לכן אמור לבני ישראל

סט, בבעז"ה תורת אדמ"ו שבת וארא שא' בק' דאקשיץ

[oldpage_קא] לכן אמור¹ לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים² כו', הנה ידוע דאת זה לעומת זה³ עשה האלקי' וכמו שיש מצרים בקליפה כמו"כ יש בחי' מצרים בקדושה⁴ האלקית. וכדי להבין זאת יש להקדים הפ' מה יפית ומה נעמת⁵ אהבה בתענוגים, כי הנה כתיב עבדו את ה' בשמחה⁶ וכן תחת אשר לא עבדת⁷ [את] ה' בשמחה ו[ב]טוב לבב כו' וכתיב אם הבנים שמחה⁸ כו' דמשמע דכנס"י נק' שמחה, ויש להבין כ"ז. והענין הוא דאם לבינה תקרא⁹, ואם הבנים¹⁰ ענינו הוא ההתבוננות באלקים חיים ומלך עולם¹¹ איך שנשגב שמו כו', פי' כמו שם האדם כשנקרא על איזה דבר לומר שאותו הדבר של ראובן הוא וכדומה הנה אין עצמותו של ראובן על אותו הדבר רק שמו בלבד נק' עליו, והיינו שבחי' התפשטות של ראובן הוא על אותו הדבר ולא עצמותו כו'. כי הרי שם האדם אינו עצמות האדם רק בחי' התפשטות שלו¹² לבד כידוע, ועד"ז הממשלה של המלך על עמו אינו אלא בחי' שם מל' נקראת עליהם¹³, והיינו התפשטות מדת מל' ולא עצמותו כמ"ש במ"א. וזהו משל להבין איך דמלכותא דרקיע ג"כ עד"ז שמדת מל' ית' הוא המחי' כל סט, גהנבראים מאין ליש כידוע אין הארה זו רק בחי' התפשטו' האצי' ולא מן בחי' העצמו' כו', והיינו בחי' שם מל' לבד שנק' שמו ית' עליהם בזה המה חיים וקיימים תמיד כו'. וזהו מלכותך מל' כל עולמים¹⁴, פי' בבחי' התפשטו' שם מל' בזה אתה מחי' את כולם¹⁵ ואתה מל' כ"ע מאין ליש כו', וכן ענין יחיד חי העולמים מלך¹⁶, פי' במה הוא חי העולמים כולם מאין ליש, במה שהוא נק' מלך עליהם לבד כו'. ואמנם כי נשגב שמו לבדו¹⁷ פי' גם שם התפשטו' מדת מל' הוא בבחי' [ה]אצי' גם קודם שנק' שמו עליהם, וע"כ גם לאחר שנתפשט שמו עליהם אין ערוך כלל בין בורא לנברא ונשגב שמו ומרומם ומובדל ומתנשא עליהם כו' כמו קודם שנברא העולם ממש באין שינוי כלל וכמ"ש אני הוי' לא שניתי¹⁸ וכמ"ש במ"א. וזהו ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה¹⁹, פי' מה שמביא גאולה ושפע חיות לג"ע עליון ותחתון ארץ ושמים עליונים כו' רק למען התפשטות שמו אשר נק' עליהם, אבל מצד הנבראים מאחר שאין ערוך כלל לבלתי בע"ג עם בע"ג כלא חשיבי ממש ולא הי' התעוררות השפע אליהם כלל כו', ואמנם רק למען אהבת שמו כי הי'²⁰ אחת מצלעותיו מביא גואל להם וד"ל.

