תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כח נשא

שיחה ג

רשימת העמודים (12) מצוטט בעמוד אחד חיפוש חדש

49שיחה ג

א. "עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו"

הרמב"ם פוסק¹: "בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום, אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות אלא מצוה לנוטלו על הכתף .. שנאמר²: כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו", ובמנין המצוות³ מונה הרמב"ם את המצוה "לשאת את הארון על הכתף"⁴ – כמצוה בפני עצמה⁵.

ידועה השאלה⁶: בפסוק שמצטט הרמב"ם הרי נאמר במפורש "ולבני קהת לא נתן (עגלות) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו", וכפי שרש"י מפרש זאת "משא דבר הקדושה הארון והשולחן וגו'". כלומר, הציווי "בכתף ישאו" אינו חל רק על הארון, אלא גם על כלי המקדש האחרים – שולחן מנורה ומזבחות וכדומה⁷, ומדוע פוסק

ג הרמב"ם שהמצוה היא רק "לשאת את הארון על הכתף"?

בפשטות יש לומר: במנין המצוות מונה הרמב"ם רק את המצוות שנהוגות לדורות⁸. ולכן הוא מונה רק את "משא הארון", כי הפסוקים ומאמרי חז"ל שמצטט הרמב"ם אודות "בכתף ישאו" לדורות הם רק לגבי הארון, ולא לגבי כלי המקדש האחרים⁹, שנכללו במשא בני קהת, כפי שרואים מן ההוכחות המובאות בספר המצוות¹⁰.

יותר מכך: רבי אברהם בן הרמב"ם¹¹ מסביר, שמן הפסוק¹² "ויאמר ללוים .. תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה 49שלמה... אין לכם משא בכתף", העוסק בגניזת הארון על ידי יאשיה, נלמדים שני הדברים, שתבקופה ההיא, לאחר בנין המקדש: א) חלה עדיין חובה של משא בכתף לגבי הארון. ב) חובה זו לא היתה לגבי כלי המקדש האחרים, כי ציווי המשא בכתף לגביהם בוטל בבנין המקדש^*.

והעובדה שמאז "אין לכם משא בכתף" לגבי הארון אינה מבטלת את המצוה, ואינה גורמת לכך שנשיאת הארון בכתף לא תיחשב למצוה הנוהגת לדורות, כי "היא נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו למשא, כי אין ביטול למצוה אלא מפני שאינה נוהגת, לא מפני שאינה צריכה אלינו"¹³, כפי שמבאר הרמב"ם בספר המצוות¹⁴.

ב. ציווי הנשיאה בכתף – בעיקר על הארון

אך הסבר זה אינו מספיק, לכאורה, כי כיצד ייתכן, שהרמב"ם אינו מזכיר כלל ואפילו אינו רומז להבדל שבין הארון לבין כלי המקדש האחרים בענין נשיאתם בכתף? תמיהה זו מתחזקת לגבי ספר המצוות, ששם דרכו להביא הוכחות וכדומה¹⁵, ובמצוה זו עצמה הוא מפרט "ואף־על־פי שזה הציווי בא ללויים בעת ההיא, אמנם היה זה למספר מיעוט הכהנים החייבין במצוה..." – ולמרות זאת אין הוא מזכיר, אפילו ברמז, את ההבדל שבין הארון לבין כלי המקדש האחרים.

ועוד: לפי האמור לעיל מהווה הפסוק "אין לכם משא בכתף" הוכחה ברורה יותר לכך שמשא הארון בכתף חל גם לאחר בנין המקדש, והרמב"ם אינו מביא זאת.

מכך מובן, שהרמב"ם סובר, שההבדל בין משא בכתף של שאר הכלים לבין משא הארון בכתף, אינו רק בכך שלגבי הכלים האחרים בטלה המצוה, ואילו לגבי הארון חלה מצוה זו לדורות¹⁶, אלא שיש הבדל מהותי בעצם המצוה, גם כפי שחלה על בני קהת במדבר.

ויותר מכך יש לומר, שהרמב"ם סובר, שעיקר הציווי "עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" (לעיכובא¹⁷) 50הוא רק על הארון, ולא על הכלים האחרים.

וכנאמר במפורש במדרש רבה¹⁸: "מעולין משבט לוי משפחת קהת, שהיה בן לוי נותן משאו או הקרשים או הבריחים או האדנים או כל דבר על העגלות, אבל משפחות קהת היו טוענין בכתפיהם, שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלות, שנאמר ולבני קהת לא נתן...", ומכך מובן, שהטעם העיקרי ל"ולבני קהת לא נתן (עגלות)", הוא מפני הארון, "שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלות" – דוקא על הארון חלה המצוה "בכתף ישאו"¹⁹.

ולפי המוסבר במפרשים²⁰ על ההלכה המופיעה לאחר מכן ברמב"ם²¹ "כשנושאין אותו על הכתף נושאין פנים כנגד פנים, ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים", שהמקור לכך הוא מדברי המדרש רבה¹⁸, האומר בהמשך: "ועוד בדבר אחד היו מעולין... בני קהת היו מהלכים אחוריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון". ויוצא מכך, שהמקורות של שתי ההלכות ברמב"ם הם באותו מדרש, שבו שני ענינים אלו מופיעים בזה אחר זה.

לפי זה מובן מדוע מציינים במספר מקומות את בני קהת כ"טועני הארון"²², למרות שנשאו גם את שאר כלי הקודש: אין זה רק מפני שהארון חשוב וקדוש ביותר מהכלים האחרים²³, אשר משום כך הם נקראים על שמו, אלא מפני שזה היה עיקר המצוה, "טועני הארון".

