בס"ד.

עדרפזר ¹ נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד², ואמרז"ל (ב"ב יו"ד ע"ב) שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר כו' בכבוד, וצריכים לומר דבפסוק זה מרומז כל כחה של צדקה, דהנה המפרשים³ פירשו צדקתו עומדת לעד קאי על עולם הבא, קרנו תרום בכבוד קאי על עולם הזה, דכל זה הוא על ידי פזר נתן לאביונים, ולהיותו כולל עולם הזה ועולם הבא הרי מרומז בו כל כחה של צדקה. וצ"ל דמאחר דצדקתו עומדת לעד קאי על עולם הבא וקרנו תרום בכבוד קאי על עולם הזה הרי הי' צ"ל סדרן באופן אחר דתחלה הי' לי' למימר קרנו תרום בכבוד הכוונה בעולם הזה, ואחר כך צדקתו עומדת לעד לעולם הבא, ואם כן לכאורה אינו מובן סדר הכתוב, אלא בהכרח לומר דשיעור הכתוב הוא דעל ידי זה מה שפזר נתן לאביונים הנה לבד זאת דצדקתו עומדת לעד לעולם הבא הנה עוד זאת דקרנו תרום בכבוד בעולם הזה, וצ"ל מהו"ע הקרן שנתרומם בכבוד דוקא. אך הענין הוא דהנה איתא בזח"א דר"ח ע"א כד ברא קוב"ה עלמא קאים לי' על סמכא חד וצדיק שמי', והאי צדיק איהו קיומא דעלמא ודא איהו דאשקי וזן לכולא דכתיב⁴ ונהר יוצא מעדן וגו' ובג"כ פזר נתן לאביונים דא צדיק, צדקתו עומדת לעד דא כנס"י דבגין כך איהי קיימא ברזא דשלם בקיומא שלים, ובזח"ג דקנ"ג ע"ב איתא פזר נתן לאביונים מאי פזר כמד"א (משלי י"א⁵) יש מפזר ונוסף עוד וכו' האי קרא הכי מבעי לי' יש מפזר ויוסף עוד מאי ונוסף אלא ערהההוא אתר דשרי בי' מיתא הוא גרים לי' דיתוסף מחיים דלעילא לאוספא לי' וכו' ולארקא ברכאן לעילא ותתא, והיינו דע"י ירידת הנשמה להתלבש בגוף ונה"ט בעלמא דין, דהיא עלמא דמיתא ומתגבר ומזככן ומבררן, והוא במדריגת צדיק, הנה על ידי זה גרים דיתוסף מחיים דלעילא, ולארקא ברכאן לעילא ותתא. ולהבין זה יש להקדים תחלה מה שאמר רבינו נ"ע (באגרת הקדש⁶) איתא בזוה"ק⁷ דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי כו', וצ"ל תינח בעולמות עליונים אשתכח יתיר בעלותו שמה אבל בעוה"ז איך אשתכח יתיר, ויש לתרץ ע"ד מה שקבלתי על מאמר חז"ל⁸ דשבק חיים לכל חי כנודע שחיי הצדיק אינם חיים בשרים⁹ כ"א חיים רוחנים¹⁰ שהם אמונה ויראה ואהבה¹¹ וכו', והנה בהיות הצדיק חי על פני האדמה היו שלשה¹² מדות אלו בתוך כלי ולבוש שלהם בבחי' מקום גשמי שהיא בחי' נפש הקשורה בגופו וכל תלמידיו אינם מקבלים רק הארת מדות אלו וזיון המאיר חוץ לכלי זה ע"י דבוריו ומחשבותיו הקדושים וכו', אבל לאחר פטירתו לפי שמתפרדים בחי' הנפש שנשארה בקבר מבחי' הרוח שבג"ע שהן שלש מדות הללו, לפיכך יכול כל הקרוב אליו לקבל חלק מבחי' רוחו שבג"ע הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחי' מקום גשמי כו' הלכך נקל מאד לתלמידיו לקבל חלקם מבחי' רוח רבם העצמיות¹³ שהם אמונתו ויראתו ואהבתו אשר עבד בהם את ה' ולא זיוום בלבד המאיר חוץ לכלי כו', ובחי' זו הראשונה שנשארה למטה בג"ע התחתון במקומו ומדרגתו הראשונה היא המתפשטת בתלמידיו כל אחד כפי בחי' התקשרותו וקרבתו אליו בחייו ובמותו באהבה רבה כי המשכת כל רוחניות אינה אלא ע"י אהבה רבה כו' בהכנה רבה ויגיעה עצומה לקבל שלש מדות הללו כדרך שהורהו רבו וכמארז"ל¹⁴ יגעת ומצאת תאמין כו', והארת אורות עליונים אלו מאירה על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו והארה זו שעליהם מלמעלה מכנסת בלבם הרהורי תשובה ומעשים טובים, וכל המעשים טובים הנולדים מהארה זו כו' נקרא גדולי רעוגדולין כו' כדאי' בתיקונים¹⁵ על מרע"ה שאחר פטירתו מתפשטת הארתו בכל דרא

ודרא¹⁶ לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים¹⁷, דחיי הצדיק הם חיים רוחנים ובחיים חיותו על פני האדמה הם מוגבלים בכלי, אבל לאחר הסתלקותו, הרי אורו מתפשט בכלל ובפרט על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' על ידי תורתו ועבודתו, וע"י הכנה רבה ויגיעה עצומה יכולים לקבל שלש מדות הללו דאמונה יראה ואהבה מבחי' רוח רבם העצמית, והיינו דעל ידי עבודה ויגיעה כדרך שהורהו רבו מביא החיים רוחנים של רבו באמונה יראה ואהבה בחיים בשרים, בכל עניני עבודתו בלימוד התורה וקיום המצות בפועל ממש, שעל ידי זה נעשה התקשרות הגידולי גידולין עם שרשם ומקורם שהוא עצמות רוחו של הרב המתעלה בעילוי אחר עילוי להכלל בבחי' נשמתו שבגן עדן העליון בעולמות העליונים, אלא שזה מאיר עליהם בבחינת מקיף, אמנם מקיף זה נותן כח בהגידולי גדולין, להיות גם בהם כח הצמיחה בתוספות וריבוי עד אין שיעור.

