שיחה ב

40שיחה ב

א. השאלה על תרומת

העגלות והבקר: מדוע כה

בצמצום?

בפרשתנו מספרת התורה¹: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו... ויקריבו נשיאי ישראל... ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן".

לגמרי לא מובן כאן: למדנו כי בנדבת המשכן תרמו בני ישראל בנדיבות לב יתירה, עד שהתרומה הייתה "דים .. והותר"²,

כיצד יתכן שדווקא נשיאי ישראל צמצמו בנדבת העגלות ונידבו כל אחד חצי עגלה! "עגלה (אחת) על שני הנשיאים"?!

יתירה מזו: בנוגע לנדבת הנשיאים נאמר בספרי³ ובמדרש⁴, והובא בפירוש רש"י⁵: "מה⁶ ראו הנשיאים .. במלאכת המשכן לא התנדבו תחילה .. כך אמרו ב הנשיאים יתנדבו ציבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר² והמלאכה היתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחושן⁷ לכך התנדבו כאן תחילה" – כלומר: נדבת הנשיאים "ביום כלות משה להקים את המשכן" הייתה במטרה לתקן את מה שבתחילה לא התנדבו כדרוש, ולבטא עתה את נדבת לבם ולתרום כראוי ובשלימות עבור המשכן – וכיצד יישמו זאת? בכך שכל נשיא⁸ הביא חצי עגלה⁹!

הקושי גדל לאור המובן מפשטות 40הכתובים ונאמר במפורש גם במדרש¹⁰, אשר תרומת הנשיאים "שש עגלות צב ושני עשר בקר" נועדה "לשאת את המשכן"; וכן היה בפועל, כמפורש בפסוק¹¹ שמשה חילק את העגלות "כפי עבודתם" – לבני גרשון "שתי העגלות" ו"ארבעת הבקר", ולבני מררי "ארבע העגלות" ו"שמונת הבקר".

זאת, בהביא בחשבון את מידותיהם הגדולות¹² מאוד של הקרשים והעמודים, כך שניתן לשער את משקלם, ולכך נוספים מאה האדנים, שכל אחד מהם – ככר של קודש¹³ משקלו¹⁴.

ובפרט בהתאם לחשבון בגמרא¹⁵ ש"אורך העגלה חמש אמות" ו"רוחב העגלה שתי אמות ומחצה", ובמילא יש להניח את הקרשים זה על גב זה – שנים־עשר קרשים על כל עגלה¹⁶; וגם אז היה על בן לוי ללכת מאחור ולהשגיח ולתקן "את הסדר זו על זו שלא תיפול העליונה, וכל הדרך הוא מהלך אחורי העגלה, וכשרואה אותן משתלפות אל תוך האויר רץ לתוך בליטת הקרשים שבצדדין, עד שמגיע לאמת האויר שביניהם, ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה עד שיחזיר הנשלפת למקומה ועל סדרה"¹⁷ –

על כל אלה יש להוסיף את עמודי ואדני המשכן¹⁸ ושישים עמודי החצר¹⁹ ושישים אדני הנחושת שלהם²⁰ – ואת כל זה היו צריכים להעמיס על ארבע עגלות!

ולכאורה, הרי זו הנהגה הפוכה מנדיבות, היפך ההרחבה והעשירות²¹ 41במשכן ובמקדש לגביהם נאמר "אין עניות במקום עשירות" – והרי אילו היו יותר עגלות, לא היה צורך להניח²² כל כך הרבה קרשים אחד על השני²³, והייתה נחסכת הטירחא להשגיח כל הדרך כאשר נושאים את קרשי המשכן על העגלות!

ב. דחיית התירוץ שלא היו די "עצי שטים" לבניית עגלות

בפשוטו של מקרא היה ניתן לכאורה לתרץ בפשטות (ולכן רש"י לא מתעכב על כך):

לעיל בפרשת תרומה²⁴, בנוגע ל"עצי שטים" שהיו בנדבת המשכן, מפרש רש"י: "ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

נמצינו למדים, כי למרות שבני ישראל קיבלו מביזת מצרים וביזת הים²⁵ עשירות מופלגה של כסף וזהב... ואבנים טובות – עם זאת, "עצי שטים" היו להם במדבר רק משום שהביאו ארזים מארץ ישראל למצרים, ולאחר מכן נטעום שם, טיפלו בהם מאתיים ועשר שנים ואחר כך לקחום למדבר; ומן העצים הללו היה צריך לעשות את הקרשים ועוד, ואת כלי המשכן –

ולכן היה מספר העגלות רק לפי ההכרח.

