שיחה א

76שיחה א

א. "תשלומין כל שבעה"

אדמו"ר הזקן פוסק בסידורו¹ שאין אומרים תחנון "מראש חודש סיון עד י"ב² בו ועד בכלל, דהיינו ה' ימים אחר חג השבועות, כי החג יש לו תשלומין כל שבעה". כפי שהגמרא³ לומדת זאת מן הפסוק⁴ "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" – "מקיש חג השבועות לחג המצות. מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה, אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה".

יש להבין: בחג המצות ובחג הסוכות חלים ימי התשלומין בימים שהם עדיין חלק מהחג עצמו, ימי חול המועד והחג. ובפרטים מסויימים גם אלו ימים־טובים⁵, ואילו בחג השבועות ימי התשלומין הם "חול גמור"⁶. אין מובן: כיצד אפשר ללמוד לגבי תשלומין של חג השבועות מן התשלומין של פסח וסוכות, כאשר בחג השבועות יש בכך חידוש גדול – הקרבת קרבן החג ביום חול גמור?

יותר מכך: בענין התשלומין של פסח וסוכות יש מחלוקת⁷ אם "תשלומין לראשון" או "תשלומין זה לזה": ב"תשלומין לראשון" הכוונה היא ש"יום אחד עשה הכתוב עיקר בכולם"⁸, ולפיכך, אדם שלא היה בר חיוב בקרבן ביום הראשון ורק בימים המאוחרים יותר נעשה בר חיוב, הרי אין הוא חייב להביא את הקרבנות, כי בזמן חובתם, ביום הראשון, הוא לא היה חייב בהם. ובדעה "תשלומין זה לזה" הכוונה היא ש"אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו"⁹, ולפיכך, גם מי שלא היה ראוי להקריב ביום הראשון, מתחייב בכך בימים הבאים.

ואומרים בעלי התוספות⁶, שמחלוקת 76זו היא רק לגבי פסח וסוכות, ואילו לגבי חג השבועות, כאשר ימי התשלומין הם "חול גמור", הרי "לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה" – לא ייתכן שבימי החול שלאחר החג יתקיים ענין של "חובתו תלויה בו בעצמו".

יוצא מכך, שלתשלומין של שבועות יש, לפי הדעה של "תשלומין זה לזה", מהות אחרת מאשר לתשלומין של פסח וסוכות, ואם כך, אין השוואה גמורה, ואין אפשרות להקיש, בין חג השבועות לבין שני החגים האחרים¹⁰?

ב. התשלומין – בהתאם למהות החג

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

התשלומין הם בהתאם למהות החג. וכך בחג השבועות: העובדה שימי התשלומין של חג השבועות חלים בימות החול אינה בדרך ממילא, שמכיון שחג השבועות הוא יום אחד בלבד, לכן הכרחי שימי התשלומין שלו יחולו בימי חול – אלא יש לה משמעות מדוייקת: המהות של חג השבועות גורמת לכך שימי התשלומין שלו יחולו בימות החול, כפי שיוסבר להלן בסעיף יא.

יותר מכך: כיון שכל עניני התורה מדוייקים לחלוטין, יש לומר, שכשם שבפשטות הענינים, חלים ימי התשלומין של שבועות בימי חול משום שחג השבועות הוא יום אחד, כך במהותם של הענינים, הרי המהות של חג השבועות, המחייבת שהתשלומין שלו יחולו בימי החול, קשורה גם להיותו של חג השבועות יום אחד בלבד.

ומשום כך ניתן ללמוד מפסח ומסוכות לגבי התשלומין של שבועות, אף לפי הדעה ש"תשלומין זה לזה": ההשוואה היא לגבי הענין בכללותו, שגם בחג השבועות קיים מושג התשלומין, ולאחר המסקנה שגם בחג השבועות יש תשלומין, הרי "אוקי באתרא"¹¹ (=ההקשה היא רק לענין מוגדר אחד, המתאים למקום שלגביו אנו למדים, ואין ללמוד ממנה לענין אחר), שסוג התשלומין הוא בהתאם למהות של חג השבועות.