51אך יש להבין בכך: הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכיון ש"ולבני קהת לא נתן (עגלות)", הרי הם הוכרחו לשאת גם את כלי הקודש האחרים בכתף, ויש להסביר מהו הטעם להבדל ביניהם.

ג. הרמב"ם: הוכחות לשני הפרטים

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי הרמב"ם בהלכה הנ"ל בהלכות כלי המקדש, ואלה דבריו:

"בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות, אלא מצוה לנטלו על הכתף, ולפי ששכח²⁴ דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא²⁵, אלא מצוה לנושאו על הכתף, שנאמר: כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו".

ויש להבין: ספרו של הרמב"ם הוא הרי ספר של "הלכות הלכות"²⁶, ומדוע חשוב לציין כאן להלכה את ההסבר "ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא"?

לכאורה יש לומר, שמכך מוכיח הרמב"ם שמשא הארון היה חובה גם לאחר תקופת המדבר, אם היו נושאין את המקדש ממקום למקום, ומכך מובן שזוהי מצוה לדורות.

אך דחוק ביותר לומר שזהו הטעם היחיד להבאת ענין זה, כי באם כן לא ברור: מדוע בספרו "היד החזקה" מביא הרמב"ם דוקא הוכחה זו, כאשר בספר המצוות הוא מביא הוכחות אחרות?

מפשטות לשון הרמב"ם, ובמיוחד מכך שהוא שב ואומר, לאחר "ולפי ששכח...", "אלא מצוה לנושאו על הכתף" מובן, שכוונת הרמב"ם היא להביא הוכחות לשני הפרטים²⁷ שהוא 52מציין בתחילת ההלכה²⁸: על השלילה – "אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות" הוא מביא את ההוכחה "ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא". ועל הפרט השני, על החיוב – "אלא מצוה לנוטלו על הכתף", הוא ממשיך ומביא את ההוכחה הבאה "(אלא מצוה לנושאו²⁹ על הכתף) שנאמר: עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו".

אך יש להבין: מדוע סובר הרמב"ם ש"אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות" הוא ענין בפני עצמו, אשר משום כך "נפרץ פרץ בעוזא", ואף יותר מכך – הוא מקדים זאת לציווי "בכתף ישאו",

ואינו סבור, כפי שמובן מפשטות הפסוקים, שזוהי תוצאה בלבד, ונפרץ פרץ מפני שלא קיימו את המצוה "בכתף ישאו"?

אמנם, במדרש שהובא לעיל¹⁸, נאמר במפורש "שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלה", אבל: במדרש מובאת לכך ההוכחה מתחלת הפסוק בפרשתנו "שנאמר ולבני קהת לא נתן...", ואילו הרמב"ם אינו מביא הוכחה זו³⁰, אלא "ולפי ששכח דוד...". ולכאורה, אם הרמב"ם סובר שמתחלת הפסוק "ולבני קהת לא נתן..." אין הכרח לכך ש"אין מוליכין אותו...", (לשלילה), כי הפסוק אומר בהמשך "כי (הטעם לכך הוא משום) עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" – מהי ההדגשה, ומנין ההוכחה, שזהו ציווי נפרד, אשר מופיע אף לפני הציווי "בכתף ישאו".

כן יש להבין, כשאלת הרדב"ז³¹: מדוע קבע הרמב"ם הלכות אלו על נשיאת הארון בהלכות כלי המקדש, בהם מדובר (בפרק א') על עשיית שמן המשחה והשימוש בו, ועל (בפרק ב') עשיית הקטורת³² וכל הקשור לכך, 53והרי, לכאורה³³, הוא צריך היה לקבוע זאת בפרקים שבהמשך: בפרק ג', שבו מדובר על הלויים³⁴ ועבודתם, או בפרק ד' – העוסק בכהנים³⁵.

ושאלה נוספת: הרמב"ם אינו מזכיר כלל בהלכה מי היה חייב לשאת את הארון, אלא אומר באופן סתמי "בעת שמוליכין את הארון אין... אלא מצוה לנוטלו על הכתף". מדוע אין הוא מבאר שמצוה זו חלה על הכהנים, כפי שהוא מבאר ומפרט בספר המצוות³⁶?

מכך מובן, שלדעת הרמב"ם, משא הארון בכתף איננו פרט בחיובי ה"גברא", אלא דין ב"חפצא" של הארון ונשיאתו"³⁷.

ד. מקום הארון – "על הכתף"

ההסבר לכך:

בעבודת הלויים "בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום"³⁸, היו שני אופנים: משא בני גרשון ובני מררי, אשר נשאו את חלקי המשכן על העגלות, ומשא בני קהת שנשאו את כלי הקודש (השולחן וכו'³⁹) בכתף.

ואילו בארון, ישנה הלכה לגבי הארון עצמו: "בכתף ישאו", זהו "מקום" הארון כאשר נושאים אותו ממקום למקום.

כלומר: כשם שבשעת החניה "מקום 54הארון" הוא בקודש הקדשים⁴⁰, כך "כשמוליכין את הארון ממקום למקום" יש לו מקום מיוחד – על הכתף^*.

