79

ולכאורה, תמוה ביותר – לפי בית שמאי יש כאן דבר והיפוכו: התורה מחייבת את ישראל בקרבן, ומציינת שהחובה העיקרית היא הקרבתו בחג הראשון, וביחד עם זאת אוסרת התורה לישראל להקריב את הקרבן בזמן העיקרי של החובה, אלא מצווה להקריבו בזמן התשלומין!

ולפי דברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו²⁶, הרי גם בית הלל, ו"הרבה מישראל" נהגו בענין זה כבית שמאי והקריבו את עולות הראיה במוצאי יום טוב.

יותר מכך: בחג השבועות יוצא, שהקרבת עולת הראיה של החג, נעשית דוקא בימי החול – לאחר שהחג כבר חלף!

מכך מובן^*, שענין התשלומין של קרבנות החג אינו בדיעבד, אלא זהו מלכתחילה זמנו של הקרבן. ולכן סוברים בית שמאי²⁷, שאסור להקריב את עולת הראיה בחג, כאשר אין בה צורך אוכל נפש, כי גם למחרת ניתן להקריבה בזמנה.

ה. תשלומין – גם ביום הראשון

לפי זה יובן הניסוח "תשלומין כל שבעה":

לפי האמור לעיל שכל שבעת הימים הם "זמן" הקרבן, יש לומר, שמושג התשלומין בענין זה הוא רק מצד ה"גברא". כלומר, אף מי שאינו זריז ולא הקריב ביום הראשון, הרי התורה מאפשרת לו להשלים את הקרבת הקרבנות בימים הבאים.

הסבר זה אינו סותר להלכה¹³ ש"כולן תשלומין לראשון", שממנה מובן שהחובה העיקרית היא ביום הראשון והימים הבאים הם רק "תשלומין" – כי המושג של "תשלומין לראשון" הוא רק לגבי חלות החיוב. כלומר, החובה של הקרבת הקרבן אינה