ג. זמן הקרבן – שבעה ימים

ענין זה, שימי התשלומין של חג השבועות חלים בימי חול מפני מהות החג, הכרחי יותר לפי ההסבר על דברי חז"ל שהובאו לעיל, לגבי ימי התשלומין של שלושת הרגלים – "תשלומין כל שבעה". שהרי, לכאורה, תמוה:

הקרבת קרבנות החג ביום־טוב 77הראשון הרי אינה תשלומין, אלא זהו זמן החובה, עיקר חובת הקרבת קרבנות אלו¹². ובמיוחד לפי הדעה וההלכה¹³ ש"כולן תשלומין לראשון", הרי בודאי שעיקר החובה היא ביום הראשון. ואם כך, כיצד אומרים "תשלומין כל שבעה", כאשר התשלומין הם רק בששת הימים שלאחר היום הראשון¹⁴?

אחד ההסברים לכך הוא¹⁵: יש הבדל בין התשלומין בקרבנות החג לבין התשלומין בענינים אחרים בתורה:

באופן כללי, משמעות המושג "תשלומין" – השלמת דבר חסר. כלומר, משלימים דבר מסויים, שחסר לפני כן. מכך מובן, שהתשלומין הם "בדיעבד", וזמן זה אינו הזמן המתאים לענין במקורו.

לדוגמא – פסח שני, שצריך להקריב "את הפסח במועדו, תעשו אותו במועדו"¹⁶. ורק אם מישהו הפסיד מועד זה, מאפשרת לו התורה להשלים את חובתו בזמן אחר – בפסח שני¹⁷. אך מלכתחילה אסור לסמוך על פסח שני, אלא חובה להקריב את הפסח רק בזמנו הראשון – י"ד ניסן.

אך ימי התשלומין של קרבנות החג שונים – בהם קובעת התורה מלכתחילה שבעת ימים להבאת קרבן זה, כך, שזמן הקרבן הוא מלכתחילה בכל שבעת הימים.

78אמנם, מי שיכול להקדים ולהקריב ביום הראשון של החג אסור לו לאחר ולהקריבו בימי התשלומין, כפסק הרמב"ם¹⁸ "מצוה להקדים ולהקריב בראשון .. וכל המאחר הרי זה מגונה, ועליו נאמר¹⁹ נוגי ממועד אספתי" – אך דין זה אינו מפני זמן הקרבן, מפני שהפסידו את הבאת הקרבן בזמנו, אלא זהו חסרון בגברא²⁰, באדם המאחר, שהוא מגונה: אדם המאחר כאשר ביכולתו להקדים, הרי הנהגה זו "מגונה". אך גם כאשר מביאים את הקרבן באיחור, לאחר ביום הראשון, הרי זהו קרבן "בזמנו"²¹.

ד. הקרבת עולת ראיה במוצאי החג

הוכחה לכך: אחד הקרבנות שחייבים להקריב בשלושת הרגלים הוא עולת ראיה²². זהו קרבן עולה, אשר כולו לה'²³, ולכן סוברים בית שמאי שאסור להקריבו ביום טוב²⁴, כי אין בו צורך "אוכל נפש", יש בו רק אכילת גבוה אך לא "לכם"²⁵. לשיטתם, מקריבים את עולות הראיה רק במוצאי יום טוב הראשון.

79ולכאורה, תמוה ביותר – לפי בית שמאי יש כאן דבר והיפוכו: התורה מחייבת את ישראל בקרבן, ומציינת שהחובה העיקרית היא הקרבתו בחג הראשון, וביחד עם זאת אוסרת התורה לישראל להקריב את הקרבן בזמן העיקרי של החובה, אלא מצווה להקריבו בזמן התשלומין!

ולפי דברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו²⁶, הרי גם בית הלל, ו"הרבה מישראל" נהגו בענין זה כבית שמאי והקריבו את עולות הראיה במוצאי יום טוב.

יותר מכך: בחג השבועות יוצא, שהקרבת עולת הראיה של החג, נעשית דוקא בימי החול – לאחר שהחג כבר חלף!

מכך מובן^*, שענין התשלומין של קרבנות החג אינו בדיעבד, אלא זהו מלכתחילה זמנו של הקרבן. ולכן סוברים בית שמאי²⁷, שאסור להקריב את עולת הראיה בחג, כאשר אין בה צורך אוכל נפש, כי גם למחרת ניתן להקריבה בזמנה.

ה. תשלומין – גם ביום הראשון

לפי זה יובן הניסוח "תשלומין כל שבעה":

לפי האמור לעיל שכל שבעת הימים הם "זמן" הקרבן, יש לומר, שמושג התשלומין בענין זה הוא רק מצד ה"גברא". כלומר, אף מי שאינו זריז ולא הקריב ביום הראשון, הרי התורה מאפשרת לו להשלים את הקרבת הקרבנות בימים הבאים.