והנה כל התבוננות כזה באיכות רוממות הבורא ואיך שנשגב שמו לבדו כו' הוא בבחי' בינה שבנפש האלקי' כו' כי אם לבינה תקרא. ואמנם לפעמים הגם שמתבונן בנפשו ומתיישבת רוממות ה' במוחו והשגתו, אין ההתפעלות של אהבה או יראה כלל בגילוי בלבבו, כ"א שנשאר ההתפעלות במוחו לבד, וה"ז כמשל הולד בבטן אמו שישנו במציאות רק שאינו יכול להגלות ולצאת לאויר העולם כי חבלי הלידה מעכבים אותו כו'. וכמו"כ ההתפעלות במוח והשגה הוא הולד אהוי"ר אך הם מכוסים ונעלמים בבחי' עיבור במעי אימא כו', והמעכב את גילויי' בלב הוא פרעה עורף²¹ דקליפה כו' וכמ"ש במ"א, וכשההתפעלות המוח מתגלית בנקודת הלב אזי כתי' אם הבנים שמחה פי' שיצא מן המיצר [שבבחי' עיבור לגילוי בלב שנק' בשם לידה כו', וזהו ענין מצרים דקדושה שהוא בחי' מיצר²² הגרון המפסיק בין] המוח ללב ושם הי[ו] התפעלות המדות בצמצום גדול ובהעלם עד שנתגלו בלב כו' וד"ל. ומה שנק' בשם שמחה הוא להיות כי בשמחה נמתקין כל הדינין²³ וצמצומי' כמשל מלך בו"ד כשיש לו איזה שמחה אזי יוצא הוא מהיכלו וחדריו הפנימי' ומתגלה לכל רואיו בשער חצירו ואזי גם נמחלים כל החטאים לעוברים סט, דופושעים ומורדים כו'. ונמצא השמחה הוא הגילוי מן ההעלם וגם ההמתקה של הדיני' וצמצומים כו', וכמ"כ עד"מ כללות נש"י בהתגלות אהוי"ר מבינה שבנפש מאחר שהיו תחלה במיצר²⁴ ומצוק כו' כתיב אם הבנים שמחה וד"ל. וזהו הטעם דכתיב עבדו את ה' בשמחה דוקא שהוא גילוי אלקות בנקודת הלב לאחר היציאה מן המיצר כנ"ל, וזה שארז"ל בכל פ' העיבור²⁵, אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה כו', פי' בשעה שכנס"י הם בקטנות המוחין מאד בבחי' עיבור במעי אימא כנ"ל שהוא המיצר והמצוק²⁶ ומתגברים הדינים כו' ונתמלא עליהם עברה וזעם כו', עכ"ז יהי' כל צרכיהם לפניך כו' וד"ל. [ו]עד"ז יובן תחת אשר לא עבדת בשמחה ו[ב]טוב לבב דייקא, ועבודה זו קאי על מעשה המצות שצריך להיות [ב]שמחה דוקא כשעושה המצוה, ויש להבין מאחר שהמצוה עבודה הי[א] לקיים דבר המלך לבד מה הצורך להיות שמח בעשייתה כו', אך הענין הוא לפי שהמצות נק' ארחות הוי'²⁷, שהקב"ה מקיים בעצמו כל המצות כידוע בדרז"ל שהוא מניח תפילין²⁸ ומתפלל²⁹ ועושה צדקה³⁰ כמ"ש אני מדבר בצדקה³¹ כו' וכמ"ש במ"א, ולכך אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו³² וכמ"ש מצותי³³ כו' וד"ל, וידוע [דרמ"ח מ"ע³⁴ הן רמ"ח אברי' דמלכא³⁵ כו' שהרי מצות ה' במה שהוא מניח תפילין וכדומה הוא הגבה] מאד נעלה מכל השתלשלות דאצי' בבי"ע, וזהו אשר קדשנו כו', וא"כ כשאינו שמח במעשה המצוה הוא רק בבחי' עיבור למעלה רק להוסיף האור באצי' עצמו, אבל אינו יורד האור בגילוי בבי"ע [ב]בחי' לידה כנ"ל, אבל ע"י השמחה מתגלה בבחי' לידה וזהו תחת אשר לא עבדת כו' וד"ל.