קיצור. יקשה בסדר הכתוב ויפרש דע"י הצדקה צדקתו עומדת לעד לעוה"ב, וקרנו תרום בכבוד בעוה"ז, מעתיק לשון אגה"ק ביאור פכ"ז, ומבאר דחיי הצדיק רוחנים ובהיותו בגוף מוגבלים בכלים דאמונה יראה ואהבה, ובהסתלקותו אורו מפשט וע"י העבודה תלמידיו גדולי גדולין מתקשרים ברוחו ונשמתו שבג"ע העליון.

והנה להבין זה¹⁸, הנה ידוע דיש ג' מדריגות והם עולם שנה נפש, דיסוד הספר יצירה הוא על ג' מדריגות אלו דעולם שנה נפש¹⁹, דתכלית כוונת וירידת הנשמה הוא, להיות בירור וזיכוך העולם החומרי והגשמי, על ידי עבודה דוקא, והיינו שיהי' חיבור עולם ונפש, על ידי העבודה בהזמן דירידת הנשמה והתלבשותה בגוף, כידוע בענין ימים יוצרו²⁰, דלכל אחד ואחד הנה ימי חייו בעלמא דין קצובים לו, לפי המוטל עליו בחלקו בעבודתו בלימוד התורה וקיום המצות, שעל ידן ממשיך גילוי אלקות בעולם, וכידוע²¹ בענין משפט לאלקי יעקב²², שיש דין ומשפט על בחי' ומדריגת הגילוי אלקות שכאו"א ממשיך בעבודתו, ועל ידי זה נעשה עילוי נשמתו בצאת הנפש מן הגוף, ולזאת הנה ג' מדריגות אלו דעולם שנה נפש, הן יסוד כל רעזההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, להיות דכללות כולם הם תלוים בעבודת האדם דוקא בעלמא דין, דעל ידי עבודתו בלימוד התורה וקיום המצות בפועל ממש, הנה על ידי זה מוסיף אור בכל העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין²³, והעבודה היא לזכך חומרית העולם הזה הגשמי להמשיך גילוי אלקות למטה, והיינו דבגשמיות העולם יהי' נראה וניכר ומובן ומושג, דהעיקר הוא חיות האלקי ואין עוד מלבדו²⁴, דהנה²⁵ עולם הוא מקום, והמקום הוא מציאות דבר מוגבל, בההגבלה דששה קצוות מעלה ומטה מזרח ומערב צפון ודרום²⁶ וכמאמר²⁷ אי אפשר לעולם בלא רוחות שהם ההגבלה דששה קצוות, ושנה הוא זמן. והנה עולם שהוא מקום, הרי אין הכוונה רק על המקום הגשמי והוא שנאמר דדוקא מקום גשמי הוא מקום, אלא דגם החיות המתלבש בהמקום ה"ז ג"כ בכלל עולם שנקרא בשם מקום. ויובן זה מהאדם, דהנה האדם הרי אברי הגוף הם גשמי', והם תופסים מקום ממש כמו המקום דעולם, אמנם כל האברים הרי הם פועלים איזה פעולה, דהרי לא יש אבר שלא יפעול דבר מה, ופעולתו של האבר הוא גם כן גשמי, וכמו כח התנועה ביד וכח ההילוך ברגל, וכן כח הראי' בעין ושמיעה באזן, עד גם כח השכל במוח שבראש, הכל הם פעולות גשמי', שהשכל משכיל השכלות גשמי', והראי' רואה ראי' גשמי', דבזה הרי כחות הנעלים משתוים לכח המעשה, דכשם שבכח המעשה הרי התנועה פועל בדבר חומרי להסיעו ממקום למקום, וההילוך הוא בשטח גשמי, הנה כמו כן הראי' וההשכלה הם בדברים גשמי', והנה כחות הנפש הם רוחנים ואינם נתפסים בגשם להיות כמוהם ממש, וכמו כח השכל שבנפש ה"ה כח רוחני שאינו בבחי' גשם כלל, והוא על דרך כמו השגת הנשמות בגן עדן, דצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה²⁸, ה"ה מתעסקים בלימוד התורה²⁹, וכמאמר³⁰ קמפלגי במתיבתא דרקיע שזהו ג"כ שכל והשגה, אך הוא השגה רוחנית, וכמו כן הוא בכח השכל הרוחני שבנפש, וכן כח הראי' שברוחני' הנפש ה"ה ראי' רוחנית והיינו שרואה הכרוזים העליונים³¹, וכמאמר³² אף על גב דאינהו לא חזי מזלייהו חזי, שזהו בחי' מקיף שבנפש שרואה ראי' אלקית, אמנם כאשר הכחות מתלבשים בהאברים ה"ה באים בהגשמה להיות גשמי', והיינו דגם החיות המתלבש בהאבר הוא פעולה גשמי', והוא על ידי הגידים שהן ממוצעים שעל ידם בא החיות רעחהרוחני של הנפש בחיות בשרים בהאברים כל אבר ואבר לפי ענינו, דהנה כתיב³³ כי הדם הוא הנפש, שאור וחיות הנפש מלובש בדם, אמנם בהתלבשות זו של החיות הרוחני בדם (שהוא דם היותר מובחר והוא הרביעית דם שהנפש תלוי בו³⁴) הוא חיים רוחני' עדיין, ועל ידי הגידים בא בחיים בשרים³⁵, וזהו עולם שנה נפש, דעולם שהוא מקום, והיינו דגם החיות המתלבש בעולם הוא בכלל מקום, והתחברות הנפש עם עולם הוא על ידי שנה שהוא זמן כדוגמת הגידים המביאים את החיים הרוחנים להיות בחיים בשרים. והנה בבנין גוף האדם הרי יש ג' ענינים בשר גידים ועצמות³⁶, דעצמות הן עצמי' האדם דעיקר בנין גוף האדם הם העצמות