לכך מתכוון הרמב"ם בכותבו את המצוה וההלכות של נשיאת הארון בסוף פרק ב' של הלכות כלי המקדש, לפני ההלכות על "העובדים בו"⁴¹, ויותר מכך – אין הוא מזכיר כלל מי היו נושאי הארון, וכל זה מדגיש, שנשיאת הארון על הכתף אינה הלכה הנכללת בחובת ה"גברא" (העובדים במקדש) אלא היא חלה על ה"חפצא" ("כלי המקדש") של הארון עצמו, זוהי הלכה הקובעת את "מקום הארון" כאשר נושאים אותו – "על הכתף".

ה. אופן הנשיאה או מקום

לפי זה מובן ההבדל שבין משא הארון בכתף לבין כלי הקודש האחרים במשא בני קהת:

נשיאת כלי הקודש האחרים בכתף על ידי בני קהת דומה לנשיאת שאר חלקי המקדש בעגלות על ידי בני גרשון ובני מררי. אין היא פרט בחלקי המקדש עצמם, אלא זהו אופן העברת אוהל מועד ממקום למקום. וכשם שנשיאת חלקי המשכן על ידי בני גרשון ובני מררי אינה מצוה לדורות, לאחר שיצאו מן המדבר^*, כך גם הנשיאה בכתף של כלי הקודש האחרים על ידי בני קהת אינה מצוה לדורות, למרות שכלי המקדש היו בבית המקדש גם לאחר ש"אוהל מועד, קרשיו .. אדניו" נגנזו⁴².

לעומת זאת, לגבי הארון, הענין של "בכתף ישאו" הוא פרט ב"חפצא" של הארון עצמו, ולא רק באופן הבאתו ממקום למקום, ולכן מובן, שאין הלכה זו תלויה במקום או בתקופה שבהם "היו נושאין המקדש ממקום למקום". ולכן, כל עוד נמצא הארון, חל עליו החיוב של "מקומו" – בבית המקדש עצמו – בקודש הקדשים, וכשמוליכין אותו ממקום למקום – על הכתף.

ו. קביעות מקום הארון – מפני כבוד התורה

את השוני שבין הארון לבין כלי הקודש האחרים במשא בני קהת לומד הרמב"ם ממדרשי חז"ל שהובאו לעיל, כי מעלת קהת היא שהוא "טוען הארון ששם התורה"⁴³, למרות שנשאו בכתף גם את כלי הקודש האחרים, ומכך 55מובן, שהארון אינו דומה בנשיאתו בכתף לשאר כלי הקודש, אלא נושאים אותו בכתף במיוחד מפני ש"שם התורה"⁴⁴ – הלוחות (וספר התורה)⁴⁵ שבארון⁴⁶ –

חשיבות וכבוד התורה נדרשים תמיד, ואף כאשר נושאים אותה ממקום למקום, צריך להיות לה "מקום" מיוחד.

ויש לומר, שזהו אחד הטעמים לכך שהרמב"ם מציין בהלכה זו גם את הצד השלילי "אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות" ומביא את ההוכחה "ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא":

בכך מודגש, שכאשר נושאים את הארון על עגלה, הרי לא זו בלבד שמבטלים את המצוה של נשיאה בכתף, אלא מבטלים גם את קביעת המקום של הארון – התורה: הובלה על הבהמה או על עגלות מצביעה על ההיפך מקביעות מקום, והפעולה של "נשאו על העגלה", שהיא להיפך מכבוד התורה, הביאה לידי "נפרץ פרץ בעוזא".

וזהו ההסבר לכך שהרמב"ם מקדים ומציין את השלילה "אין מוליכין אותו..." לפני החיוב "מצוה לנוטלו על הכתף..." – כדי להדגיש, שאיסור זה אינו רק תוצאה של המצוה "בכתף ישאו"^*, אלא הוא איסור בפני עצמו⁴⁷, משום הזלזול בכבוד התורה, שעל כך מגיע עונש מיוחד, "נפרץ פרץ בעוזא".

ז. "מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו

ולהדרו..."

הוכחה והסבר לכל האמור לעיל ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם עצמו בסוף 56הלכות ספר תורה^* אודות כבוד ספר תורה⁴⁸, ואלה דבריו⁴⁹:

"מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי. דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר".

ולכאורה, אין מובן: הלכה זו נאמרת בסמוך לסוף הפרק, ובהלכות הקודמות מפרט הרמב"ם דינים רבים לגבי כבוד ספר תורה, החל מהלכה ב': "ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול", ועד לדבריו בהלכה ט' "כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו, ויהיו הכל עומדין עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו..." – וכיצד מתאים לאחר מכן, להתחיל בהלכה י', כאילו מדובר בענין חדש: "מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו ולהדרו...", ואף להוסיף "דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר"⁵⁰?!

אותה שאלה מתעוררת על ההלכה הבאה ברמב"ם, ההלכה האחרונה שבפרק זה, ואלה דבריו: "היה מהלך ממקום למקום וספר תורה עמו, לא יניח ספר תורה בתוך השק ויניחנו על גבי החמור וירכב עליו .. מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה והולך".

והרי לכאורה: הלכה זו, כיצד להחזיק ספר תורה כשרוכבים על החמור, מתאימה יותר להופיע בהמשך להלכות הקודמות⁵¹, שבהן מדובר על פרטי הדינים של שמירה על כבוד ספר תורה כאשר נכנסים לבית המרחץ וכדומה⁵², וכן על האיסור "לישב על מטה שספר תורה עליה"⁵³. ואם כן, מדוע קבע הרמב"ם הלכה זו רק בסוף הפרק, לאחר ההלכה ש"מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו..."?