והנה כתיב הקל קול יעקב³⁶, מה שלא יוכל להוציא מן ההעלם לגילוי בנקודת הלב בתפלה [ו]בשמחה של מצוה יוכל להוציא מן ההעלם ע"י הקריאה בתורה אחר התפלה, והטעם הוא לפי שהקורא בתורה קורא [בשמותיו³⁷ של הקב"ה, ולשון קריאה הוא כאדם הקורא לחבירו שמביאה לגילוי מן ההעלם והמרחק שהי'] בתחלה כו'. כמ"כ עד"מ באותיות התורה קורא הוא לאור א"ס ב"ה הגנוז בח"ע כי אורייתא מחכ' נפקת³⁸ כו', והרי הוא ית' בא לידי גילוי בכללות נש"י בלבבם כשקוראי' באותיות התורה שבכתב שהוא גנוז בהם בהעלם כידוע מפני שבאתעדל"ת דנפש האלקי' למטה נעשה אתעדל"ע³⁹ והקב"ה יושב וקורא כנגדו⁴⁰, דהיינו שגם באצי' נמשכים בחי' מוחין ע, אדאו"א הגנוזים ובאים לידי גילוי בז"א כו' וד"ל. ואמנם העוסק במקרא מדה ואינה מדה⁴¹, ומנעו בניכם מן ההגיון⁴² כו', והעיקר הוא המשנה שנק' דבר ה' וכמ"ש ואשים דברי בפיך⁴³ כו' וגם נק' מלכות מתניתן מלכתא⁴⁴ כמ"ש בי מלכים⁴⁵ כו', ויש להבין ההפרש ביניהם. הנה ארז"ל על א"י שנק' ארץ צבי⁴⁶ מה הצבי אין עורו מחזיק בשרו כו', פי' בשר הצבי כשמתפשט בגידול גם עורו מתפשט עמו כא' ממש וכשכלה הבשר יתקמץ העור ויכלה גם הוא, משא"כ בשאר בהמה וחי' שגם כשיכלה הבשר העור במקומו עומד כו'. וזהו משל לא"י שנק' ארץ צבי דהיינו כשיושביה בה [oldpage_קב] בהתפשטות והתרחבות גם מקום שטח הארץ מתפשט' וכשכלו יושבי' גמדא⁴⁷ כו'. והנה כתיב ונתתי צבי בארץ החיים⁴⁸ כו'⁴⁹ שגם ארץ החיים דלעילא נמשלה ג"כ לעור הצבי.

וביאור הדבר זהו ענין ההפרש בין תשב"כ לתשבע"פ, כי הנה בתשב"כ אין ההבנה והשכל בה עיקר, שהרי כמה ענינים שבה שאין להם הבנה כלל, ויש כמה סיפורי מעשיות שאין להם הבנה מה הכוונה בסיפורם⁵⁰ כו', רק האותיות שבה המה העיקר להיות כי הם רמזים לבד, ועד"מ תלמיד הלומד לפני רבו שהתלמיד משכיל הסברא שלומד מרבו ומשיגה אך אינו משכיל היטב עומק נקודת ההשכלה על בורי' וזה לא יוכל הרב להסביר לו בדבור כ"א ברמיזא לבד שמרמז לו באצבע על עיקר הנקודה, משא"כ חיצוניות הסברא כבר הסביר לו בדבור ויוכל להשיגה מדיבוריו אבל נקודת פנימי' של ההשכלה לא יוכל להביא בדבור כ"א ברמז לבד. וזהו כענין די לחכימא ברמיזא⁵¹, פי' לחכימא דוקא שכבר משיג חיצוניות השכל והסברא יוכל להבין גם ברמז עיקר הנקודה, כי הרמז אינו אלא על עיקר הנקודה מה שלא [הי'] באפשרי לפרש בצירופי אותיות כו' וד"ל. וכמ"כ הנה כל עיקר תשב"כ הוא בחי' נקודה הפנימי' של תושבע"פ מה שלא יוכל להגלות בדבור כ"א בדרך רמז לבד והן הן האותיות שבה שהמה רק רמזים לבד, דהיינו לצייר איכות אופן המשכת נקודת החכמה הנגלית בתשבע"פ אם כך או כך כו' שהאותיות אינם רק ציורים לבד, והעיקר בתשב"כ הוא רק ציורי האותיות כי אם יחסר אפי' קוץ א' פסולה⁵² כידוע. וה"ז דומה ג"כ לאומן הבונה עפ"י חכמתו אך כדי שלא יטה ימין ושמאל [י]צייר מתחלה ברמזים כל אופני חכמת הבנין ע"ג לוח