שבו, ובשר הוא לבוש המלביש את העצמות וכמ"ש (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשככני, שהבשר הוא לבוש אל העצמות כדוגמת העור שהוא לבוש על הבשר וההתחברות של הבשר והעצמות הוא ע"י הגידים. והנה כמו שהוא בבנין הגוף, והיינו דבגשמיותו של האדם הרי יש ג' ענינים אלו עצמות ובשר והתחברותן הוא על ידי גידים שהם המדריגה הממוצעת המחברם, כן הוא גם ברוחניותו של האדם שהן כחות הנפש יש ג' ענינים אלו שהם כמו עצמות ובשר וגידים, וכמו בענין המוחין דאי' בזהר³⁷ גרמין בנויין על מוחא דאיהי מיא, והיינו שהעצמות הן בחי' מוחין (ולכן העצמות יש בהם מוח) והכוונה דהמוחין הם עצמי' מהות האדם. ופי' ענין המוחין בעצם הוא שתופס את הענין בהפשטה ולא בהלבשה בלבד, דהנה כל דבר השכלה ה"ה באה מלובש באיזה ענין שכלי אמנם הרי ישנו אור ההשכלה כמו שהיא קודם התלבשותה בהענין, הנה ענין המוחין בעצם הוא שתופס את אור ההשכלה כמו שהוא בעצם, וכן בהרגשת דקות הענין הוא ג"כ עוד טרם שבא בהתלבשות בדבר מה, והיינו ער נעמט אָן און ער דער הערט די רייכקייט און די ליכטיקייט פון דעם ענין, ווי איידער עס איז נאָך אָן געטאָן אין אַ זאַך, וזהו שכלי בעצם, דאָס הייסט אַז אַ שכלי בעצם הערט אין יעדער ענין שכלי די רייכקייט און די ליכטיקייט פון דעם ענין, דער פאַר קומט באַ עם אַרויס יעדער ענין שכלי איידיל, והיינו בבחי' הפשטה ואינו בחי' התלבשות ממש, הכוונה דגם שבעת ההשכלה הוא בהלבשה בענין זה, הרי מ"מ אינה הלבשה גמורה און ער קאָן אין דעם אור ההשכלה דער הערין נאָך איין ענין אויך, והשכלי בעצם הוא עצמות מהות האדם, והתחברות השכל עם הלבוש החיצוני הוא על ידי אמצעות מדרי' ממוצעת המחברם³⁸.

רעטקיצור. יבאר דעולם מקום, שנה זמן, נפש גילוי אלקות ומסביר דגם החיות המתלבש בהמקום הוא מקום, ומטעים מהאברים הגשמי' ופעולתם הרוחני', עצמות ובשר התחברותם ע"י הגידים, עצמות מוחין עצמים, שכלי בעצם, השכלה עצמות, השגה בשר והתחברותם ע"י מדריגה ממוצעת.

ויובן זה בעבודה הרוחנית בג' לבושי הנפש דמחשבה דבור ומעשה בקיום התומ"צ, דהנה ידוע³⁹ דמחדו"מ הן ג' מדרי' בשר גידים ועצמות, דמח' הוא עצמות, דהנה מחשבה היא הכוונה הרוחנית דזהו העצם שכלי כמו שהוא בדקות הענין. כי גילוי השכל הוא במחשבה, ועם היות דמחשבה ה"ה ג"כ אינה אלא לבוש אל הנפש בלבד, ומ"מ ה"ה לבוש פנימי שמתאחד עם הנפש, ולכן המחשבה משוטטת תמיד, ולהיות שהמחשבה היא לבוש הפנימי, לכן הנה בה מתגלה ומתלבש השכלי כמו שהוא, וזהו שהמחשבה היא עצמות והיינו שהיא הכוונה הרוחנית, ומעשה הוא הלבוש החיצוני שבא בהגשמה במעשה המצות, דמצות הרי צריכים להיות בעשי' בפו"מ דוקא, וכמ"ש (דברים ז' י"א) ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם, וכתיב (שם י"ב) ושמרתם ועשיתם אתם וגו', וצריך להיות התחברות הכוונה עם העשי' והוא שיהי' חיות בעשיית המצוה, והיינו דבכדי שיהי' חיות בעשיית המצוה זהו ע"י הכוונה דוקא, דמצוה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה⁴⁰. דכשם שבגוף ונפש הרי החיות הוא מהנשמה, הנה כמו"כ הוא בעשיית המצות דהכוונה היא הנותנת חיות בהמצוה. ומה שאומרים כאן כוונה אין הכוונה כאן על הכוונה פרטית של המצוה בההמשכות והגילויים שעי"ז בלבד, דידוע דבכל מצוה ומצוה יש כוונה פרטית לפי ענין המצוה ההיא, כמו במצות תפילין שהנחתן הוא בזרוע יד שמאל כנגד הלב, והרצועות כרוכים על היד, וכריכתן לבד הז' כריכות הם הג' אותיות של שם שד"י⁴¹, ועל הראש במקום המוח דחכמה ובינה, והרצועות מקיפים גלגלתו והקשר בסוף מקום מוח הדעת ונמשכים והולכים מלפניו עד רגליו⁴², וידוע⁴³ דכוונת מצות תפילין הוא לשעבד הלב והמוח שיהיו מוחו ולבו נתונים בתורה וקיום המצות, וע"ז בא הרמז בפרטי עניני מצוה זו שהנחת התפילה היא על היד שידיו יהיו נשמעים אל הלב, ועל יד שמאל דוקא, ורצועות הראש שהם רפגילוי המוחין בכלל ומוח הדעת בפרט צריכים להגיע עד הרגלים, שיהיו כל הילוכיו עפ"י התורה שהיא חכמה, וכן בכל מצוה ומצוה יש כוונה פרטית, ויש כוונה כללית, וכאן המכוון בענין