כן יש להבין: מנין לומד הרמב"ם את ההלכה "מניחו בחיקו כנגד לבו⁵⁴ והוא רוכב..."?

57בפשטות, כדברי המפרשים⁵⁵, המקור לכך הוא במסכת ברכות⁵⁶: "המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון .. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה"⁵⁷ – אך שם אין נאמר^* הפרט, ש"מניחו בחיקו כנגד לבו"⁵⁸.

ניסוח הדומה לכך נאמר אודות תפילין⁵⁹, אך שם אין מדובר⁶⁰ על הליכה ממקום למקום, אלא כאשר חולצן בשביל בית הכסא כדי למנוע את היפך הכבוד⁶¹.

ח. דין "מקום" בארון ובספר תורה

ההסבר לכך הוא:

בהלכות המופיעות בפרק זה עד הלכה זו – הלכה י', "מצוה לייחד..." – עוסק הרמב"ם בעיקר בעניני כבוד ספר תורה החלים על ה"גברא"⁶², "נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול"⁶³. ואילו בהלכה י' הוא מתחיל בענין חדש "מצוה לייחד לספר תורה מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי, דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר".

כלומר: כאן מתחילות ההלכות העוסקות בעיקר בדין כבוד מצד ה"חפצא" של ספר תורה. כיון ש"דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר"⁶⁴, לפיכך, כשם שבארון יש דין של "מקום" מצד כבוד התורה, משום לוחות הברית שבו, כך חלה מצד ה"חפצא" של ספר התורה "מצוה לייחד 58לספר תורה מקום ולכבדו..."⁶⁵ – גם את המקום⁶⁶ יש לכבד⁶⁷.

ועל כך מדובר גם בהמשך⁶⁸ בהלכה הבאה "היה מהלך ממקום למקום וספר תורה עמו" – שגם בהליכה ממקום למקום חל דין "מקום"⁶⁹ בחפצא של ספר התורה, ולכן "אם אין שם פחד מניחו בחיקו כנגד לבו". כשם שבארון, אשר בו לוחות הברית, חל דין "מקום" גם כאשר מוליכין אותו ממקום למקום – נושאו על הכתף⁷⁰.

ט. "כתף" – מתאים דוקא לארון

גם בענין זה ניכרת ההתאמה שבין הנגלה שבתורה לבין פנימיות התורה,

וכאמור מספר פעמים⁷¹, שכיון שהנגלה והפנימיות של התורה הם כגוף ונשמה⁷², הרי כשם שהגוף מתאים לכל פרטיו לנשמה ה"מלובשת" בו, כך כל הענינים שבנגלה שבתורה מותאמים לענינים המקבילים להם ב"נשמתא דאורייתא":

בתורת החסידות⁷³ מוסבר, שהטעם לכך ש"משא הארון בכתף" הוא, משום שעיקרו של הארון הוא לוחות הברית שבו, והלוחות היו "כולו פנים", כי "מזה ומזה הם כתובים", "משני עבריהם", אין בהם פנים ואחור⁷⁴. ענין זה בגשמיות נובע מכך שברוחניות היו הלוחות מבחינת "פנים דלמעלה", שאין בהם בחינת אחוריים. ולכן צריך לשאת את הארון דוקא על הכתף, כי מצד הלוחות שבארון מחברים ומייחדים גם את הכתפיים לעבודת הקודש, בבחינת פנים⁷⁵.

59זהו ההסבר לכך שנשיאת הארון היא, כמובא לעיל מן הרמב"ם, באופן של "פנים כנגד פנים .. ופניהם לפנים" – המצביע על כך שכולו פנים.

מכך רואים, שהטעם לנשיאת הארון בכתף איננו דין סתמי בכבוד הארון, המתאים גם לכלי המקדש האחרים, אלא שה"כתף" הוא המקום המיוחד המתאים במהותו דוקא לענינו של הארון מצד הלוחות שבו, התורה כפי שהיא בארון. מכך נובעת גם ההלכה בנגלה שבתורה, שמשא הארון בכתף הוא דין הקשור ל"חפצא" של הארון – ה"חפצא" של הארון זקוק ל"מקום" מיוחד גם בשעת נשיאתו, משום התורה שבו, והוא – דוקא "בכתף".

י. פרשת נשא – פניו לארון

לפי זה מובן הקשר המיוחד של פרשת נשא לזמן מתן תורתנו⁷⁶,

אשר פרשת נשא נקראת בסמוך לחג השבועות – בשבוע של חג השבועות, (או בשבת שלפני חג השבועות)⁷⁷ –

בתורת החסידות, במקורות שהוזכרו לעיל⁷⁸, מוסבר, שהתכלית של "המשכת בחינת פנים", הקשורה לתורה, נעשתה בזמן מתן תורה, כאשר "פנים בפנים דבר ה' עמכם".

וכאשר מגיע זמן מתן תורה בכל שנה ושנה, זהו הזמן שבו מקבל כל יהודי תוספת כוח להגיע לידי כך שיהיו פניו אל הארון,

שפנימיות רצונו וחפצו תהיה רק באלקות, ואחוריו לחוץ, שמעשיו ההכרחיים לקיום העולם ולקיום גופו ייעשו רק בהכרח, ללא פנימיות⁷⁹ ועונג⁸⁰,

נתינת כוח זו מתחילה בעיקר בשלשת ימי הגבלה, ועל ידי הכנה זו, מקבלים את "התורה בשמחה ובפנימיות"⁸¹.