הסבר זה אינו סותר להלכה¹³ ש"כולן תשלומין לראשון", שממנה מובן שהחובה העיקרית היא ביום הראשון והימים הבאים הם רק "תשלומין" – כי המושג של "תשלומין לראשון" הוא רק לגבי חלות החיוב. כלומר, החובה של הקרבת הקרבן אינה 80חלה על כל אחד משבעת הימים כשלעצמו – "אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו עצמו" – אלא היא חלה על היום הראשון, והחובה של הימים הבאים היא המשך של חובת היום הראשון. ולכן, אם החובה לא חלה ביום הראשון, לא ייתכן שיהיה לה המשך של הקרבה בימים הבאים.

אך לפי כל הדעות, הרי הקרבת הקרבנות לאחר היום הראשון אינה "בדיעבד", וכרוכה בהפסד "זמן" הקרבן, אלא זהו זמנו של הקרבן²⁸.

וכיון שמושג התשלומין הוא בעיקר מצד זריזות הגברא²⁹ – הרי הוא קיים גם לגבי היום הראשון עצמו. כי מפני הזריזות יש להקדים ולהקריב מוקדם ככל האפשר ביום הראשון עצמו, מיד "בצפרא" (=בבוקר)³⁰. ולכן, כאשר אדם אינו מזדרז בהבאת הקרבנות מיד "בצפרא", הרי ההבאה ביום הראשון עצמו מאוחר יותר היא כתשלומין. ויוצא מכך, שענין התשלומין קיים "כל שבעה"³¹.

ולפי כל האמור לעיל, ששבעת הימים הם "זמן" הקרבן, יוצא, שבחג השבועות קבעה התורה מלכתחילה את "זמן" הקרבת קרבנות החג באופן ש"שבעת הימים" של זמן הקרבנות כוללים הן את החג, ובמיוחד לאחר ה"צפרא", והן את ימות החול, שלאחר החג, בשווה!

ו. בחירה חפשית – לא מפני מעלות הנבחר

ההסבר לכך הוא:

ידוע, שבמתן תורה היתה בחירת עם ישראל. כפי שנפסק להלכה ב"מגן אברהם"³², ומובא בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן³³, שבאמירת "ובנו בחרת מכל עם ולשון" בברכות קריאת שמע, יש לכוון על מתן תורה³⁴.

מהו החידוש ב"בחירת" עם ישראל 80לעומת המצב הקודם? הרי גם לפני מתן תורה היו ישראל מיוחדים מכל האומות האחרות. וכפי שאנו מוצאים אף לפני יציאת מצרים, שכבר אז מכונים ישראל "בני בכורי ישראל"³⁵. ומדוע נאמר, שרק במתן תורה בחר הקדוש־ברוך־הוא בישראל?

ההסבר לכך הוא, כפי שכבר הוסבר מספר פעמים³⁶: הבחירה האמיתית היא כאשר בוחרים בבחירה חפשית. משמעות המלה "בחירה" היא כאשר בוחרים בדבר מסויים רק מפני הרצון עצמו, ללא שום גורם המחייב את הבוחר.

מכך מובן, שבחירה אמיתית אינה קשורה במעלותיו של הנבחר, כי כאשר רוצים דבר־מה משום יתרונותיו, אין זו בחירה חפשית: האדם מוכרח לרצות בדבר זה מפני מעלותיו.

ז. במתן תורה – בחירה מעצמותו ית'

וזוהי המעלה שהתחדשה במתן תורה לעומת המצב הקודם:

כאשר בוחרים דבר מפני מעלותיו, הרי עצם האדם "איננו" נמצא בבחירה, כי הגורם לבחירה איננו האדם הבוחר עצמו, אלא המעלות שבחפץ הנבחר, שמחוצה לו.

רק כאשר בוחרים בבחירה חפשית, הנובעת מהבוחר עצמו, הרי בבחירה זו נמצאת עצמיותו של הבוחר.

וכך בעניננו: לפני מתן תורה נבע יחודם של ישראל מפני מעלותיהם וקדושתם. ולפיכך, למרות שהקדוש־ברוך־הוא "התחבר" אל בני ישראל, אין זאת בחירה בפנימיות.