הכוונה היא הכוונה אלקית, והיינו ההשגה וההתבוננות אלקי' וכל השגה והתבוננות מולידה התעוררות אהוי"ר, ולזאת כאשר יתבונן היטב בהענין האלקי שהיא מצות ה' הרי יתעורר באהוי"ר, ואזי הנה עשיית המצוה היא ברצון וחשק ובחיות גדול⁴⁴, וכמ"ש בסש"ב⁴⁵ והמקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו כו', ובאמת הנה ע"י הקדמת הכוונה זו הכללית הרי ממילא יש שם גם הכוונה פרטית השייך לכל מצוה ומצוה בפרט, וצריך להיות התחברות הכוונה הרוחני' עם המעשה בפו"מ, וכן צ"ל אצלו חיוב המצוה היינו שנפשו ורצונו יחייבו עשיית המצוה, עס דארף זעך באַ אים זייער מאָנען די עשיית המצוה, דאז הוא מדקדק בעשיית המצוה, ולא רק העשי' בלבד, כ"א דקדוקי מצוה וזהירות יתירה, שזהו דוקא כאשר רצונו מחייב עשיית המצוה, וכמו שנראה במוחש בגשמי' דכאשר האדם צריך לעשות דבר שנצטוה לעשותה ה"ה עושה הדבר ההוא ומקיימה כפי הכרח מילוי הציווי ואינו דומה כלל לכאשר עושה איזה דבר שנפשו ורצונו לזה, דכאשר עושה איזה דבר שרצונו בזה ה"ה מדקדק בזה יותר, ומלבד זאת שמגעגע מאד שיבא הזמן לעשות הדבר ההוא, ומצפה ומייחל על זה בכליון לב ונפש, הנה בבוא זמן עשיית הדבר ההוא חביב ויקר לו במאד מאד כל פרט ופרט כמו הכלל כולו, וטעם וסיבת הדבר הוא מפני גודל חפצו ותשוקתו בהדבר ההוא, וואָס די זאַך מאָנט זעך באַ אים זייער, וכמו כן הוא בעשיית המצות דכאשר יש אצלו חיוב המצוה, וענין החיוב אינו שהוא רק מה שמחוייב עפ"י הציווי דאז הנה קיומו את המצוה הוא רק מה שעושה כדי לפטור מחיובו, כ"א כאשר רצונו ונפשו בזה, עס מאָנט זעך באַ אים זייער די עשיית המצוה אז הוא מחכה ומצפה על זמן חיובה עפ"י התורה, דכל מצוה ומצוה ה"ה קבועה ומוגבלת בהגבלת הזמן ומקום, דמצות הרי עיקר⁴⁶ בהם הוא העשי' והפועל, ועשייתן הוא במקום וזמן מוגבל דוקא, ומפני גודל תשוקתו בחפץ ורצון פנימי בעשיית המצות ה"ה מחכה ומצפה על כל מצוה ומצוה בפרט על זמן חיובה, ובמילא מובן דכאשר עושה את המצוה ה"ה מדקדק בכל פרטי' ועניני' באהבה וחיבה גדולה. וההתחברות הלזאת דכוונה הרוחנית שבמחשבה עם המעשה בפו"מ הוא ע"י הדבור, והיינו דבור דתפלה, ועם היות דתפלה היא כוונה⁴⁷ וכמא'⁴⁸ אם כיון לבו יצא, הרי דתפלה היא כוונה, אמנם זהו כמו שהכוונה באה בדבור, ועי"ז נעשה התחברות הכוונה הרוחנית עם מעשה הגשמי, והיינו דבעשי' רפאהגשמי' של עשיית המצות, דעיקר מצותן הוא בקיום בפו"מ דוקא, הנה יאיר בהם החיות הפנימי'⁴⁹ דהכוונה הרוחנית שבמחשבה, דזהו ע"י הדבור דתפלה, דדבור זה מחבר הכוונה הרוחני' עם מעשה הגשמית בעבודתו כל היום אשר יתאימו אל הכוונה הפנימית.

קיצור. יבאר דמחדו"מ בשר גידים ועצמות, מח' עצמות, מצות עיקרם בפועל, והכוונה היא הנשמה, מסביר מצות תפילין לשעבד הלב והמוח, ובפרטיות בקישור היד אל הלב, והשפעת המוח גם על הפועל שיהי' בחיות, ויבאר ענין הקיום בחיבה, הדיבור דתפלה מחבר הכוונה והפועל.

וביאור הענין הוא, דהנה זה דעל ידי הדבור דתפלה נעשה התחברות הכוונה הרוחנית עם העשי' בפועל, והיינו שבעשיית המצוה בפו"מ הנה יהי' בזה חיות פנימי מהכוונה הרוחנית, הוא ע"י העבודה בתפלה דוקא, דהנה התחברות הכוונה עם המעשה זהו דוקא כאשר העבודה היא בהתעסקות עם הנה"ב, והיינו דלבד זאת דתחלה צריך לידע פרטי עניני ציור הנה"ב שלו הנה עוד זאת אשר ההתבוננות שלו תהי' בענינים כאלו שיכולים להיות מושג גם לנה"ב, והיינו שגם השכל הטבעי יבין את הענין וירגישו, דאז הנה מהתעוררות האהבה של הנה"א מתעורר גם הנה"ב וכמ"ש⁵⁰ ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וארז"ל⁵¹ בשני יצריך ביצ"ט ויצה"ר, ואזי המעשה היא כדבעי. דהנה כאשר העבודה היא בהנה"א בלבד, אז הנה כשמבין ומשיג את הענין בטוב ובהנחה טובה וידוע דבהשגה כשהיא בהנחה טובה (אַז עס לייגט זעך אָפ באַ אים דער ענין) הנה פירושו שמאיר אצלו הענין האלקי מ"מ הרי אחר כל זה (דהגם שמאיר אצלו הענין האלקי) יכול להיות שהמעשה בפו"מ תהי' שלא כדבעי, והיינו שאינו בערך כלל לגבי מצבו בהבנה והשגה, וכאשר נראה בחוש בכמה בני אדם שהן