הערות

עמוד 49

1. הל' כלי המקדש פ"ב הי"ב.
2. פרשתנו ז, ט.
3. בסהמ"צ מ"ע לד ובהנסמן בהערה הבאה.
4. כ"ה לשון הרמב"ם במנין המצות שבריש ספר היד, ועד"ז הוא בהכותרת להל' כלי המקדש (מצוה ו').
5. וכ"ה דעת הסמ"ג מצות עשה קסח. חינוך מצוה שעט.
6. כ"ק אדמו"ר הצ"צ – אוה"ת פרשתנו ע' רנו (ומסיים "וצריך ישוב מ"מ איך שיהי' כל הפוסקים כתבו כהרמב"ם"). מנ"ח לחינוך שם.
7. ראה גם פרש"י שבת צב, א ד"ה תלתא מלעיל. ולהעיר מלשונו בסוטה לה, סע"א ד"ה לא נתן. ואכ"מ.
8. כמו שהאריך בסהמ"צ שורש ג.
9. עפ"ז יומתק מה שבהעתקת הארון ממקום למקום בימי דוד (ראה לקמן ס"ג וש"נ) לא נזכר כלל ע"ד שאר כלי הקודש – כי רק בנוגע לארון צ"ל ביאור איך העתיקוהו. וי"ל שגם מטעם זה ראית הרמב"ם (ראה ס"ג שם) היא דוקא מפסוק דעוזא.
10. ועפ"ז י"ל דהראיות שהביא בסהמ"צ שם (מ"ע לד) באו להוכיח [לא רק זה דהמצוה לדורות היא בכהנים (ע"ש ובקנאת סופרים), כ"א] גם על עצם המצוה, וכמו שמסיים "הנה נתבאר לך שמצוה זו מכלל המצות".
11. בס' מעשה נסים סי' ב. וראה מרגניתא טבא בשרשים שם אות ו.
12. דה"ב לה, ג.

עמוד 49

*. כ"ה במעשה נסים שם. וראה דה"א כג, כה־כו: וישכון בירושלים גו' ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו. ובשרשים שם לענין "ולא יעבוד עוד" – שלא הי' נוהג "כי אם במדבר". וראה השגות הרמב"ן ומפרשי הסהמ"צ שם. ואכ"מ.
13. לשון הרמב"ן בשרשים שם. וראה גם השגת הרמב"ן למ"ע לד (במ"ע לג). שאר מפרשי סהמ"צ בשרשים שם.
14. במ"ע קפז – הובא ברמב"ן בשרשים שם.
15. ראה הקדמת הרמב"ם לסהמ"צ בסופו ד"ה ולכן ראיתי.
16. ראה בהנסמן בהערה 11.
17. דהרי בפועל – נשאו אז בני קהת כל הכלים, דהרי לא הי' להם עגלות כלל. ולהעיר מפי' הראב"ד תמיד ספ"ב: ומיהא יש לתמוה למה עשה משה להמזבח כך קטן ואי מחמת הכובד היו יכולין להרבות בלוים כדי שישאהו בטוב וא"נ בעגלים כמו הקרשים. ואכ"מ.

עמוד 50

18. במדב"ר פ"ה, ח.
19. וראה גם במדב"ר פכ"ב, ד ותנחומא מטות ג: וכלי הקודש זה הארון שנאמר כי עבודת הקודש וגו'. ומזה מוכח* דס"ל דפסוק הנ"ל קאי בעיקר על הארון (אבל ראה פי' מהרז"ו לבמדב"ר שם).
20. ראה שו"ת שואל ומשיב (מהד"ק ח"ג סו"ס נג): במ"ש הרמב"ם הל' כלי המקדש .. ולא נמצא מקורו והגאון מוהר"ם ז"ל מליובאוויטש אמר שכן מבואר במדרש רבה פ' במדבר ודפח"ח. – ולהעיר שמזה משמע שבאתרי' דבעהמ"ס שו"ת שו"מ "חזרו" מאמרי הצ"צ. ואולי הפי' שהצ"צ ענה זה לא' ששאלו המקור להנ"ל. ולהעיר שתשובה הנ"ל נכתבה "להרבני המופלג מה' משה מיאסע" ומלשון התשובה משמע שזהו חלק ממ"ש ה"שואל" לבעהמ"ס שואל ומשיב. ויתכן שהשואל הי' החסיד הידוע ר' יצחק משה מיאס – ראה אודותו לקו"ד ח"א כט, ב. בית רבי סוף ח"ב (קו, א). ועוד. – וכ"כ גם בחידושי הרד"ל והרש"ש לבמדב"ר שם. וכן מפורש במאירי ע"ז כד, ב. וראה צפע"נ דלקמן הערה 70.
21. הל' כלי המקדש שם הי"ג.
22. במדב"ר פ"ה, א. פרשתנו פ"ו (א; ב (בסופו); ד; ח). ועוד.
23. להעיר גם מבמדב"ר פ"ה שם (בסופו).
. דרשה הנ"ל הובאה גם בסוטה מג, א ובספרי עה"פ מטות לא, ו. אבל משם אין ראי', כי לא הובא הפסוק דפרשתנו (בסוטה שם לא הובא שום פסוק ע"ז; ובספרי מביא הפסוק (שבסוף פ' במדבר) "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש גו'").

