111

ולכן מובן, שההלכה "אם חזרו ועשו תשובה, מוטב" אינה סותרת לכלל "חייבי מיתות בית דין, אם עשו תשובה, אין בית דין של מטה מוחלין להן" – כי תשובתם של אנשי עיר הנדחת אינה מבטלת את עונשם, אלא היא מבטלת את עצם מציאותם כ"ציבור יושבי העיר", ואז מתבטל העונש מאליו.

לפי זה מובן כיצד אפשר להסיק ש"אם חזרו ועשו תשובה, מוטב" מדברי הקדוש־ברוך־הוא "ארדה נא ואראה..." שנאמרו לגבי סדום – כי גם לימוד זה הוא לגבי המציאות, שעל ידי התשובה הם הופכים להיות שוב למציאות של "יחידים", כדלעיל, ואת זאת ניתן ללמוד גם ממאורע שלפני מתן תורה.

ח. בית הדין אינו רואה את שינוי המציאות

אך עדיין אין הכל ברור: כיון שהסיבה לכך שתשובה אינה מועילה לגבי עונשי בית דין של מטה היא, כדלעיל בסעיף א', משום שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות,

צריך להיות, לכאורה, שאף בעניננו, כאשר התשובה אכן אינה מבטלת את העונש, אלא משנה את המציאות – הרי כיון שבית דין של מטה אינו יודע זאת, ואינו רואה את שינוי המציאות – צריך בית הדין לדון אותם על פי הכלל של "יושבי העיר"?

ההסבר לכך יובן לפי הסיבה בפנימיות הענינים, לכלל ש"אין בית דין של מטה מוחלין להן", כפי שיוסבר להלן.

ט. העונש – לפי הגלוי לבית דין

ההסבר בפנימיות לכך ש"חייבי מיתות בית דין... אם עשו תשובה, אין בית דין של מטה מוחלין להן"

[איננו משום שבית דין של מטה אינו יודע אם האדם חזר בתשובה, ומשום כך עליו לדון אותו למיתה²⁹, למרות שייתכן שכלפי שמים ברור שאין מגיעה לו מיתה],

אלא משום שלגבי בית דין של מטה אכן באמת התשובה^*29 אינה