96

בעניננו, כאשר עשה "לשם שמים" הרי בודאי אין כאן כלל חילול שבת²⁸. למרות זאת, כיון שמעשה זה כשלעצמו נראה כמעשה של חילול שבת, כי העובדה שהיתה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא היתה ניכרת בשעת המעשה – הרי לפי תורת אמת מגיע לו עונש סקילה על המעשה.

ה. מהות המצוה – מעשה בפועל

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר בין מעשה המקושש לבין "מעשה מרגלים" בתוכנם:

כבר הוסבר במספר מקומות²⁹, שהמרגלים חפצו להישאר במדבר ולא להכנס לארץ ישראל, משום שעיסוקם העיקרי של בני ישראל במדבר, כאשר לא היו צריכים לדאוג לפרנסתם וכדומה, היה לימוד התורה, כדברי חז"ל³⁰: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן", שהעיקר בלימוד התורה הוא ההבנה וההשגה³¹ בשכל ובמחשבה³², וכן בדיבור³³. ואילו בארץ ישראל "שש שנים תזרע שדך... תזמור כרמך"³⁴ – שם עיקר העבודה הוא המעשה, קיום המצוות המעשיות, מצוות התלויות בארץ במיוחד^*, ומעשים טובים בכלל (עובדין טבין).

בכך יובנו דברי המדרש שהוזכרו לעיל, ושהובאו בתוספות: שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות. מפשטות לשון המדרש מובן, שלא התכוונו למרוד בקדוש־ברוך־הוא ח"ו על ידי אי־קיום המצוות, אלא³⁵ "אין מחויבין במצוות". ולכאורה תמוה: מהו הנימוק לסברתם זו?

אילו היו אומרים "כיון שנגזר עליהם מיתה"³⁶ וכדומה, ניתן היה להסביר את מחשבתם, ולפחות בדוחק, שכיון שנגזר דינם למיתה, הרי הם בבחינת "גברא קטילא" ואולי אין חלה עליהם