יר"א, ועם היותם יר"א הנה מ"מ אינו מקושר ומחובר היראת שמים שלהם עם הפועל ממש, והיינו דיכול להיות שבפו"מ יהי' לא כדבעי למהוי כלל, וכמו עד"מ בענין התפלה, דהנה לבד זאת שחסרים ידיעת ההלכה באסור ומותר, היינו בדיני אמירת ברכו וקדושה ועניית אמן ואיש"ר במקום שצריכים להפסיק או במקום שאין צריכים להפסיק, הנה עוד זאת שאינו נוגע להם הענין בפו"מ, ומקילים ראשם בשיחה, וכן בעניני קריאת התורה⁵² דחסרים פרטי ההלכות שבזה, וישנם המקילים בזה שלא מדעת, (וכמבואר בשו"ע או"ח סי' קמ"ו), וכן בעניני נט"י לסעודה⁵³ שיש בזה כמה דקדוקים בנקיות הידים בכלל, ותחת הצפרנים בפרט מדברים החוצצים לנטילה, ובאופן הנטילה והגעת רפבהמים בין האצבעות ופרקי היד וכו' ואינם מדקדקים כ"כ, ובפרט בזהירות הידים בתוך הסעודה מדברים המטמאים את הידים, וכמו בנגיעת הידים בצואת האף וכה"ג, וזה נמצא גם בעובדי ה' בתפלה בהתבוננות והשגה טובה ובהרגש הענין האלקי, ומ"מ אינם יודעים ההלכות בידיעה ברורה בהנוגע למעשה בפו"מ, כי אינם משימים לבם לענינים כאלו, וטעם וסבת הדבר הוא מפני שהתפלה אינה בהתעסקות עם הנה"ב כ"א מצד הנשמה לבד, והגם שהם יראי אלקים, והם עובדי ה' שעוסקים בעבודה שבלב בתפלה, ומ"מ בקיום המעשה בפו"מ אינם כראוי להיות ע"פ ההלכה שבתורה, דהסיבה לזה כי ההתעסקות שלהם הוא מצד הנשמה בלבד, ואין זה עובדי ה' בנשמתן (דעובדי ה' בנשמתם⁵⁴ הרי כל ענינם גם בעניני הגוף הוא כמו שהוא עפ"י תורה) כ"א גם כאשר העבודה היא מצד הנשמה, והיא בעבודה טובה כדבעי, והיינו דהנה"א הוא בהתלבשות בהנה"ט, דאז הרי ההתבוננות והשגה שלו היא בשכל הטבעי, היינו בענינים כאלו שהם מובנים ומושגים גם בשכל הטבעי, והיינו דגם שכל הטבעי מבין אותם ויכול להרגישם, ומ"מ אינו פועל עליו שיהי' המעשה כדבעי, וטעם הדבר הוא לפי שאין ההתעסקות שלו ונתינת נפשו על זה שיהי' מובן בשכל הטבעי, ואשר ההבנה בשכל הטבעי יהי' בשביל הנה"ב דגם הוא יתעורר במדה טובה, כ"א שההתעסקות שלו הוא דע"י שכל הטבעי יבין ויונח בהנה"ב הענין האלקי מצד הנשמה בלבד, והיינו דהנה"ב מבין שהנה"א משיג הענין האלקי, כאחד המבין אשר זולתו יודע את הענין ואליו אין זה נוגע כלל, ואין זה עבודה אמיתית דבעבודה כזו הרי יכול להיות דבעת עמדו בתפלה לא ירגיש כלל שמתפללים ואומרים ברכו וקדושה, כי הוא מסור ונתון כולו בהענין שהוא עוסק בו בשכלו ובהרגשו, ואין שומע ומרגיש דבר, ואחר התפלה הרי יכול להיות דלא ישים לבו לזה כלל וכנ"ל, וכן בעניני עולם הרי יכול להיות שאחר התפלה לא יאכל כלל כי אינו שייך לאכילה שהוא למעלה מהגשם לגמרי, אך כאשר יאכל לא ידקדק על עצמו בזהירות כנ"ל, והוא מפני שהכוונה גבהה מעלתה מהמעשה ובעת שהוא בהכוונה אינו שייך להמעשה, ואין אצלו שום חיבור וקישור המחשבה עם המעשה, ולכן הכוונה אינה מביאה אותו לידי זהירות, אבל כאשר העבודה היא בהתעסקות עם הנה"ב, והיינו דלא זו בלבד שהנה"ב יבין ויונח אצלו דהנה"א הוא משיג את הענין האלקי, כ"א זאת היא עבודתו אשר זה שהנה"ב מבין ומשיג יהי' אדעתא דנפשי', והוא שמלבד זאת שמתברר ומזדכך עי"ז הנה עוד זאת שמתעורר במדות טובות והנהגות ישרות, דאז הנה נעשה התחברות הכוונה הרוחני' עם העשי' בפו"מ, והיינו דאחר התפלה ילמוד תורה ולימודו יהי' בדיני התורה בהנוגע למעשה בפו"מ, וידקדק בקיומן בזהירות יתירה, וכן בעניני עולם דלאחר התפלה יהי' נזהר בכל הדברים, ויתרחק מאד מכל דבר שיוכל להביא לאיזה דבר איסור גם בדקדוק סופרים, ובזה מתחבר הכוונה עם המעשה, וכידוע דתפלה הרי עיקר ענינה הוא ההתעסקות עם הנה"ב ולפעול בו הביטול, ובזה נעשה התחברות הכוונה עם המעשה, וממשיך רפגגילוי אלקות בנפשו ובחלקו בעולם, והוא כמשל הנר שמאיר להאיר את המקום החשך ואפלה ועש"ז נק' הנשמה נר הוי'⁵⁵ שיהי' הגילוי דשם הוי' בעולם.

קיצור. יבאר דיש אופן בעבודה, בהנה"א מצ"ע שמבין ענין אלקי בטוב, ועניני קיום המצוה בזהירות חסר, ומהם גם מפני העדר ידיעת דיני התורה, ויבאר דהעבודה הוא ההתעסקות בבירור הנה"ב ע"י התבוננות בענינים המובנים גם להנה"ב שאז מתחבר הכוונה והפועל.