רק במתן תורה, כאשר "אתה בחרתנו מכל העמים", לא מפני מעלותיהם של ישראל, אלא מפני שכך בחר הקדוש־ברוך־הוא בבחירתו החפשית – אז נוצרה התקשרות בין ישראל לבין הקדוש־ברוך־הוא מצד מהותו ועצמותו יתברך.

ח. "ובחרת בחיים"

כשם שהדברים אמורים לגבי בחירת הקדוש־ברוך־הוא בבני ישראל, כך גם מצד ישראל, שבמתן תורה התחדש, שעבודתם הרוחנית היא מפני הבחירה³⁷:

לפני מתן תורה נבעה עבודתם של ישראל מהבנתם את המעלה הנפלאה של עבודת ה'... אלקי אבי אברהם... בורא העולם וכו'. וכיון שהגורם 81להתקשרותם אל הקדוש־ברוך־הוא נבע מחשיבות עבודת ה', לכן לא היתה בבחירה זו "עצמיותם" של ישראל. עבודתם לא חדרה אל עצמותם ופנימיותם.

במתן תורה, כאשר הקדוש־ברוך־הוא בחר בישראל, נגרמה בחירתם של בני ישראל בקדוש־ברוך־הוא. היהודי אינו עובד את ה' רק מפני "חישובים" על המעלה שבעבודת ה', אלא מפני שהוא בוחר בכך בבחירתו החפשית: יהודי בוחר, ללא שום סיבה וגורם חיצוני, להיות עובד ה'. וכיון שעבודתו אינה רק מפני חשיבות עבודת ה', אלא מפני בחירתו, לכן הוא "שקוע" בעבודת ה' בכל עצמיותו.

לפי זה יובן³⁸ הפסוק³⁹ "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". שהרי, לכאורה, תמוה⁴⁰: אם הקדוש־ברוך־הוא מראה לישראל⁴¹ שעל ידי ה"טוב" מגיעים ל"חיים", ועל ידי ה"רע" נגרם "מות"⁴² – כיצד מופיע לאחר מכן הציווי "ובחרת בחיים"? וכי יש צורך להורות לאדם לבחור ב"חיים" ולא ב"מות"?!

אחד ההסברים לכך הוא, שהדיוק הוא בביטוי "ובחרת בחיים": התורה מצווה ליהודי, שאמנם, "נתתי לפניך" חיים וטוב, כך שאתה רואה בעיניך שעל ידי ה"טוב" מגיעים ל"חיים", אך בכל זאת עבודת ה' צריכה להיעשות דוקא באופן של "ובחרת בחיים". אל לך לעשות "טוב" רק משום ששכלך מחייב אותך, מפני שהטוב מביא חיים, אלא עשה זאת בבחירתך החפשית: בחר בעצמך ב"חיים", אפילו לא היתה בכך שום מעלה, ואל תערב בכך שיקולים שכליים⁴³.

ט. גם הדברים הפשוטים – מתוך בחירה אמיתית

ענין זה, שמתן תורה הביא לידי כך שעבודתם של ישראל תהיה על ידי בחירה, מתבטא במתן תורה עצמו. ההסבר לכך הוא:

עשרת הדברות הם כללים פשוטים ביותר⁴⁴, שגם ההגיון האנושי מחייבם. יותר מכך: חז"ל אומרים⁴⁵ שב"כל דיבור ודיבור של הקדוש־ברוך־הוא יצתה נשמתן". ולכאורה⁴⁶: הדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך" אכן עוסקים בענינים מהותיים הנוגעים לעצמיותו של היהודי, עד כדי שקיים לגביהם דין 82של "ייהרג ואל יעבור". אך מדוע גם בדברות "כבד את אביך", "לא תגנוב" וכדומה פרחה נשמתם⁴⁷?

אלא, בכך מתבטא החידוש של מתן תורה, שגם את הדברים המובנים לפי שכל האדם, אין היהודי מקיים מפני הבנתו, אלא מפני שכך הוא בוחר לעשות.

וכיון שעושים זאת מפני הבחירה, הרי שקועים בכך בכל העצמיות, כפי שהוסבר לפני כן, שהבחירה נובעת מעצם האדם. ולכן גם הדברות שבענינים הפשוטים נגעו לעצם נפשם של ישראל, והביאו לידי "פרחה נשמתם".

