שיחה ב

93שיחה ב

א. סמיכות פרשת מקושש לפרשת עבודת אלילים

בסוף פרשתנו¹ מביא רש"י מדברי רבי משה הדרשן: "למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודת אלילים, לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודת אלילים, שאף היא שקולה ככל המצוות כו'"².

ב"תוספות"³ נאמר: "מעשה המקושש היה בתחלת ארבעים, מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים". ולפי זה מובן הקשר של פרשת מקושש לפרשתנו בכלל, שבה מדובר על חטא המרגלים, שהוא הסיפור העיקרי בפרשתנו ועל שמו נקראת הפרשה כולה, פרשת שלח – כי מעשה המקושש הוא הוצאה של מעשה המרגלים.

ב

כיון שהתורה קובעת את פרשת עבודת אלילים בין מעשה המרגלים לבין פרשת מקושש, מובן, שגם לדעת ה"תוספות" קשורה פרשת המקושש לפרשת עבודת אלילים, כפי שמביא רש"י מדברי רבי משה הדרשן, וכפי שמסביר ה"תוספות"⁴ את דברי הגמרא⁵ "יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר⁶ מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באיזו מיתה"⁷, ש"אף על גב^* דמיתה סתם חנק היא, מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה, דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר, דכופר במעשה בראשית"⁸.

93ויש להוסיף: קשר זה שבין פרשת המקושש לפרשת עבודת אלילים הוא רק בעצם החטא של שבת ועבודה זרה, אך מן העובדה שהסמיכות אינה בין חטא של חילול שבת סתמי ורגיל, אלא דוקא בין חטא המקושש לבין עבודה זרה, סביר לומר שפרשת עבודת אלילים קשורה לאופן מסויים זה של חילול שבת, שהיה אצל המקושש, "דלשם שמים נתכוין".

ויש לומר, שמשום שכל זה הוא חלק מפרשת שלח, שעיקרה היא פרשת המרגלים, צריך לומר, שגם ענין זה קשור למשמעות של "מעשה המרגלים"⁹.

ב. "לשם שמים נתכוין"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי המדרש המובאים ב"תוספות": "דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים".

לכאורה, כדי להראות שעדיין חייבים במצוות – מדוע הוא היה צריך דוקא לחלל שבת, ובמיוחד כאשר על ידי כך הוא מגיע לחטא חמור ביותר "את דמכם לנפשותיכם" – שופך דם עצמו¹⁰ – הוא גורם לכך ש"ייהרג". הוא היה יכול להראות עובדה זו בעוברו עבירה אחרת, קלה ביותר, המחייבת עונש מלקות או ממון וכדומה?

גם בתרגום יונתן¹¹ מופיעה נקודה זו, שמקושש העצים לא התכוון לחלל שבת במזיד, אלא לשם שמים נתכוון, אך ה"תרגום יונתן" מסביר מדוע דוקא חילל שבת: בני ישראל ידעו אז רק את "גזירת שבתא", אך לא את העונש הניתן על חילול שבת – "קנסא דשבתא לא אשתמודע להון", ולכן התכוון מקושש העצים, שעל ידי מעשיו "אשתמודע קנסא (של שבת) לכל בית ישראל".

אך לפי המדרש, המובא בתוספות, שהוא עשה זאת כדי להראות שחייבים במצוות, אין מובן מדוע בחר דוקא בחילול שבת, כדלעיל?

94וההסבר לכך הוא בהתאם לדברי המהרש"א¹², אשר על השאלה כיצד הוא חילל שבת כדי להודיע באיזו מיתה דנים מחלל שבת, הוא מסביר¹³: כיון שלא היה לו צורך במלאכה זו, אלא "לידע באיזו מיתה וכו', הוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, שהוא פטור לרבי שמעון", והוא ממשיך ואומר "וכן יש לומר לפי המדרש שכתבו התוספות וכו' דהוה לי נמי (=שגם זו היתה) מלאכה שאינה צריכה לגופה".

ולפי זה מובן מדוע הוא בחר להוכיח את הענין דוקא על ידי מלאכת שבת, כי לא היה ברצונו לחטוא, ויחד עם זאת רצה להבהיר את האמור לעיל, ודבר זה אפשרי דוקא על ידי עשיית מלאכה בשבת, אשר לדעת רבי שמעון העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור¹⁴ וכנאמר ב"קדושת לוי"^* – "אם כן לא חילל שבת כלל".

ג. "מות יומת האיש"

למרות זאת אמר הקדוש־ברוך־הוא "מות יומת האיש רגום אותו..."¹⁵, שהוא חייב מיתה, למרות שכלפי שמים ידוע שהיתה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולשם שמים נתכוין, ואף "לא חילל שבת כלל", ויותר מכך: זוהי פעולה למען שמירת שבת, שהרי כוונתו היתה לחזק את שמירת השבת ואת קיום התורה והמצוות בכלל¹⁶ אצל ישראל¹⁷ –

בכל זאת מבאר המהרש"א¹² שזאת משום ש"לא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב, ודנין היו אותו למיתה על־פי העדות". משמעות הענין איננה שסקלו אותו בטעות, עקב אי ידיעה של העדים –

שהרי התורה היא תורת אמת, ואם לפי האמת¹⁸ בהתאם לכוונתו "לא חילל 95שבת כלל", לא היה הקדוש־ברוך־הוא מצווה "מות יומת האיש..."¹⁹ –

אלא חובת הסקילה "בדיני אדם"²⁰ חלה לפי תורת אמת על המעשה והפעולה, וכיון שהיה זה מעשה של חילול שבת, הרי לפי דין של בית דין של מטה²¹ זוהי פעולה שחייבים עליה סקילה, ואין חשיבות לכוונה²².