והנה ⁵⁶ בנר הרי יש בו ג' ענינים⁵⁷, והם השמן ופתילה והאור, דבכללות כולם הו"ע הנר. והנה הפתילה הוא מדבר הנשרף, ועם היות שהפתילה היא מדבר הנשרף ומ"מ הרי אינו מאיר. דישנה פתילה שהיא עוד דוחה את האור והיינו דהגם שהיא בטבעה דבר העולה באש ומ"מ אינה מקבלת אור, וישנה שהיא רק נחרכת באור שהאור מהבהב בה, וישנה שנשרף אבל היא נכלה במהרה ואינו ענין האור כלל, ובכדי שתהי' שריפת הפתילה כראוי שיאיר הוא ע"י השמן, וכנראה במוחש דכאשר טובלים את הפתילה בשמן אז היא מקבלת את האור, והיינו שאינו דוחה אותו לגמרי מכל וכל, אבל יכול להיות שישרף כולו בפעם א' אשר גם זה אינו מענין האור, ובכדי שיהי' אור המאיר הוא דוקא כאשר השמן והפתילה המה בקירוב זל"ז שזהו ע"י הכלי, דהכלי מאחדת הפתילה והשמן ומאיר את החשך. וכמו"כ יובן בנר דנשמה שיש בה ג"כ ג' ענינים אלו שמן ופתילה ואור, דהפתילה הוא הנה"ב דכשם שבגשמי' הנה הפתילה עושים מדבר שטבעו להיות שורף כמו"כ הוא ברוחני', דהנה"ב הוא הפתילה להיותו מדות בעצם מהותו והמדות הם בטבע ההתלהבות והשרפה, אמנם הנה בפתילה זו דנה"ב יש בו כמה מינים יש מי שהנה"ב שלו הנה לבד זאת שאינו מקבל את האור, אלא עוד דוחה ר"ל את האור, וכמו שאנו רואים במוחש שיש בנ"א דהגם שהם מתפללים בכל יום ג"פ ושומרים את המצות בדרך הרגיל, אבל כ"ז הוא בדרך מצות אנשים מלומדה⁵⁸ ואינם מקבלים את אור התורה, דלקבוע עתים לתורה אינם רוצים, וגם אפילו לשמוע השיעורים שלומדים ברבים אינם רוצים, דאור התורה אינו נקלט בהם דר"ל הם דוחים את האור ואינם חפצים בזה, דבענין זה ה"ה כמו ריקים ופוחזים ופחותי ערך ממש, שהוא כדוגמת הפתילה שדוחה את האור, והוא מפני קרירות העולם די קאַלטקייט פון וועלט וההחלט הרע שמחליטים בעצמם שהם אינם שייכים לזה, ויש מי שטבעו דאוהב תורה ואין זה שהוא בעצמו ילמוד רק שמשתדל שאחרים ילמדו, וההשתדלות שלו היא בכמה אופנים שונים ובשימת לבו ודעתו בזה אמנם ללמוד בעצמו אינו חפץ ורק לעת מן העתים הוא מטה אזן לשמוע בשיעורים, והוא כדוגמת הפתילה שהיא נחרכת באור דעכ"פ אינה דוחה את האור, ועם היות דאינו מאיר אבל אינו דוחה את האור לגמרי רפדעכ"פ, ויש מי אשר בזמנים ידועים הוא מתעורר בהתעוררות טובה, און קאָכט אין דעם כמו בזמנים דעת רצון כמו בר"ה ויוהכ"פ או בזמן הגילוים של שמחה דאז הוא בהתעוררות טובה, אבל הוא רק לשעה, ואח"כ הוא חולף ועובר והי' כלא הי' שזהו כדוגמת הפתילה שהיא נשרפת כולה בפעם א', שאין זה מענין האור כלל, דאור הרי הכוונה בו שיאיר את החשך, והוא דוקא כאשר הפתילה מתאחדת עם השמן דזהו ע"י הכלי דוקא. וכן הוא בנר דנשמה דכאשר הפתילה מתאחדת עם השמן, דשמן הם מעשים טובים, והיינו מעשה המצות וכדאי' בזהר⁵⁹ ושמן על ראשך לא יחסר⁶⁰ אילין עובדין טבין, דזהו ע"י הכלי דוקא, והיינו הקביעות עתים בלימוד התורה, בידיעות ההלכות ובהתעוררות יראת שמים, דזה מאחד השמן והפתילה דאז הוא אור המאיר, וזהו נר ה' נשמת אדם|55 שנקראת בשם נר שהיא מאירה חשכת העולם, וכשם שבגשמי' הרי נר כוללת השמן והפתילה והאור דכללות כולם באים ע"י הכלי שמאחד השמן והפתילה ואז הוא אור המאיר מקום החשך, הנה כמו"כ הוא בנר הוי' דהעיקר הוא הכלי, והיינו הקביעות עתים לתורה, ואז מתאחד השמן והפתילה יחדיו ומאיר חשכת העולם. וזהו דכתיב⁶¹ כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא, דהאש של הנה"א הוא בחי' אש אוכלה, דבאש זה דנה"א שנתעורר בבחי' רצון ותשוקה לאלקות, נשרף האש זרה דנה"ב ג"כ, והיינו דכשהנה"א עובד עבודתו בהתלבשותו בגוף ונה"ב להשכיל ולהתבונן באלקות שההתבוננות מורגשת בשכל הטבעי דנה"ב, ועם היות דהנה"א והנה"ב ה"ה רחוקים מאד זמ"ז והם ב' הפכים, ונקראים בשם אדם ובהמה דיתרון האדם על הבהמה הוא בדעת, דאדם יש לו דעת ובהמה אין לה דעת, וזה שהבהמה אין לה דעת הרי אין הכוונה שאין לה דעת כלל, כ"א שהדעת שבה הוא דעת הנקנה ע"י אכו"ש והדומה⁶², ואשר כמו"כ הוא הנה"ב דכל רצונו וחפצו הוא רק להתמשך למטה, להתדבק ולהתקשר בדברים גשמים וחומרים, בכל מיני תאות גשמי' כמו רוח הבהמה ממש, וכשם שהבהמה הרי כל ענינה הוא לאכול ולשתות ושאר צרכי הגוף, הנה כמו"כ הרי ישנם אנשים ר"ל ההולכים בשרירות לבם, והיינו שהם ר"ל ברשות לבם⁶³, וכל ענינם הוא לאכול ולשתות כו', דכ"ז הוא לפי שהם ברשות הנה"ב ר"ל, דגם כח השכל שבנפש זו הטבעי, הוא רק להשכיל בטוב ענינים הגשמי' בתאות ותענוגי העולם, וכמו הבעלי חיים הפקחים הרי חכמתם הוא רק בענינים חומרים, הנה כמו"כ השכל דנה"ט הוא רק להשכיל בטוב ענינים הגשמי' והיינו במה ששייך למדות הטבעי' כו', ואף גם בשכל וחכמה שאינו שייך למדות כמו בלימודי' חיצוני' כחכמת הטבע וחכמת הרפואה והתכונה וכה"ג, הרי ההשכלה היא בגשמי' הדבר ובהטבע שהוטבע בנבראים לאחר שנתהוו, והיינו מה שבא מכח האלקי בבחי' יש דוקא, וההשכלה וההשגה בהתהוות היש מאין היינו איך שהאין רפההאלקי מהווה את היש ה"ה מעט מזעיר מאד מה שהנה"ט עצמה תשכיל בזה, ואף גם זאת בא אצלה בהגשמה מאד, וכמו חכמי אוה"ע דהגם שמתעסקים בהשכלות ומ"מ ה"ז בתכלית ההגשמה, ומכש"כ בעניני אלקות שלמעלה מהתהוות שלא תשכיל ולא תשיג כלל, אבל אדם יש לו דעת.

