להבין שרש כל הדברים הנ"ל

עא, אביאור על הנ"ל

להבין שרש כל הדברים¹ הנ"ל. הנה [תחלה יש] להבין שרש ענין מצרים דקדושה² הוא מ"ש בלק"ת ע"פ ופרעה עומד³ על היאור שהיאור הוא בחי' יסוד אימא שמסתיים בחזה דז"א כו', והעורף דפרעה הוא העומד ומעכב את הלידה כו', והגרון הוא מצר מ"י שבו נתצמצם מוחין דאו"א במיצר גדול דקטנות כשבאו להתגלות בלב כו'. וביאור כ"ז, הנה מבשרי אחזה⁴ להיות כי אנו רואים באדם התחתון שמן השכל שבמוח יהיו⁵ הולדת המדה אהבה או יראה, ויש להבין בזה איך יומשך מהות המדה ממהות השכל מאחר שאינה ממציאות א' כלל כי הרי אין מהות האהבה אפי' מעין ודוגמא של מהות השכל כו'. אך הענין הוא דיש בחי' ממוצעת ביניהם שבו יתחברו וישתתפו עד שיומשך המדה מן השכל, והיינו להיות כי לאחר שנולדה האהבה בלב כבר נסתלק השכל לגמרי ובהיות השכל של המדה במוח עדיין לא הי' קצת רמז למציאות אהבה שבלב. וא"כ היתה רגע א' שלא הי' בה לא הארת השכל שבמוח ולא מהארת המדה שבלב, והיינו לאחר סילוק השכל במוח ובא להוליד המדה בלב ועדיין לא נולדה אז ברגע ההיא הי' הפסק וחלל ביניהם במציאות א' שאינו לא ממהות השכל ולא ממהות [ה]מדה כו', ומציאות מהות זה שאינו לא שכל ולא מדה הוא בחי' הממוצעת [ביניהם] שע"י יתחברו כו', והיינו מקום ההיפוך שהשכל מתהפך למדה ונק' מקום החתך כו'.

וביאור הדבר להיות כי ידוע דשכל וטעם של האהבה או יראה מתחלת נביעתו במקורו במוח הוא בהתרחבות גדול עא, בבאותיות מחשבה ועיון כו', ואח"כ הולך ומתקצר ומתצמצם עד שנעשה באותיות קצרים מאד לפי אופן [צמצום המדה בלבד ואמנם עכ"ז ממהות שכל הוא עדיין. אך להיות כי נתצמצם כ"כ לפי אופן] המדה אזי יש בו משיתוף והתחברות שניהם ממהות השכל וממהות המדה, אבל הוא בתכלית הקטנות של השכל ותכלית המיצר ולגבי המדה הוא שרש ומקור להגדילה ולהרחיבה אח"כ בהעלם כו' כי כשתתגלה המדה תסתתר גם היא בה כידוע וד"ל. ועד"ז יובן ממש בעבודת ה' בתפלה לפעמים ההתבוננות דאם הבנים⁶ הי[א] מתיישבת⁷ במוח היטב להעמיק בגדולת ה' כו', אך עורף הוא רצון דקליפה חומר הגוף מעכב הלידה שהוא היציאה של המוחין אלו לגרון לבא בגילוי הלב כו' ונשארת במוח התפעלות המדה בבחי' עיבור תלת גו תלת⁸ ראשו בין ברכיו⁹ כו' כמ"ש במ"א, והיינו חבלי לידה דפרעה המעכב כו'. ואמנם כשהמוחין יוצאין מהעלם העיבור ובאים להתצמצם בגרון היינו שבאים לבחי' ממוצע בין ההתבוננות והתפעלות האהבה ואז הוא תכלית המיצר של התרחבות