כו' וכמ"ש במ"א ע"פ ואהי' אצלו אמון⁵³ כו' וד"ל. משא"כ תושבע"פ הי'⁵⁴ החכמה וההבנה הגלוי' לשכל והשגה שהעיקר בה הדבור ע, בבהסבר להטע[י]ם הסברא בגילוי דוקא, כמשל השגת התלמיד מה שלומד מרבו כו' ולא ברמז כו'. ולהיות כן הנה יובן למשכיל שזהו ההפרש ביניהם, שהדבור בהסבר בגילוי אין תלוי האורך ורוחב שבו אלא לפי אופן ההשגה שבגילוי, אם הי' באורך ורוחב בהתפשטות גדולה גם הדבורי' יהי' ממילא ומאליהם בהתפשטות גדולה באותיות רבים כו' [ואם הוא בצמצום ובקצרה גם האותיות הדיבור יהי' בקצרה וצמצום כו'], וא"כ אין האותיות שבדבור מצד עצם⁵⁵ כלום כי ממילא נעשו כנראה בחוש שלא יחשוב האדם מתחלה איך לדבר השכל כי הדבור מאליו יתנהג כפי אופן השכל⁵⁶ וכמ"ש במ"א דאבא יסד ברתא⁵⁷ כו' וד"ל. אבל ציורי אותיות שבכתב אינם תלויים בהבנה ושכל כלל מאחר שהן רק רמזים לבד כנ"ל, א"כ אדרבה הציור בדקדוק גדול הוא ולא יגרע ולא יוסיף ממנו אפי' קוץ א' כי ישתנה איכות ההבנה מפני שינוי הקוץ כו', משא"כ הדבור בהסבר השכל אין בהם דקדוק כלל אם יסביר בצירופי אותיות כאלו דוקא או באופן אחר רק שיובן מהם ההשגה והטעם שהוא העיקר כו'. וזהו שתשבע"פ שנק' סיפור ולא ספר אין קפידא בשינוי ציורי אותיות משא"כ בתשב"כ שנק' ספר⁵⁸ כמ"ש בזהר וד"ל. וזהו שארץ החיים הוא תושבע"פ נמשלה דוקא לעור הצבי שכפי ערך הבשר כן יתפשט העור וזהו משל שלפי ערך האור והשכל כן יתרחבו האותיות ממילא ובלתי האור והשכל ממילא כלא יהיו, משא"כ בתשב"כ שציורי האותיות במהותם יתקיימ[ו] בל יגרע[ו] ובל יוסיפו עליהם כנ"ל וד"ל. ומפני טעם זה דאותיות תשבע"פ הם בתכלית הביטול ממציאותם לגבי מקור הסברא והשכל המנהיגם כנ"ל [וד"ל], לזאת יתרון מעלתם בזה על תשב"כ עד שהעוסק במקרא מדה ואינה מדה כו' ועל המשנה נאמר ואשים דברי בפיך כו', כי אוא"ס ב"ה אינו שורה כ"א על תכלית הביטול ממציאותו⁵⁹ כידוע ובדבור שבתשבע"פ כששונה ההלכה והסברא אין הדבור כלום מצד עצמו לכך מתניתן⁵⁹ מלכתא כמלך הגוזר⁶⁰ על⁶¹ עבדו ושלוחו שאין השליח תופס מקום בעצמו כו' וכמ"ש במ"א, משא"כ באותיות תשב"כ אע"פ שקוראי' בשמותיו כו' הנה האותיות יש ודבר מה כי מחכמה עילאה נפקת והחכמה היא יש ודבר מה לגבי אור א"ס ב"ה כידוע וד"ל. וכמ"כ גם האהבה בתענוגי' שבתפלה שהוציאה מן ההעלם לגילוי בנקודת הלב הוא יש ודבר מה שהרי יש מי שאוהב כו', ואעפ"י שנאמר בה מה יפית ומה נעמת כו' אין אור א"ס שורה בה כמו בדבור בתשבע"פ מטעם הנ"ל בקריאה בתשב"כ וד"ל. וזהו אין להקב"ה ע, גבעולמו אלא ד"א של הלכה⁶², וכן ענין מי שתורתו אומנתו⁶³ פטור מן התפלה היינו מטעם הנ"ל להיות כי לית מחשבה⁶⁴ אפי' חש"ב מ"ה⁶⁵ דחכמה עילאה תפיסא בעצמות אור א"ס כידוע, אבל הדבור בתושבע"פ להיותו תכלית הביטול שם הוא נתפס והם ד' אותיות⁶⁶ שלו כו', וזהו שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים⁶⁷ דוקא וד"ל.