קיצור. יבאר דבנר יש ג' ענינים השמן פתילה ואור, בפתילה יש כמה אופנים, א) שדוחה אור, ב) שנשרף מהרה, פתילה נה"ב שמן מעש"ט, והכלי קביעות עתים לתורה מאחד השמן והפתילה, אש אוכלה, שהאש דנה"א שורף האש דנה"ב, אדם נה"א יש לו דעת, בהמה נה"ב אין לה דעת.

וזהו|56 דכתיב⁶⁴ רוח האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, דהנה"א הוא כח אלקי בעצם חלק אלקה ממעל⁶⁵ ויש לו המשכה טבעית לאלקות כמ"ש⁶⁶ רשפי' רשפי אש שלהבת י"ה, כמו הלהב שעולה תמיד למעלה, כמו"כ הנה"א נמשך תמיד לאלקות, והכח השכל שבנה"א הוא רק להשכיל ולהבין באלקות ובכל סודות התורה שנק' חכ' האלקות⁶⁷ בלבד, אבל בשכל וחכמה אחרת הנה נפש זה אינו מסוגל להשכיל ולהבין, כי לא תשכיל ולא תשיג רק בדבר שהוא משרשה ומקורה האלקי' העליון, ולא בשום הגשמה כלל, כ"א בהאלקות כמו שהוא, עד שלא נק' נפש זו המשכלת רק במה שכח השכל שבה אינו רק אלא כח השכל האלקי (בל"א געטליך) וכחות אלקים ממש, להשכיל בכל דבר בבחי' הרוחני' שבה, והוא בבחי' אין האלקי המהווה כל בריאה ובריאה ליש ומציאות דבר, והוא לחקור בטבעו ומהותו ואיך שכל בריאה בטילה במציאותה להאין האלקי המהווה אותה, וגם תשכיל ותשיג במדרי' אלקות שלמעלה מהתהוות, וכללות ההפרש הוא שהנה"א כל השכלתה והשגתה הוא רק באלקות, והנה"ב כל השכלתה והשגתה רק בהגשמה, וטעם וסיבת הדבר הוא מפני שהנה"א הוא חלק אלקה ממעל|65, לכן ישכיל רק באלקות, והנה"ב הוא גשמי מורכב מד"י גשמי' לכן כל השכלתו הוא בהגשמה דוקא, א"כ הרי הנה"א והנה"ב הם הפכים זמ"ז, ומ"מ אנו רואים דבר פלא שיש חבור וקשור דהנה"א עם הנה"ב, והיינו דהנה"א בהתלבשותו בגוף ונה"ב הרי ישכיל וישיג הנה"א את אלקות בהלבשה בשכל דנה"ט⁶⁸, והוא מה שיכול לקרב כל דבר השגה אלקית בכל פרט ופרט להבינו במשלים ודמיונות בדברים גשמי', ואז כאשר משכיל את ההשכלה האלקית הרי באה ההשכלה האלקי' במורגש למטה בענינה כמו שהיא למעלה, ועי"ז ישיג הנה"א את אלקות במוחש ע"י הדברים הגשמים, מה שא"א להנה"א להשיג באופן כזה אם לא הי' מלובש בהנה"ט, דהנה"א מצ"ע ה"ה רפומופשט לגמרי מגדר גשמי, ולא יבין כ"א הרוחני לבד וכנ"ל, וע"י התלבשותו בנה"ט, דבשכל דנה"ט משיג הדברים הגשמי', הרי כשהנה"א משכיל בענין אלקי בהתלבשות בשכל דנה"ט ישיג את אלקות במוחש ממש, ועוד זאת דע"י המשלים ודמיונות יבין וישיג הנה"ב ג"כ את אלקות, שהרי המשלים הם דברים גשמי', וע"י המשל בא אל הנמשל להשיג את הענין האלקי, נמצא שהנה"א והנה"ב הגם שהם הפכים זמ"ז, מ"מ ה"ה מתאחדים ומתלבשים זב"ז, דבהתלבשות שכל דנה"א בשכל דהנה"ב, הנה נעשה הבירור דשכל דנה"ב, מה שמשיג אלקות ומתאחד ונכלל בהשכל דנה"א, וכן עי"ז מברר ומזכך הנה"א את חלקו בעולם, והיינו הדברים הגשמי' אשר ע"י משיג אלקות, ה"ה רואה בהם ענין האלקי, והיינו מה שרואה פרטי הנמשל בהמשל ואיך שהם דבר אחד ממש, ואז אין הגשמי מעלים ומסתיר עליו, אדרבה שעי"ז רואה אלקות בגלוי ובמוחש ממש, וזהו שהנה"א ע"י התלבשותו בנה"ב ה"ה מאיר ומזכך את הנה"ב ואת חלקו בעולם. וכמו"כ הוא בהתעוררות והתפעלות המדות שהרי הנה"א מצ"ע הרי כל מדותיו הם לה' לבדו וכמ"ש⁶⁹ חי ה' אשר עמדתי לפניו, שהוא העמידה דנה"א בבחי' אהוי"ר שמתפעלת על אלקות שמשגת, ונמשכת לאלקות בבחי' אהבה ודביקות, או בבחי' אהבה כרשפי אש כו', ועצם ההתפעלות היא בדקות ורוחני' מופשט מכל התפעלות והרגש גשמי, והנה"ב הוא להיפך מזה שכל מדותיו הם בגשמי' להתאוות כל תאוה גשמי', וההתפעלות הוא