עמוד 51

24. בכס"מ מציין לסוטה (לה, סע"א). ולהעיר, שהלשון "ולפי ששכח דוד" שברמב"ם שם (וכ"ה בסמ"ג שבהערה 5) ליתא בסוטה שם. וכן ליתא בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב. ועוד. ובכמה מפרשים בהנ"ל (מפרשי הע"י (סוטה שם) ומפרשי המדרש) מסבירים איך טעה* דוד – כי הי' ס"ל שאי"ז מצוה לדורות (וכיו"ב), ע"ש. אבל לשון הרמב"ם הרי הוא שכח**. וראה הביאור בזה (והדיוק בענין השכחה) ע"פ דא"ח – במקומות שנסמנו לקמן הערה 73.
25. שמואל ב ו, ז־ח. דה"א יג, י־יא.
26. רמב"ם בהקדמתו לספר היד.
27. ולהעיר דאיכא בינייהו כשנשא בידים וכיו"ב. ודוחק גדול לומר שאין דרך נשיאת כלים אלא בכתף. וראה (במדבר ד, טז) ופקודת אלעזר גו' ובירושלמי (שבת פ"י ה"ג) הובא בפרש"י שבת צב, א ד"ה שכן. וראה הרמב"ן וס' זכרון (במדבר שם) ומלאכת שלמה למשנה שבת שם דמשמע קצת שגירסתם כן בפרש"י במדבר שם. וראה אוצר הגאונים שבת שם דקודם שמביא דברי הירושלמי כתב: בין בימינו ובין בשמאלו ובחיקו ועל כתפו הני ארבע דתנו חייב שכן משא בני קהת.
. ראה גם חינוך שבהערה 5: שמו חכמים לדוד טועה בדבר כו'. וראה במדב"ר פכ"א, יב: שסופך לטעות .. טעה ונתנו כו' (אבל ראה שם בהמשך הענין "שגגת תלמוד כו'" ובמתנות כהונה שם).
. ראה במדב"ר פ"ד, כ: מפני מה נענש שנתעלם המקרא מעיניו כו'. וראה גם ספרי ובמדב"ר (פי"ב, כ) עה"פ "ולבני קהת גו'": נתעלם מעיני דוד שלא נשאו כו' (הובאו במהר"י קורקוס (נסמן בהערה 31)). והכוונה לכאורה, לא שטעה בזה כ"א ששכח הפסוק (משא"כ בשאר המקומות, שאפשר לפרש שטעה). אבל ראה מפרשי הספרי.

עמוד 52

28. ראה סמ"ג שם; קרית ספר (להמבי"ט) הל' כלי המקדש שם – בשינוי סדר ב' הענינים (חיוב ואח"כ שלילה) והראיות ע"ז ("בכתף ישאו" ואח"כ "ולפי ששכח"). וגם משם מובן כמבואר בפנים כאן.
29. לכאורה יש לומר, שלכן, אף שבתחילה כותב "לנוטלו", הרי כשמביא הראי' מ"בכתף ישאו" משנה ל"מצוה לנשאו". וראה לקמן הערה *46.
18.
30. ובאם ס"ל ראי' זה הו"ל למנותה במנין מל"ת.
31. נדפס ברמב"ם הוצאת שולזינגער בסו"ס עבודה "ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז .. מכת"י ישן" ע' 26.
32. להעיר ממ"ש במו"נ ח"ג ספמ"ה בטעמי האזהרה מלעשות שמן המשחה וקטורת, ובטעם נשיאת הארון בכתף, שעפ"ז – שייכים ענינם זל"ז. אבל (נוסף לזה שאינו ע"פ דרכו ביד החזקה) – במו"נ שם ממשיך עד"ז גם בקלקול תבנית האפוד והחושן ואפילו בהזחת כו', וזה לא כתב כאן, כ"א לקמן ב(הל' כלי המקדש) פ"ט ה"י.

עמוד 53

33. ברדב"ז שם מתרץ: כי בכלל מצות הקטורת להקטיר ביוה"כ פעם אחת לפני הארון ואמרינן שהי' מניח המחתה בין בדי הארון וזהו שסמך הרב ז"ל מצוה זו שאע"פ שהיו נושאים בבדים על הכתף היו נזהרים שלא ישמטו הבדים כו'. עיי"ש. וצ"ע דהרי בפרק זה לא הזכיר הרמב"ם דמקטירין הקטורת ביוה"כ בין בדי הארון. ויתרה מזו, הרמב"ם מדבר כאן ע"ד הארון לא כשהוא במקומו (שאז שייך ענין הקטורת) כ"א כשנושאין אותו. ועכ"פ לפירושו – הו"ל להרמב"ם להקדים סיום הלכה יג "ונזהרים שלא ישמטו הבדים כו'".
34. וכפרש"י עקב י, ח (ד"ה לשאת את הארון) שמפרש הפסוק "בעת ההיא הבדיל גו' לשאת את ארון" שנשיאת הארון הוא ע"י הלויים (ולא כהנים – ראה רש"י שלאח"ז שם. וראה הערה הבאה)*. אבל ראה רמב"ן שם בסופו "כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון כו'".
35. וכמ"ש הרמב"ם בסהמ"צ (הובא לעיל הערה 10), דנשיאת הארון לדורות היא ע"י הכהנים (ראה הערה הבאה).
36. לכאורה הי' אפ"ל, דבספר היד חזר בו ממ"ש בסהמ"צ שם, ולא הכריע על מי מוטל החיוב דנשיאת הארון (ולכן לא כתב דין זה בפ"ג – גבי עבודת הלוים, וגם לא בפ"ד – גבי כהנים). אבל מובן שדוחק הוא.
37. ומה שהרמב"ם לא כתב הדין בזה בספר היד – מי צריך לשאת את הארון – אולי י"ל כי לדעת הרמב"ם אין נפק"מ בזה (כיון שהוא דין בחפצא דארון) ואפ"ל הן ע"י הכהנים והן ע"י הלוים – ראה מפרשי הרמב"ם שבהערות הנ"ל. ואכ"מ.
38. לשון הרמב"ם שם פ"ג ה"ח.
39. ומסתבר לומר שגם הארון בכללם. ועצ"ע.
. ולהעיר שכהקדמה לפסוק זה מביא הרמב"ם שם רפ"ג "זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת גו'".