ד. חשיבות המעשה, גם כשהמחשבה היא העיקר

לפי זה מובן הקשר שבין פרשת המקושש לפרשת עבודה זרה:

בענין עבודה זרה יש ענין מיוחד שאיננו בשאר מצוות התורה: כל יהודי, ואפילו קל שבקלים, כאשר הוא מגיע לידי נסיון של עבודה זרה, הרי הוא מוסר את נפשו "אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לעבודה זרה, אף שאינו מאמין בה כלל בלבו"²³.

ונדרש ביאור: העיקר בחטא עבודה זרה היא האמונה בלב, כאשר מחשיבים למציאות את אחד מן הברואים מלבד הקדוש־ברוך־הוא – מלאך, גלגל או כוכב²⁴ – והוא מקבלו כאלו־ה²⁵, אך כאשר "אינו מאמין בה כלל בלבו" אין זה חטא של עבודה זרה, הוא לא התנתק מהקדוש־ברוך־הוא, ומאידך אף אם לא מסר את נפשו על כך, לא מגיע לו עונש, כי זהו מעשה באונס²⁶.

אך כיון שזהו מעשה של עבודה זרה, למרות שאין זו מהות החטא של עבודה זרה, נחשב הדבר אצל היהודי כאיסור עבודה זרה, והוא מוסר על כך את נפשו.

זהו הקשר שבין פרשת מקושש העצים ביום השבת לבין פרשת עבודה זרה:

מלאכת שבת קשורה במהותה למחשבה ולכוונה – "מלאכת מחשבת אסרה תורה", ולכן²⁷ אין חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמיוחד 96בעניננו, כאשר עשה "לשם שמים" הרי בודאי אין כאן כלל חילול שבת²⁸. למרות זאת, כיון שמעשה זה כשלעצמו נראה כמעשה של חילול שבת, כי העובדה שהיתה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא היתה ניכרת בשעת המעשה – הרי לפי תורת אמת מגיע לו עונש סקילה על המעשה.

ה. מהות המצוה – מעשה בפועל

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר בין מעשה המקושש לבין "מעשה מרגלים" בתוכנם:

כבר הוסבר במספר מקומות²⁹, שהמרגלים חפצו להישאר במדבר ולא להכנס לארץ ישראל, משום שעיסוקם העיקרי של בני ישראל במדבר, כאשר לא היו צריכים לדאוג לפרנסתם וכדומה, היה לימוד התורה, כדברי חז"ל³⁰: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן", שהעיקר בלימוד התורה הוא ההבנה וההשגה³¹ בשכל ובמחשבה³², וכן בדיבור³³. ואילו בארץ ישראל "שש שנים תזרע שדך... תזמור כרמך"³⁴ – שם עיקר העבודה הוא המעשה, קיום המצוות המעשיות, מצוות התלויות בארץ במיוחד^*, ומעשים טובים בכלל (עובדין טבין).

בכך יובנו דברי המדרש שהוזכרו לעיל, ושהובאו בתוספות: שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות. מפשטות לשון המדרש מובן, שלא התכוונו למרוד בקדוש־ברוך־הוא ח"ו על ידי אי־קיום המצוות, אלא³⁵ "אין מחויבין במצוות". ולכאורה תמוה: מהו הנימוק לסברתם זו?

אילו היו אומרים "כיון שנגזר עליהם מיתה"³⁶ וכדומה, ניתן היה להסביר את מחשבתם, ולפחות בדוחק, שכיון שנגזר דינם למיתה, הרי הם בבחינת "גברא קטילא" ואולי אין חלה עליהם 97חובת המצוות. אך מה פשר סברתם "כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ... שוב אין מחויבין במצוות"?

אלא, לפי האמור לעיל יש לומר שכך היתה מחשבתם: כיון שהכניסה לארץ היא בעיקר לצורך קיום המצוות במעשה, חשבו בני ישראל, ש"כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות" – אין להם קשר לעבודה של קיום המצוות במעשה, אפילו לגבי המצוות שהיו חייבים בהן עד כה, ובמיוחד כאשר ציוויים רבים נתנו כהכנה לכניסה לארץ³⁷, שבזכות מצוות אלו ייכנסו לארץ ישראל³⁸. הם חשבו, שכל עבודתם מתבססת רק על לימוד התורה במחשבה ובדיבור – "אין מחוייבין במצוות".

ועל כך מופיע בהמשך מעשה מקושש העצים – "עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים": כאן רואים, שגם בענינים שמהותם היא "מלאכת מחשבת", ואף כאשר המקושש פעל "לשם שמים" ולא כדי לעבור על רצון ה' – בכל זאת, גם כאן העיקר הוא המעשה בפועל, ולכן קובעת תורת אמת, שפסק ההלכה למטה הוא שזהו חילול שבת ומגיע על כך עונש סקילה.

וכך למדו בני ישראל שנשארו אז במדבר, שלמרות "שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ", הרי אמנם אין הם מגיעים לעיקר קיום המצוות במעשה, בארץ ישראל. אך בכל זאת, גם בהיותם במדבר, העיקר בעבודת ה' הוא היישום במעשה בפועל ככל האפשר במדבר³⁹.

כי העיקר במצוה הוא "צוותא וחיבור" עם הקדוש־ברוך־הוא דוקא על ידי מעשה המצוה.