וזהו שמסיים כאן⁶⁸ בפ' זו אחר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים כו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם כו' ונתתי לכם מורשה⁶⁹ כו', כי הנה אחר שיצאו ממצרים דגרון ובא לידי גילוי בחי' לידה הנ"ל כתיב ואראך מתבוססת בדמיך⁷⁰ כו' דהיינו כמשל הלידה גשמיות שיוצא הולד מטונף מאד בדם נדות ודברים זרים ומאוסים מאד וצריך שישטפוהו מהם כידוע. וענין טינוף זה הוא לתועלת הולד כ"א הי' הפסולת הזה מובלע בבשרו הי' רע מאד במכאובים רבים כו' וע"י שנתקבץ ונאסף הפסולת שלו למקום א' ונבדלו הימנו ויצאו בלידה לחוץ ישאר הולד נקי מכל⁷¹ פסולת כו'. כמ"כ עד"מ האהוי"ר שנתגלו בבחי' לידה מן העלם העיבור במעי הבינה כנ"ל יצא עמם הפסולת שלהם נבדלים בפ"ע והולכים לאיבוד חוצה כו', היינו תגבורת המחשבות זרות שנתגברו בעת נקודת גילוי הלב ויבלבלו אותו [והמה] הרהורי שטות בלתי ימצא בהם איזה תועלת כלל אפי' למילי דעלמא וה"ז כמשל דברים המאוסים שבלידה כנ"ל, וכ"ז לתועלת האהוי"ר שיצא נקי בלב בלתי תערובות רצונות נכריות עמם כו' רק רצון א' לה' תמים לבדו ואין זר אתו כמ"ש נקי כפים ובר לבב⁷² כו' וד"ל. וזהו ואראך לכנס"י מתבוססת בדמייך בחי' דם הלידה שנאחזים בהם מותרי השפע לחיצוני' כו' ואומר לך בדמייך חיי⁷³ שיהי' לך לתועלת הבירור מכל סיג כנ"ל וד"ל. וזהו והבאתי אתכם אל הארץ כו' כי כאשר יאבד הפסולת הנ"ל ותתברר שם ב"ן אזי כתיב אשת חיל עטרת בעלה⁷⁵ למעלה משם מ"ה⁷⁴ כמ"ש במ"א, ותהי' עטרת תפארת⁷⁶ [לאברהם] וליצחק כו'. וזהו אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם כו', פי' להיות להם למוחין ומקור החיות כי נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים⁷⁷ כו' כמ"ש בזהר. וביאור דבר זה [oldpage_קג] הוא מה שאמר אשר נשאתי את ידי פי' עד"מ כשאדם מגביה איזה חפץ ע, דמן מקום הנמוך הרי יוכל להגביהו עד למעלה מראשו [כי היד יש בו כח ההשפלה למטה מטה מרגליו הרבה וגם ענין ההגבה עד למעלה מראשו] הרבה [כו'], והרי הטובע בנהר⁷⁸ אעפ"י שראשו מוטבע אם ידיו פשוטות עדיין למעלה מהנהר יוכל להנצל מטביעתו כו' כי פשיטת היד למעלה מהראש בגובה הרבה כו' וכמ"ש במ"א בענין נשיאת כפים⁷⁹ כו'. ועד"ז יובן גם כאן אשר נשאתי ידי הגבהת ידי למעלה מן