י. חג השבועות – התקשרות מתוך בחירה

ההסבר שהובא לעיל לגבי מתן תורה מבהיר גם מדוע יש בכל חג מצוות המיוחדות לו (בחג המצות – סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה וכו'; בחג הסוכות – ישיבה בסוכה, ארבעה מינים), ואילו בחג השבועות אין מצוה מיוחדת.

שזהו אחד הטעמים⁴⁸ לכינוי "עצרת", כי המבדיל חג זה מימי החול הוא הענין של "עצרת", העצירה ממלאכה, הקיימת בכל החגים.

ההסבר לכך הוא: החגים האחרים מבטאים פרטים, כביכול, בקשר שבין הקדוש־ברוך־הוא לישראל. כלומר, מדובר כאן על אופן מסויים של התקשרות אל הקדוש־ברוך־הוא, ובהתאם לכך נקבעו המצוות המבטאות משמעות מסויימת של חג זה.

לעומת זאת, חג השבועות, זמן מתן תורתנו, מבטא את הבחירה של הקדוש־ברוך־הוא בישראל, ואת הבחירה של ישראל בקדוש־ברוך־הוא, שזהו איננו פרט מסויים, ואין לו "הגדרה" והגבלה באופן מסויים של התקשרות, אלא זוהי הבחירה של עצם האלקות בעמו ישראל ושל עצמיות ישראל בקדוש־ברוך־הוא. ולכן אי אפשר להגביל זאת במצוה מסויימת, אלא בעצירה ממלאכה ובשמחה ה"משותפות" לכל המועדים.

יא. קרבנות חג השבועות – לא רק בחג עצמו

זהו ההסבר לכך שהתשלומין של חג השבועות הם בימי החול:

חגים אחרים המבטאים את הקשר 83שבין הקדוש־ברוך־הוא לישראל מפני מעלה מסויימת, קשורים לזמן מיוחד. המשמעות המסויימת של החג גורמת לכך שזמנו יהיה מיוחד מימים אחרים, שבזמן זה מאיר במיוחד הענין המסויים של חג זה.

ולכן אין מקריבים את קרבנות החג בזמן שאינו קשור לחג מסויים זה, שכולל גם את חול המועד.

ואילו חג השבועות מבטא את התקשרותם של הקדוש־ברוך־הוא ושל ישראל מפני הבחירה, שאינה מוגדרת בפרט מסויים, כאמור לעיל, שמשום כך אין בו מצוה מיוחדת.

ולכן ה"עבודה" הרוחנית של חג זה – הקרבנות שלו – אינה מוגבלת לזמן החג, אלא אפשר להביא את הקרבנות של חג השבועות גם בימים שלאחריו, ימי חול. ויותר מכך: את עולות הראיה נהגו "הרבה מישראל" להביא מלכתחילה לאחר החג, כאמור לעיל בסעיף ד' – כי הבחירה נעלית מהגדרה וממגבלות הזמן המיוחד.

יב. יום אחד – מעל להתחלקות

לפי זה יובן הקשר של ענין התשלומין של שבועות לכך שחג השבועות הוא יום אחד:

אדמו"ר הזקן מסביר⁴⁹ את הטעם לכך שחג השבועות "אינו אלא יום אחד בלבד מה שאין כן בפסח וסוכות שהן ז' ימים" – שפסח וסוכות קשורים לשבע המדות, ולכן הם שבעה ימים, ואילו חג השבועות, זמן קבלת התורה, "הוא בחינת יחידה שלמעלה מהתחלקות ז' מדות", ולכן הוא מתבטא באופן של "יום אחד", מספר שמעל להתחלקות.

כלומר: פסח וסוכות קשורים להתגלות האלקות ה"מלובשת" בשבע המדות, גילוי הקשור להגדרה ולמשמעות פרטית מסויימת – למעלה, וכך גם למטה אצל האדם. לעומת זאת, בחג השבועות ההתקשרות היא מעל להתחלקות למעלה, וכרוכה ב"יחידה" כפי שהיא בפשטותה, כי חג השבועות הוא זמן הבחירה. ולכן הוא יום אחד בלבד⁵⁰, יחיד שלמעלה מאחד סתם⁵¹.

יוצא מכך, שגם ב"זמן" של שבועות 84מודגש שחג השבועות נעלה מהתחלקות הזמן. ולכן נובע מכך לגבי זמן הקרבת קרבנות החג, שהוא נעלה מן ההבדל שבין יום טוב לבין חול, ששבעת הימים כוללים הן את היום של החג והן את ימי החול שלאחריו – כאחד.