ברעש והגשמה מאד, מ"מ הרי אנו רואים שיש התחברות דמדות דנה"א עם המדות דנה"ב, והוא כאשר הנה"א מתבוננת באלקות בהתלבשות בהשכל דנה"ב עד שגם הנה"ב יבין את ההשגה האלקית כו' כנ"ל, הרי בחי' התפעלות המדות דנה"א שנעשה מהתבוננות זאת באה בבחי' התפעלות בהרגש בלב ובשר הגשמי, וכמ"ש⁷⁰ לבי ובשרי ירננו אל אל חי, שהלב ובשר הגשמי דנה"ט, דהדם הוא הנפש|33 מתפעל על אלקות, לצאת מתאוות החומרי' ליכלל ולידבק בה' בכל לבו ממש כמ"ש|50 בכל לבבך בשני יצריך|51, שגם היצה"ר שבחלל השמאלי שבלב, שמלא תאוות רעות ואהבות זרות, ה"ה נהפך לקדושה ואהבת את ה', ומתאחד עם האה' דנה"א כו', הרי ע"י אחיזה זו מה שהכחות דשכל ומדות דנה"א נאחזים בהשכל ומדות דנה"ב הרי נעשה הבירור והזיכוך דנה"ב שנהפך ג"כ לאלקות, ועי"ז מברר הנה"א את כל הדברים הגשמי', כאכילה ושתי' וכל ענינים הגשמים שבעולם, דבזה נשלם הכוונה האמיתית דאנכי עשיתי ארץ⁷¹, שתתברר ותזדכך ע"י עבודת האדם. ולכן האדם נק' בשם נר וכמ"ש נר ה' נשמת אדם, וכמו"כ תומ"צ נק' נר כמ"ש⁷² כי נר מצוה ותורה אור, וכמאמר רז"ל⁷³ נרך בידי ונרי בידך אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך, רפזדנרי בידך הוא נר מצוה ותורה אור, נרך בידי הוא נר ה' נשמת אדם, ואם אתה משמר את נרי בקיום המצות ובקביעות עתים לתורה, הנני משמר את נרך מה שנותנים כח בנשמה שיכולה להאיר ולפעול בעולם, דכמו שהנר מאיר במקום החשך והאפלה, כמו"כ האדם מאיר את חשכת העולם, ולהיות שהעולמות נתהוו ע"י ריבוי צמצומים והעלמות והסתרים, עד שהם בבחי' חשך ואפלה, וכ"ש העוה"ז שהוא בבחי' חשך עב כפול ומכופל, עד שהוא מלא קליפות וסט"א כו' כמ"ש בסש"ב פל"ו⁷⁴, וע"ז הו"ע נר ה' נשמת אדם להאיר את חשך העוה"ז, שע"י ההתבוננות של הנה"א שבאדם שמתבונן בגדולת ורוממות אוא"ס ב"ה ונתפעל בנפשו על אלקות, הרי בא האור האלקי בבחי' גילוי בנפשו ובחלקו בעולם, ואז הוא התחברות השכל העצמי עם הלבושים החיצונים, והכלי לזה הוא לימוד התורה בקביעות דוקא דכל עבודה היא ביגיעה דוקא, והכח על עבודה זו הוא ע"י התעוררות רחמים דראשי אלפי ישראל אשר באור תורתם ועבודתם מעוררים ומאירים את הנר"ן דנש"י להיות חזק בלימוד התורה וקיום המצות, דזהו יש מפזר ונוסף עוד לארקא ברכאן לעילא ולתתא. וזהו פזר נתן לאביונים דע"י שפזר כחו לסייע לעורר ולהאיר את האביונים, דאביון הוא⁷⁵ מי שתאב⁷⁶, וכמו התלמיד התאב לקבל מרבו, הנה לבד זאת דצדקתו עומדת לעד בעולמות העליונים בעילוי אחר עילוי כנודע, אלא דאשתכח גם בהאי עלמא יתיר מבחיוהי. וזהו קרנו דקרן העצמי של הצדיק שהוא העילוי בעילוי אחר עילוי בעולמות העליונים כנ"ל תרום בכבוד שהוא הקביעות עתים לתורה ובפרט לתשב"ר דאין כבוד אלא תורה⁷⁷, וזהו פזר נתן לאביונים הנה צדקתו עומדת לעד דזכות אבות לא תמו⁷⁸ וקרנו תרום בכבוד, דע"י מס"נ על לימוד התורה נמשך הרמת הקרן הן ברוחניות והן בגשמיות וכמ"ש⁷⁹ וירם קרן לעמו, דעם ד' כשמוסרים נפשם על התורה לקבוע עתים לתורה, אשר גם בעת הטרדה שומר הקביעות ומלמד את בנו תורה בלי שום מניעה ומעכב כלל, הנה אז תרום קרנם הן ברוחניות והן בגשמיות.

קיצור. יבאר דהנה"א עיקרו שכל אלקי, ומשכיל ומשיג בכל דבר האלקות שבו, וע"י התלבשותו בנה"ט משיג אלקות במוחש ופועל זיכוך הנה"ב, וכשהמדות דנה"א נאחזים בהמדות המבוררים של הנה"ב מאירים גם חשכת העולם, וראשי אלפי ישראל מעוררים רחמים רבים לארקא ברכאן לעילא ולתתא.

-------------------- * --------------------