ההתבוננות כנ"ל, ומחמת המיצר והצמצום דגרון כשבאים בגילוי אח"כ בלב וחזה כו' אזי הם כדוגמת שאון רעש מים רבים כשמסתירים ומעמידים אותם במסך ואח"כ בפתע פתאום יעבירו המסך כמ"ש במ"א, שזהו סיבת קיבוץ האורות ומוחין דאו"א בחזה דז"א ברעש באה ההתלהבות בלב כו', והיינו מסיבת המצר שלהם בגרון בתחלה יוצאים אח"כ ברעש כו' וד"ל. וזהו אם הבנים שמחה¹⁰ פי' כשמוחין דאימא מסתיימים בחזה הלב ברעש כנ"ל אז כנס"י נק' שמחה להיות כי מל' יוצאה מבחי' נקב החזה מאחורי[י'] ולכך נק' נקבה¹¹ כידוע והוא בחי' אחוריים דז"א, ונק' כלת משה¹² בבחי' פנימי' ז"א כאשר עדיין מקבלת ג"כ קיבוץ גילוי אורות דאו"א בחזה הלב כו'. והוא ההפרש בין פנימיות הדבור לחיצוניות הדבור, דהיינו האמירה בהבל הלב מהחזה בתגבורת שהוא המקור וכח המדבר כו' נק' פנימי' הדבור והוא לב דכנס"י הנק' [oldpage_קד] שושנה¹³ עילאה שנמשלה לשושנה גשמיות שבין החוחים¹⁴ כו' שהי' בחי' חיצוניות הדבור בה' מוצאות שהוא כבר כשיצאה מבחי' נקב שבחזה מאחוריו כו' וד"ל. ולכך כשהמל' בבחי' פנימיות ז"א נק' שמחה מפני שאם הבנים שמחה אז ג"כ בקיבוץ המוחין ברעש מחמת יציאתה מן המיצר דגרון כנ"ל וכמשל שמחת מי שיצא מבית האסורים. וכן ענין השמחה בכ"מ הוא תגבורת הקיבוץ והאסיפה מגבוה לנמוך¹⁵ כו' שלא לפי המדה עא, גכמ"ש במ"א וד"ל. וע"ד כל הנ"ל יובן למעלה באצי' כשז"א דאצי' בבחי' עיבור במעי אימא תלת גו תלת הוא מחמת פרעה העליון כו', היינו ענין תכלית העלם המדות דאצי' במקורם בבינה דאצי' ואז הם בתכלית הקטנות דהיינו רק בבחי' נה"י לבד כמשל הולד המקופל כו' ומחמת זה יורדי' מותרי השפע לג' שרי פרעה¹⁶ שר המשקים ושר הטבחים כו'. לפי שנתצמצמו מאד הפנימי' מוחין דאו"א בכ"ע¹⁷ דקדושה אז יש מקום יותר להמשכת ויניקת אחוריים דכתר ונק' פרעה¹⁸ כידוע, ואח"כ יצאו המדות דאצי' בבחי' גילוי מן ההעלם וכמ"ש בכוונת דפסח ויוציאנו הוי' אלקינו¹⁹ חו"ב ממצרים דגרון כו', ומתחלה הי' יציאתם העיקרי מן אחוריים דכתר המעכב לידתם כנ"ל, וזהו שהיו משועבדים לפרעה כו' אנו ובנינו²⁰ כו' ואח"כ יצאו מבחי' העיבור לגילוי, אבל נתצמצמו במאד בגרון הנק' מצרים. והוא ענין תכלית קטנות המוחין דאו"א דאצי' כשבאין לבחי' ממוצע להיות מתהוה מהם מציאות מדה דאצי' אור חסד או אור גבורה וכדומה וכנ"ל, עד שהוציאם ממצרים ויצאו לגילוי גמור במהות מדות בחזה דז"א בהתרחבות והגדלה בין במדות בין במוחין שלהם כמבואר ע"פ משל הנ"ל וד"ל.

