' וע"י התהפכותה לבחי' אדם היא עולה בשרשה בבחי' התוהו שלמעלה מבחי' אדם דתיקון וגורם תוס' אור וחיות בבחי' אדם העליון דאצי' עצמו כנ"ל וד"ל.

וזהו כמ"ד כבשים על הלחם, אבל מ"ד לחם על הכבשים טעמו נימוקו שבבחי' התוהו עצמו שקדם לתיקון שם שרש הלחם גבוה יותר מבחי' בהמה. והענין הוא שיש ב' מיני השתלשלות שנק' בחי' תוהו ותיקון או עיגולים ויושר⁵² ובכ"א יש ע"ס שנק' דצח"מ בכלל רק שבבחי' התיקון מדבר גבוה מכולם וראי' לד"ז שכולם נכללים בו ובטלים אליו כי במדבר יש בחי' חי ג"כ שהוא נפש החיוני' הטבעי' שיש בו כמו בבהמה שהוא בחי' מדות טבעים כמו בבהמה, רק שנגררים אחר השכל, וכן בחי' צומח הוא בחי' הצמיחה שבו מקטנות לגדלות בחומר גופו ונפשו ועצם הגשם שלו הוא בחי' הדומם שבו, אבל בחי אין שם בחי' מדבר רק צומח ודומם כלול בו, ובצומח ניטל ממנו חלק החי ואין שם רק הדומם שבו שהוא הגשם שלו רק שהוא צומח בהתפשטות, ובדומם אין שם אפי' בחי' הצמיחה, ונמצא שהמדבר הוא ראשון והדומם הוא אחרון בהשתלשלו' דתיקון שכדשהוא מבחי' חכמה אבל בהשתלשלות דתוהו⁵³ שהוא בחי' הכתר⁵⁴ שנק' רצון⁵⁵ הוא להיפך שכתר שבכתר הוא בחי' דומם⁵⁶ שהוא בחי' העצמיו' שמובדל מגדר התפשטות ומה שבכחו ההיולי להצמיח כל בחי' שכל בגילוי הוא בחי' ח"ס הכלולה בעצמי' הכתר הוא בחי' צומח שבו ומדות שברצון הוא בחי' חי ואותיות שבכתר הוא בחי' אחרונה שבו הנק' מדבר שנעשה מקור לבחי' נפש השכלי' שהמה עשר כחות מחכמה ולמטה נמצא שמבחי' אחרונה דתוהו [או עיגולי'] נעשה ראש ומקור לבחי' ראשונה דיושר ותיקון⁵⁷ אבל בחי' היותר עליונה שבבחי' התוהו היא בתיקון בבחי' אחרונה שבו [ולכן נאמר על האדם אחור וקדם צרתני⁵⁸ כי מצד נשמתו שהוא מבחי' התיקון הוא קדם למע"ב ומצד חומר גופו הוא אחור למע"ב כי חומר גופו שרשו בבחי' התוהו ששם הוא אחרון בהשתלשלות] [... ולכן הוא בחי' ממוצע להמשיך מבחי' התוהו לתיקון כי הוא מבחי' אחרונה שבעליון וראש ומקור לתחתון כו' וד"ל]⁵⁹.

והענין הוא כידוע מענין ואלה המלכים⁶⁰ שבחי' נקודות דתוהו נפלו ונשברו וכל דבר היותר עליון כשנופל למטה הוא נופל למרחוק יותר⁶¹ כידוע ממשל החומה⁶² כו' אבל מ"מ שרשו בהעלם ישנו בו עדיין לכן כשנתברר אזי עולה לשרשו הגבוה יותר ומוסיף כח בעליון הימנו בהשתלשלות דתיקון, ולכן אנו מוצאים שעיקר חיות שיחי' האדם הוא על הלחם דייקא ולכן נצרך לברך עליו שלש ברכות⁶³ אבל על הבשר אומר שנ"ב ובנ"ר שהוא רק תוס' התפשטות חיות בלבד לא עיקר החיות שבו יחי' האדם. וזהו טעם דמ"ד לחם על הכבשים כי אחר שנתבררו הכבשים ועלו לשרשם בבחי' מדות שבכתר וגרמו תוס' חיות בבחי' הלחם ששרשו בבחי' מזלא שהוא בחי' מותרי ח"ס דתיקון אזי עולה הלחם לשרשו שכההראשון שהוא בחי' חכ' שבעצם הכתר דתוהו ואזי הוא למעלה מהכבשים כו' וד"ל.

וזהו ג"כ ענין מחלוקת דשמים קדמו וארץ קדמה, דמ"ד שמים קדמו הוא בבחי' התיקון ומ"ד ארץ קדמה הוא בבחי' התוהו שקדם לתיקון ששם הדומם יותר עליון כו', אבל לחד מ"ד שמים וארץ כא' נבראו⁶⁴ כי הנה כל בחי' הנ"ל דתוהו ותיקון או עיגולים ויושר הוא רק בבחי' ההשתלשלות שם שייך לומר ארץ קדמה או שמים קדמו אבל קמי' עצמותו שלמעלה מהשתלשלות דתוהו ותיקון או עיגולים ויושר שם שניהם שוין. וראי' לד"ז ממה שאנו מוצאים בבחי' ההשתלשלו' דמחכמה ולמטה כמאמר בראשית ברא ות"י בחוכמתא⁶⁵ וכמאמר כולם בחכמה עשית⁶⁶ ואעפ"כ הצומח קדם לחי שהוא מאמר דתדשא הארץ⁶⁷ שקודם למאמר תוצא הארץ נפש חי'⁶⁸ ומאמר תוצא הארץ קדם למאמר נעשה אדם⁶⁹ וכולם נתהוו מבחי' העפר כמאמר הכל הי' מן העפר⁷⁰ כו' שזהו כמו בבחי' התוהו שדומם למעלה מהכל כו' וע"כ לומר שזהו מצד גילוי בחי' התוהו בתיקון שאין זה אלא מחמת שבחי' עצמותו יתברך שהוא למעלה משניהם יחד יוכל להיות בחי' התכללות דתוהו ותיקון כי קמי' שניהם שוים [ומדריגה זאת ישנה באדם ג"כ שאע"פ ששרשו הוא בבחי' התיקון מ"מ יש בו בהעלם בחי' שם מ"ה החד"ש⁷¹ שהוא גילוי אא"ס שלמעלה מבחי' תוהו ותיקון ולכן כתיב וייצ"ר ה' אלקי"ם⁷² עפר מן האדמה שהוא בחי' דומם ממש אחרון שבהתשלשלות ויפח באפיו נשמת חיים שהוא נשמתא דפרחא מחי העולמים⁷³ שהוא בחי' ראשון בהשתלשלות שנכללו בו כא' בבחי' חומר וצורה מטעם הנ"ל כו' וד"ל], וזהו ג"כ טעם דמ"ד דס"ל זה בצד זה שהוא המכריע והלכה כמותו כי אחר שנעשה ענין שני הבירורים דלחם וכבשים בתכלית השלימות בב' אופנים דלחם על הכבשים וכבשים על הלחם אזי נגלה בחי' גילוי עצמי' אא"ס ששם המה זה בצד זה כו' וד"ל.