קי, ד
[כב573 ] והנה להבין שרש ענין המצה שנק' מיכלא דמהימנותא והוא בבחי' קטנות דאבא דוקא כנ"ל. הנה תחלה י"ל בשרש ענין הפסח בכלל שהוא בחי' הדילוג הגדול שלא בסדר והדרגה כלל574 כנ"ל למה הוא שלא [כ]סדר והדרגה בדרך דילוג דוקא, והנה באמת שרש ענין הפסח והמצה א' הוא שהוא ענין ובחי' כל העצמיות דוקא רק שהפסח הוא מלמעלה למטה ממקום הגבוה שהוא מדלג משם כמ"ש קול דודי הנה זה בא מדלג575 שהוא מגבוה לנמוך מדלג על ההרים כו', והיינו מצד בחי' גילוי אור המשפיע כמ"ש ופסח ה' על הפתח כו', ובחי' המצה זהו המקום שלשם הוא מדלג והיינו בהתלבשותו וירידתו למטה מטה בהעלם דקטנות דאור אבא שהוא האמונה הפשוטה כנ"ל וד"ל. והנה ענין הפסח שהוא הדילוג היינו בבחי' התפעלות כל העצמיות דנפש576 בדילוג על הסדר והדרגות דעו"ע כמו מרצון לשכל ומשכל למדות אלא הכל כלולים בה577 כא' להיותה למעלה מהתפעלות רצון ושכל כו'. וזהו אנו רואים גם בבחי' הקטנות דאמונה הפשוטה שהוא המצה שאנו אוכלים לחזק כח האמונה אע"פ שישראל מאמינים בני מאמינים578 בירושה כו', מ"מ ע"י מצה זו דוקא נתחזק יותר כח האמונה (והוא בחי' אמונה רבה במהו"ע ית' ממש שהוא למעלה משם הוי' ואלקי' בסובב וממלא579 כו' שלמעלה מאמונה דאבות כו' כמ"ש במ"א שזהו ורעה אמונה580 שא'581 בר"מ דמשה דוקא כו'582 ) (ואפי' משה הי' חייב באכילת מצה זו בליל א' דפסח), והוא בבחי' מקיף כעטרה ע"ג הראש שנק' אירוסין [כ]עיגול הטבעת כמ"ש וארשתיך לי כו'. והטעם הוא שזהו בבחי' קטנות דאבא דוקא כנ"ל הענין ידוע ומבואר במ"א583 שזהו כמו תינוק שא"י לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן דוקא, כי בטעמו טעם לחם דגן כי הדגן והלחם שרשו בחכמה (דלחם גימ' מזלא כמ"ש בסידור584 ) וכשטועמים585 טעם לחם יש בו מכח עצם ומהות דאור השכל והחכ'586 [שבנפש] (אע"פ שקטן אין לו מח'587 דבינה אבל בחי' כח מקור השכל יש בו בהעלם דמפני זה יודע לצרף אותיות הדיבור כידוע דאבא יסד ברתא כו' וד"ל588. ולכך אין יכול לקרות אבא דוקא בימי היניקה דחלב שעדיין אין בו מבחי' אור החכ' דאבא ואע"פ שמכיר לאביו ולאמו א"י לקרות אבא בדיבור בפה עד שיטעום טעם דגן דוקא שאז יש בו הכרה זו להכיר לאביו לקרותו אבא כו'. וכך הוא בנש"י שנק' בנים589 בקטנות כילד שא"י לקרות אבא לומר בפה כמו כי אתה אבינו כבן קטן שנמשך אחר אביו מצד שממנו נלקח, כך נש"י נמשכים מאליהם לאביהם שבשמים ואו' אתה אבינו כו' כי כל דבר נמשך לשרשו590 דוקא
הערות
- 573. כב : י: כג.
- 574. כלל : א: ליתא.
- 575. מדלג : אב: ליתא.
- 576. העצמיות דנפש : אב: הנפש.
- 577. בה : אב: ליתא.
- 578. מאמינים בני מאמינים : באוה"ת תשא ע' א'תתלט־ א'תתעט מציין: במדרש [רבה] פ' שמות פ"ג דקכ"א, סע"ד [פ"ג, יב]. וראה גם שבת צז, א.
- 579. הוי' ואלקי' בסובב וממלא : נסמן לעיל פ' וארא עג, ב.
- 580. ורעה אמונה : ראה גם לעיל צב, א. וש"נ.
- 581. שא' : א: ששרשו.
- 582. כו' : אב: כנ"ל.
- 583. במ"א : ראה שה"א ח, ב.
- 584. דלחם גימ' מזלא כמ"ש בסידור : ראה סידור ר"ש ראשקוב סדר סעודת ת"ח (כוונת המוציא) א, ב. סידור אדה"ז שער בהמ"ז קז, ד [בשם הע"ח]. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' קכב־ דברים ח"ד ע' א'שסה־ קונטרסים ע' קמו ובהנסמן בהנ"ל. הנחות תקע"ז ע' קכט. תו"ח מקץ רכה, ב. שה"א ט, א.
- 585. וכשטועמים : א: דכשטועם.
- 586. השכל והחכ' : אב: החכ'.
- 587. שקטן אין לו מח' : ראה חולין יב, ב.
- 588. וד"ל : אוצ"ל: וד"ל).
- 589. בנש"י שנק' בנים : נסמן לעיל צב, א.
- 590. כל דבר נמשך לשרשו : נסמן לעיל פ' וארא צה, ב.
חולין י״ב ב - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.