הראש הרבה פי' ידי יד כהה⁸⁰ דבחי' מל' דאצי' אשר הי' ראש לשועלים⁸¹ דבי"ע כידוע, ולע"ל כתיב בה כי תהיו אתם ארץ חפץ⁸², וכמ"כ כתי' ונתתי צבי בארץ החיים פי' חפץ ורצון העליון של המאציל הנק' כתר⁸³ עליון שלמעלה הרבה מהראש ומוחין דחו"ב דאצי' כידוע, ישרה בארץ החיים מל'⁸³ דאצי' כי תהי' עטרת בעלה כעטרה המקפת על הראש ומוחין כו' וכמ"ש במ"א, וזהו ג"כ ענין צבי שהוא לשון רצון⁸⁴ כידוע וד"ל. וזהו המשך דברי הפסוק הנ"ל והבאתי אתכם כללות נש"י אל הארץ אשר תקרא לע"ל בשם ארץ חפץ העליון כו' אשר נשאתי אותה בידי למעלה מן הראש להיות לעטרת תפארת כו' לאברהם וליצחק ונתתי לכם מורשה להיות כי גם אתם נק' בשם ארץ חפץ זו כידוע דכנס"י היא בחי' מל'⁸⁴ דאצי' ע"כ תהי' לכם דוקא מורשה וד"ל. ובכ"ז יובן ענין הסמיכות שאחר היציאה מסבלות מצרים יביא אותם אל ארץ חפץ כו' שהן הן ענין תשב"כ ותשבע"פ הנ"ל, שע"י הקריאה בתשב"כ הם יוצאים מסבלות מצרים מן ההעלם לגילוי כנ"ל ואח"כ בדבור בתשבע"פ הנק' ארץ החיים ארץ טובה ורחבה פי' האור עם הכלי מתרחבים כא' כמו משל עור הצבי כנ"ל בזאת הוא מביאם אל ארץ חפץ דוקא, לפי שלע"ל יהי' תשבע"פ למעלה מתשב"כ מטעם הנ"ל וד"ל. ובזה יובן הטעם למה המצוה לזכור יציאת מצרים דוקא יותר משאר ד"ת כמו ק"ש ותפילין וכדומה, דכתיב למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך לרבות הלילות⁸⁵ שמצוה להזכיר גם בערב כמו בבוקר כידוע. אך הענין הוא להיות כי בכל יום אדם יוצא ממצרים עורף דקליפה הוא הרצון הזר כידוע המעכב את הלידה כנ"ל מחמת מיצר הגרון כו', וע"י יציאה זו מן העלם העיבור באה הנשמה האלקי' למדריגת חפץ העליון להקרות בשם ארץ חפץ כנ"ל וכמ"ש בר"מ כ"א חפץ בה המלך⁸⁶ ונקראה בשם כו' כי נעוץ תחלתן בסופן⁸⁷, ע"כ בכל יום החיוב לזכור יציאת עא, אמצרים כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר⁸⁸ באופן חדש⁸⁹ כו', וגם בלילה המצוה לזכור כמו ביום לפי שבלילה האור [יותר] נפלא ומבהיק⁹⁰ להאיר את החשך כו' ובלילה מתגברים החיצוני' לינק ממותרי השפע דבחי' יסוד כו'. ואמנם בלידה הוא גילוי האור להאיר את החשך ולהבריח את יניקת החיצונים וכמ"ש בעמוד אש לילה⁹¹ ולע"ל כתיב ולילה כיום יאיר⁹² מטעם זה כי יולד משיח דכתי' בי' אני היום ילדתיך⁹³ כו' וד"ל.