והנה הקל קול יעקב²¹ כו' היינו חכמות בחוץ תרונה²² תרין חכמות תשב"כ ותשבע"פ, ותשב"כ נק' חכמה עילאה ושבע"פ נק' חכמה תתאה²³, ושניהם יוצאים ע"י הקול דקנה אלא שבכתב הוא בלשון קריאה ושבע"פ הוא בלשון משנה כו'. ויש להבין תחלה איך ע"י המקרא יוצא העלם העיבור לגילוי בנקודת הלב כו', הנה אנו רואים שהקול יש בו מהרכבת שני דברים מן המוח ומן הלב, שהרי הוא יוצא מהבל הלב ונמשך בקנה שהוא יוצא מן המוח כו'. והענין הוא דלהיות כי הקנה הגשמי מורה על צמצום ומצר המוחי' והוא כאשר ירצו להתהפך למדה כנ"ל הרי הקנה ממוצע גמור בין המוח ללב, ולכך בקול ד"ת שהקנה מוציא מהבל הלב בזה הוא מחבר את המוחין דאורייתא ללב דכנס"י להיות יציאתם מן ההעלם לגילוי, וזהו ענין הקריאה שהוא להוציא ההעלם של המוחין עליונים לגילוי בכללות נש"י כו' וד"ל. והנה ההפרש בין תשב"כ לתשבע"פ מבואר שהעיקר בתשב"כ הן האותיות דוקא וכו', ושרש הדברים הוא כך כי האותיות הן רמזים לבד לצייר אופן ההמשכה איך תהי' כך או כך אבל לא שיש בהם עצמם השגה וטעם כלל, דהיינו הבי"ת מורה אופן ההמשכה באורך ורוחב ימין ושמאל כו', והוי"ו אופן ההמשכה מלמעלה למטה וכדומה, הרי אין בבי"ת שום השגה עדיין רק שמרמזת ומציירת איכות אופן ההמשכה וכמשל עא, דהמרמז לתלמיד כו'. וכמ"כ ציורי אותיות תשב"כ הן שרשים ומקוריים לחכמה הנגלית בהשגה בתושבע"פ דהיינו באיזה אופן יומשך חכמה וטעם פלוני כו', וא"כ עדיין המה הגבה למעלה מהחכמה וההשגה ולכך נק' ח"ע שלמעלה מן השגה כו', מאחר שהן מו[ר]ין איך תומשך השגה פלונית שבתושבע"פ וכו' וד"ל. משא"כ בתשבע"פ שעיקרה בבינה²⁴ [הוא] הדבור בחכ' תתאה כו' והיינו שהעיקר הוא ההשגה והטעם למה זה כשר וזה פסול כו' וצירופי האותיות שבתשבע"פ אינם אלא לפי אופן השכל והטעם כן יתהוו צירופים, וכל שהשכל והטעם יותר בריבוי כן יתרבו ממש האותיות, ולא שיהי' קפידא בציורם כי מאחר שכבר הם נלקחים מן השכל והגילוי של השגה א"כ אין מרמזין כלום לציור כו' רק הם כדבר א' נחשבים ממש עם השכל שכפי אופן אורך ורוחב השכל כן יהי' אורך ורוחב הצירופים. ועד"מ הנה כשישכיל סברת והשגת איך שהוא ית' אדון העולם במוחו יתהוו צירופי אותיות אדון העולם ממילא כו' וכשיעמיק יותר שכלו בזה יתהוו ממילא צירופים אחרים נוספי' על תיבות אדון עולם כו', ונמצא האור עם הכלי שהן האותיות נובעים כא' והעדר ומיעוט הכלי הוא רק מהעדר ומיעוט האור ובריבוי האור ירבו הכלי[ם] והרי אין לכלי שום סיבה במיעוטה וריבויה מצד עצמותה כ"א מחמת מיעוט וריבוי האור כו', והטעם מובן להיות כי הכלי נעשה מהתעבות האור²⁵ כידוע ולית לי' מגרמי' כלום ואינו תלוי רק באור כו' וד"ל. וזהו שא"י דוקא נק' ארץ טובה ורחבה²⁶ כו' כעור הצבי שאין עורו מתפשט כ"א בהתפשטות בשרו כו' וכנז' בגמ' גמדא²⁷ לה כו', לפי שמדת מל' הוא בחי' אותיות הדבור²⁸ ולית לה מגרמה כלום²⁹ וכל ריבוייה או מיעוטה אינו אלא ע"פ ריבוי או מיעוט האור כנ"ל. וזהו הטעם שלא מצינו ענין העליות וירידות פעם בקטנות ופעם בגדלות כ"א במדת מל' וכנז' בע"ח בשער נוק' דז"א³⁰ דלפעמים הי[א] רק בחי' נקודה תחת היסוד כו' ולפעמים מגדלת³¹ מעט להיות מתלבשי'³¹ נה"י דז"א ולפעמים יותר בגדלות עד שתהי' בנין שלם בבחי' אצי' כו', ועליות וירידות מן הקצה אל הקצה כאלו לא מצינו בכל הפרצופים. כי הגם שבז"א יש ג"כ יניקה וגדלות היינו מיעוט האורות והמוחין או ריבויי' אבל הכלים שלו לא יגדלו ולא ימעטו מפני מיעוט או ריבוי האורות והמוחין כו', משא"כ במל' נתרבה ונגדל הכלים ואותיות שלה ע"י אופן ריבוי האורות ומוחין בה כו' וד"ל. וזהו ארץ טובה מאירה בריבוי מוחין אז רחבה ביותר לפי אופן הריבוי טובה כו', ועד"ז יובן ג"כ בתשבע"פ שהוא הדבור דוקא לפי אופן השכל והטעם הוא כנ"ל, משא"כ בציורי אותיות תשב"כ שהן בפרצוף אבא שהכלים שלו עב, אלא ירבו ולא ימעטו בשביל ריבוי ומיעוט האור כו' לכך הקפידא בציורים כו' וד"ל.