עמוד 54

40. וי"ל שעי"ז דוקא נעשה מציאות דקדה"ק וקדושת הבית – ראה בארוכה לקו"ש חכ"א (ע' 158 ואילך) בביאור דברי הרמב"ם רפ"ד דהל' בית הבחירה.
*. עפ"ז יומתק ל' הירושלמי (עירובין פ"ה ה"א) "בני קהת שעליהן הי' הארון נתון" (ולא – "שהיו נושאין את הארון").
41. שהוא שם המלא דהלכות אלו – "הלכות כלי המקדש והעובדים בו".
*. ראה לעיל הערה *12.
42. סוטה ט, סע"א.
43. במדב"ר פ"ו א. וראה בשאר המקומות שנסמנו לעיל הערה 22.

עמוד 55

44. ובבמדב"ר פ"ה, ח (שהובא לעיל בפנים ס"ב) מסיים "אלא כיון שהיו באין לטעון את הארון כו' אמר הקב"ה התורה היא חיים שנאמר .. ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים זה הארון שנושאין שבו התורה כו'".
45. ראה ב"ב יד, א ואילך דלוחות ושברי לוחות מונחות בארון ומחלוקת בס"ת אם מונחת בארון או בצדו. וראה גם במדב"ר פ"ד, כ (בהמשך להמאמר ע"ד דוד והבאת הארון).
46. וכן מפורש בחינוך שם בשרשי המצוה דנשיאת הארון בכתף "לפי שכל עיקר כבודם של ישראל היא התורה שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק הש"י על כן ראוי וכשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבנו".
*. עפ"ז יש לבאר שינוי לשון הרמב"ם בהלכה זו, שבבבא הא' כתב "מצוה לנוטלו על הכתף", ובבבא הב' "מצוה לנשאו על הכתף": הכוונה ב"אלא מצוה לנוטלו על הכתף" ברישא אינה לקיום מצות "בכתף ישאו" אלא לחיוב נטילתה מצד האיסור של הולכת הארון על בהמה ועגלות (מפני זלזול התורה), ולכן נקט ל' "נטילה" דהיינו לקיחתו ממקום למקום (ולא עצם מעשה הנשיאה): משא"כ בסיפא קאי במצות נשיאתו מקרא ד"בכתף ישאו", ולכן כ' "לנשאו".
47. בסגנון אחר: הקדמת השלילה ד"אין מוליכין כו'" מדגיש שתוכן העשה ד"בכתף ישאו" אינו רק חיוב גברא, אלא דין בחפצא דארון, שטעונה "מקום" מיוחד מצד כבוד התורה, כבפנים.

עמוד 56

*. מהשיעור היומי בספר משנה תורה דיום א' דשבוע זה – פ' נשא תשד"מ (להלומדים ג' פרקים בכל יום).
48. להעיר מהסיום בחינוך שם (במצוה הנ"ל): וזה שנהגו בגליות היום להוציא ספר תורה לקראת מלכי האומות אין זה בחיוב מצוה זו כלל שכל ב"י רשאים לישא אותו. ואם מדרך כבוד התורה יבחרו גם היום שישאו מבני לוי תבא עליהם ברכה.
49. פ"י ה"י.
50. משא"כ בטור ושו"ע יו"ד סי' רפב הובא דין זה "חייב אדם לנהוג כבוד גדול בס"ת ומצוה לייחד לו מקום ולכבד כו'" בתחלת הסימן (ואינו מביא כלל "דברים שבלוחות כו'". אבל ראה בטור – הובא לקמן הערה 64), ולאח"ז באים הדינים שברמב"ם ה"י (ופרטים שבהי"א), ואח"כ (בסעיף ב) בשו"ע שם מרמב"ם שם ה"ט, ובס"ג – מרמב"ם שם תחלת הי"א, ובסעיף ד – מרמב"ם שם ה"ו. וכן הלאה. עיי"ש.
51. ראה הערה שלפנ"ז – הסדר בטור ושו"ע.
52. ה"ו שם.
53. ראה ביאור הגר"א בשו"ע שם סקי"ב דמ"ש הרמב"ם בהי"א "ויניחנו על גבי החמור וירכב עליו ר"ל על החמור ולא על הס"ת". ולפ"ז ה"ז אותו הדין שבה"ו – דאסור לישב על מטה שס"ת עלי', ובכל אופן הרי הם שייכים זל"ז.
54. להעיר מדין מלך בס"ת שלו (בי"ד הל' ס"ת פ"ז ה"ב): יהי' עמו כו' מיסב והוא כנגדו. – ובכס"מ הניח בצ"ע שבסנה' איתא (כא, ב) דעושה כמין קמיע ותולה בזרועו. – ובאחרונים העירו דאיך אפשרי לתלות ס"ת בזרועו.

