שמ

העשי' הוא בחי' דומם והיינו בחי' אותיות, וגם על עולם האצי' נת' שנק' מדבר, ולכאו' זהו ג"כ ענין האותיות ומהו ההפרש בניהם כו', אך הענין יובן בהקדם דברי רז"ל שא' הרבה קבלתי מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם, ולכאו' יפלא האיך ע"י הדבור שמדבר דבר ההלכה לתלמידיו עי"ז יתוסף להמשפיע מה שלא הי' לו תחילה בשכלו כלל, וכן אנו רואים באדם למטה כשילמוד איזה שכל וסברא עמוקה, ולפי שכלי שכלו קצרים מהכיל אותה לכן אינו מבין עומק ההלכה על בוריה, והגם שיעיין במחשבתו כמה וכמה ג"כ לא יבין ולא ישיגנה, כ"א כאשר יתחיל לדבר עם חבירו בהלכה ובעומק הסברא יבוא על עומק המושג בההלכה ויתורץ לו כל הקושיות שהיו לו בה, ולכאו' יפלא מאין יהי' הכח בהדבור להוסיף לו חכ' על חכמתו, אך הענין הוא דהנה הדבור בשרשו הוא בקדמות השכל שבחי' קדמת השכל הוא למעלה גם מבחי' משכיל שהוא מקור השכל והוא המקור למקור לברק המבריק, שברק המבריק הוא שכל פרטי רק שאינו בגילוי עדיין וכשבא לידי השגה הוא בבינה, ומשכיל הוא בחי' ח"ס הוא מקור כללי לכל ההברקות שיומשכו, וקדמות השכל הוא המקור לבחי' משכיל בחי' ח"ס כו' ולכן ע"י הדבור שמדבר בדבר הלכה עי"ז מעורר בחי' קדמות השכל לכן יכול ע"י הדבור לבוא על עומק חכ' מה שגם בבחי' המשכיל שבו ג"כ איננו כ"א שע"י הדבור מבחי' קדמות השכל שיומשך בבחי' משכיל הוא מקור השכל כו' אך ג"ז אינו מובן עדיין למה הדבור מעורר קדמות השכל, הענין הוא מפני שאבא יסד ברתא פי' ברתא בחי' צירופי אותיות איך לחלקם בה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון כו' זהו נמשך מאבא ולא מאימא אמנם גופי האותיות דאחה"ע הם מבינה ולא מחכמה,