ועתה יובן ענין הקל קול יעקב כו' כי ע"י הקריאה בתשב"כ מרמז להמשכת חכמה איך תהי' אופן יציאתה לגילוי מן ההעלם אבל בתשבע"פ הנגלית אין מצות הקריאה עיקר אלא ההשגה וטעם וממילא יתרחבו האותיות כנ"ל, והנה מה שלא יוכל להוציא ממצרים דגרון לגילוי הלב בתפלה ובמעשה המצות כו' יוכל להוציא מן ההעלם ע"י הקריאה בתשב"כ אחר התפלה ע"י הקנה המחבר המוח ללב כנ"ל. ואמנם ענין לימוד תושבע"פ הוא גבוה מכל עיקר ענין התפלה וכמו רשב"י שהי' תורתו אומנתו³² כו'. [oldpage_קה] והטעם הוא לפי שיש יתרון מעלה בתשבע"פ דכתיב ביה³³ מלכים ימלוכו³⁴ כו' ומתניתין מלכתא³⁵ כמלך הגוזר ואומר לעשות כך ולא כך כו' והוא מחמת בחי' ביטול שבחכמה שהי[א] הגבה למעלה מאהבה בתענוגים, כי גם הקורא בתשב"כ ומוציא לגילוי הלב מן העלם המוחין עליונים כנ"ל, עכ"ז אהבה רבה זו הי[א] יש ודבר מה שהרי יש מי שקורא כו'. ואמנם העיון בתושבע"פ הוא תכלית הביטול במציאות שאינו מרגיש עצמותו כלל רק שהוא בחי' כלי לדבר ה' זו הלכה³⁶ שבפיו לגזור אומר כשר פסול כו' וכמ"ש ואשים דברי בפיך³⁷ כו'. ועוד זאת יתרון מעלת תושבע"פ על תשב"כ להיות כי אשת חיל עט"ב³⁸, והגם דאורייתא מח"ע נפקת³⁹ הי[א] תשב"כ, אבל שרש תשבע"פ היא הגבה למעלה מן החכמה והיינו מבחי' כתר עליון שרש החכמה ולכך נק' ארץ חפץ, שהרי אנו רואים שהרצון העליון בפירוש איך לעשות לא ימצא כתוב ומפורש בתושב"כ כ"א בתושבע"פ דוקא, וכמו פ' ציצית שלא היינו יודעים איך לעשות ציצית כ"א ע"פ המפורש בתושבע"פ וכמ"ש זה בארוכה במ"א בענין תר"ך עמודי אור⁴⁰ כו', שלזה הטעם נק' ארץ חפץ שרצון העליון שורה בסוף כל דרגין דוקא כי נעוץ תחלתן בסופן⁴¹ כו' וסוף מעשה במחשבה תחלה⁴² כו', משא"כ תשב"כ שרשה בבחי' יסוד אבא⁴³ כידוע. וזהו שאשת חיל הוא [בחי'] הדבור דתושבע"פ יהי' לע"ל עטרת בעלה כי כצנה רצון תעטרנו⁴⁴ כו' וד"ל.