עמוד 57

55. כנסמן בכסף משנה ובמגדל עוז.
56. יח, א.
57. בגמרא שם מסיים דמ"ש "כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת" קאי "אסיפא" (ואם הי' מתיירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר). אבל זהו לפי ש"ארישא פשיטא מי גרע ספר תורה מעצמות", ולא הוצרך הברייתא לפרט.
*. להעיר מע"ז ב, א: מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו. שם יח, א: וס"ת מונח בחיקו.
58. ראה הד"ה בכס"מ שם "הי' מהלך ממקום למקום וכו' עד* והולך" (וכ"ה בדפוס ראשון דהכס"מ (ויניציאה שלד) שנדפס בחייו). ועד"ז הוא במגדל עוז שכתב "הי' מהלך ממקום וכו' עד* רוכב על הבהמה והולך" (וכ"ה בדפוס ראשון דהרמב"ם שבו נדפס המג"ע (קושטא רס"ט)).
59. ברכות כג, א. וכן ציין בביאורי הגר"א בשו"ע שם כמקור להדין בס"ת.
60. והובא ברמב"ם הל' תפילין פ"ד הי"ז.
61. שלכן אוחזם גלולים "ויזהר כדי שלא תהא רצועה כו'" – רמב"ם שם (מברכות שם).
62. ועד"ז האיסור דבזיון וכו' דס"ת שבהלכה ח.
63. לשונו בה"ב כנ"ל. וכן המבואר בהלכה ט, כנ"ל.
64. ולהעיר שבטור כתב "דברים שבלוחות הברית הן הן שבס"ת, לכן צריך לכבדו" בנוגע לדיני כבוד שברמב"ם ה"ט.
. כן הוא הדבור המתחיל בכסף משנה, וכן במגדל עוז. וכן דרכם בכמה מקומות, שמעתיקים לשון הרמב"ם בקיצור, ובמקום התיבות האמצעיות (דלשון הרמב"ם) כותבים "עד".

עמוד 58

65. ראה ביאורי הגר"א שם סוסק"א.
66. ראה טור שם בתחלתו (ועד"ז בשו"ע) במקום "ולכבדו" שברמב"ם: ולכבד אותו המקום. ובכת"י התימנים וכן ברמב"ם דפוס ר' משה בן שאלתיאל (ספרד או פורטוגל קודם רנב או רנז) – גם ברמב"ם הגירסא היא "ולכבד אותו המקום". וראה גם קרית ספר להמאירי (על הל' סת"ם) מאמר ד' ח"א.
67. וצ"ע אם גם ההמשך ברמב"ם "לא ירוק כנגד ס"ת ולא יגלה ערותו כו'" הוא גם לנגד מקום הס"ת, אף דלא מפרטו.
68. משא"כ בטור ושו"ע יו"ד שם, שכותבים (בעיקר) הלכות הצריכות למעשה, כתבו הדברים בסדר המתאים להנהגה במעשה בפועל.
69. משא"כ בתפילין, ראה ברכות כד, סע"א (נסמן בצפע"נ לרמב"ם כאן): מהו דתימא תיבעי הנחה כס"ת.
70. ולהעיר מלח"מ הל' אבל פי"ד הי"ד, שמפרש דעת הרמב"ם כאן דכשאין שם סכנה לא סגי בהפשלה (הס"ת) לאחוריו אלא צריך שיהא לפניו כנגד לבו, ולא כשאר הפוסקים. וראה ב"ח לטור שם. ועוד. ובצפע"נ הפלאה בהשמטות להל' ס"ת (נח, ד) מציין – על מ"ש הרמב"ם "ולא יחזיר אחוריו לס"ת" – לרמב"ם ספ"ב מהל' כלי המקדש: כשנושאין כו'.
71. להעיר גם מדרך מצותיך כב, ב. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 203 ובהערות שם.
72. זח"ג קנב, א.
73. קו"א בתניא ד"ה דוד זמירות קרית להו (קסא, א). לקו"ת במדבר יח, ג. דרך מצותיך מצות משא הארון בכתף. אוה"ת שבהערה 6.
74. ראה בהנסמן בדרמ"צ שם (מ, ב).
75. בכ"ז לא מצאתי בשום מקום – ששאר כלי המקדש דמשא בני קהת (שלא היו להם עגלות) מותר לנשאם בידים וכיו"ב.

עמוד 59

76. נוסף על עצם השייכות ע"פ מ"ש בבמד"ר בריש הפרשה במ"ש נשא את ראש בני גרשון גם הם, דהקדימו הכתוב לקהת מצד כבוד התורה. וראה גם בהנסמן בשאר המקומות שבהערה 22. וראה כלי יקר ריש פרשתנו. לקו"ת פרשתנו סד"ה (וידבר גו') נשא גו' (וביאורו) הא' והב'. וראה לקו"ש חל"ג ע' 42 ואילך. (משיחות מוצש"ק פ' נשא תשל"ט, מוצש"ק י' שבט תש"ל)
77. ובד' קביעויות (ב' בשנים פשוטות וב' במעוברות) הקביעות דחגה"ש הוא ביום ו' וש"ק שלפני פ' נשא (ראה עתים לבינה מאמר טו).
78. לקו"ת שם. דרמ"צ שם בסוף המאמר. ועוד.
79. ראה לקו"ת שלח (מב, ד) בלא לב ולב.
80. דרמ"צ שם.
81. לשון ברכת רבותינו נשיאינו לחה"ש.

מצוטט בעמוד אחד

לקוטי שיחות 1

כרך לג ‹ חג השבועות ‹ שיחה ג ‹ 38 לקו"ש חכ"ח ע' 56