וזהו ונתתי צבי בארץ חיים⁴⁵ פי' צבי הוא לשון רצון⁴⁶ ע"פ התרגום וצביתי ברעות נפשי⁴⁷ כו', וגם ענין צבי הוא צביוני⁴⁸ כו', וביאור הדבר היינו שיתגלה בחי' הארת אריך דאצי' עב, בבמל' הנק' ארץ חיים מטעם הנ"ל שהרצון העליון עיקרו בתושבע"פ דוקא וד"ל. ובזה יובן מה שמסיים בפ' זו והבאתי אתכם⁴⁹ אל הארץ אשר נשאתי את ידי וכו', פי' חג"ת דא"א נק' בשם יד הגדולה יד החזקה⁵⁰ להיות שהן מתפשטים בלי גבול מפני שהם למעלה מן החכמה כידוע ועליהם נאמר ואת ארבע הידות⁵¹ כו' וד"ל. כי חו"ג כ"א כלול מב' [מדות כו', ולהיות כי הרבה הן גבוהים מן המוח שבראש לכך יכולים] להגביה הידים הגבה למעלה מן הראש וכמ"ש במ"א בענין נשיאת כפים וישא אהרן [את] ידיו⁵² כו' ששרש הידים הוא בבחי' רדל"א שהחכ' ומוחין שבראש הוא סוף מדרגתו בחי' מל' שבו כו'. וזהו אשר נשאתי את ידי יד כהה⁵³ דמל' דאצי' שירדה בסתר המדרגות נשאתי אותם⁵⁴ הגבה למעלה מראשו כו', והן בחי' חג"ת דא"א שיכולים להשפיל עצמם למטה מטה ולהגביה למקום הגבוה מאד נעלה מן הראש ומוחין וכמ"ש ומתחת זרועות עולם⁵⁴ כו' וכמ"ש במ"א וד"ל. וזהו עיקר ההוראה על עוצם הפלאת מדרגתם למעלה [מן] הראש במה שיכולים להשפיל עצמם מאד למטה מטה כו', וכמ"ש במ"א בענין ימינך פשוטה⁵⁵ [מטה מטה] לקבל השבים מחמת שהי[א] יד הגדולה הגבה למעלה מן הראש כו' וד"ל. והיינו שעליות המל' יהי' מהארת הכתר דוקא וכמ"ש וגאלתיך אנכי⁵⁶ מי שאנכי⁵⁷ כו' מטעם הנ"ל שנעוץ תחלתן בסופן כי אשת חיל עט"ב לפי שהרצון עיקרו בתושבע"פ, וכמ"ש ונתתי צבי בארץ החיים כנ"ל וד"ל.

וזהו אשר נשאתי אותה והעליתיה כ"כ בעליות המדריגות עד שתהי' עטרת תפארת⁵⁸ לאברהם וליצחק כו' וכמ"ש והיית עטרת תפארת כו' צניף מלוכה בכף אלקיך⁵⁹, פי' עטרת תפארת ידוע כי הפאר שבעטרה שעל הראש של אדם זה לא ידמה לפאר עטרת זו בראשו של אדם א[חר] נמוך ממנו במדרגה וכיוצא בזה. אמנם העטרה בעצמה כשאינה בראש כל אדם רק תלוי' ועומדת הנה הי[א] כלולה מכל מיני פאר שבעולם שהרי כאשר ילבשנה אדם זה יתפאר בה באופן פרטי ואדם אחר יתפאר באופן אחר, אבל בעצמותם הי'⁶⁰ גבוה מאד נעלה מן ההתפארות לגמרי, כי ההתפארות הוא ע"י האדם שהוא בחי' כלי אליה ולפי אופן הכלי יהי' בה אור הפאר וההידור, משא"כ כשהי[א] בלא כלי הרי ההתפארות בה בעצם⁶¹ ולא בפועל וכמ"ש במ"א וד"ל. וזהו עטרת שהי[א] תפארת לכל לובשה כו', וע"ד משל זה יובן למעלה דכתר עב, גדז"א מת"ת דאימא⁶⁵⁶² ה"ז ענין תפארת פרטי לז"א הנק' אדם⁶³ העליון כידוע, ואמנם בחי' ת"ת דאימא שהוא כתר לאו"א⁶⁴ הוא ענין הפאר בעצם ולא בפועל כמ"ש⁶⁶ העטרה בעצמה כנ"ל. וזהו והיתה עטרת תפארת עד שתשלח הארת ההתפארות להיות כתר גם לז"א בעלה כמ"ש עטרת בעלה כו' וכ"ז הוא מסיבת העליות המל' ישכיל עבדי⁶⁷ ירום ונשא וגבה מאד עד שתהי' צניף מלוכה בכנף⁶⁸ אלקיך פי' בחג"ת דא"א כנ"ל וד"ל.