אך תירוץ זה אינו "חלק" – שהרי העגלות היו רק מצד נדבת הנשיאים, מבלי כל הגבלה שיהיו דווקא מעצי שטים. ותמוה בכלל לומר כי במצרים לא היה ניתן למצוא עצים חזקים²⁶ כדי לעשות יותר²⁷ עגלות²⁸.

42ולהעיר ממאמר חז"ל²⁹, שדברים מסויימים קנו מתגרי אומות העולם.

ג. המידה המדוייקת אינה נובעת מ"גזירת הכתוב"

בספרי³⁰ (ובדומה לכך במדרש³¹) לומדים מהפסוק "קח מאתם" – "באו ועמדו לפני המשכן ולא קיבל משה מהן עד שנאמר לו מפי הקדש³²: קח מאתם. הא הסכימה דעתן לדעת העליונה". מכך מובן, שנדבת העגלות (ובמילא – מספרן) הייתה כפי דעת ה'. והדבר דומה לקרבנות שהנשיאים הביאו בהמשך לחנוכת המזבח, שכמה פרטים בהם הרי היו הוראת שעה, כמפורט ברז"ל³³ וגם בפירוש רש"י³⁴ (ולדוגמא – קטורת יחיד ועל המזבח החיצון, דבר שלא מצינו במקום אחר), ומובן שהוראת שעה הריהי על פי הסכמת משה, דעת ה'³⁵.

[למרות שאז היה "ויקריבו הנשיאים" מעצמם, ולא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום, הרי מובן בפשטות שכאשר הקדוש־ברוך־הוא אמר למשה "יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח"³⁶, הייתה ההקרבה על פי ציווי ה'. ובדומה לכך בנדבת העגלות].

אך לא מסתבר לומר שמספר העגלות היה חוקה וגזירת הכתוב, בלי שום טעם – ואדרבה – היפך הסברא, כנ"ל!

ובפרט שכנ"ל, מספר זה היה כפי דעתם ורק אחר כך נתגלתה לגבי כך הדעה העליונה.

ולהעיר: לגבי הקרבנות שהנשיאים הביאו לחנוכת המזבח, אשר "לא מצינו במקום אחר"³⁷ קרבנות מסוגם ובאופן הקרבה כזה – הרי אף שהיתה זו הוראת שעה – קיימים טעמים ורמזים על סוג ומספר קרבנות הנשיאים, כפי שחז"ל³⁸ מבארים באריכות;

ובדומה לכך יש לומר בעניננו, בנדבת העגלות: לעובדה שנדבת העגלות והבקר היתה במיעוט ובצמצום (ולכאורה היפך הכלל בעניני המקדש ש"אין עניות במקום עשירות", כנ"ל סוף סעיף א) – קיים 43טעם והסבר, שכך צריך היה להיות בנדבה³⁹ זו.

הדבר עולה בבירור גם מהדיון בגמרא⁴⁰: על כך ש"אורך העגלה חמש אמות" שואלת הגמרא "למה לי? בארבע ופלגא סגי" (והגמרא משיבה "כי היכי דלא לידחקו קרשים")⁴¹ (=לשם מה, הרי די בארבע וחצי אמות? ועונה, כדי שלא ידחקו הקרשים זה את זה); וכן לגבי רוחב העגלה "שתי אמות ומחצה" שואלת הגמרא "למה לי? באמתא ופלגא סגיא" ועונה "כי היכי דלא לידדו הקרשים (=לשם מה, הרי די באמה וחצי? ועונה: כדי שהקרשים לא יבלטו החוצה יותר מדי ויפלו).

– ברור אם כן, שהייתה הקפדה ברורה על כך שהעגלות תהיינה במדוייק ובדווקא – לא ארוכות יותר ולא רחבות יותר מהמקום הנחוץ להנחת הקרשים, ללא כל שטח מיותר שאינו נחוץ לקרשים.

ד. לעגלות היה גדר של קרבן

ויש לומר הביאור בזה, בהקדים אחד מהשינויים בין לשון הספרי ולשון המדרש במאמר רז"ל שהובא לעיל בסעיף א: בספרי נאמר "וכי מה ראו נשיאים להתנדב לכתחילה כאן ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה" (ובלשון דומה בפירוש רש"י); ואילו במדרש הלשון "למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא .. באחרונה".

ויש לבאר אחד משינויי הלשונות, שלפי הספרי לא היו שש העגלות ושני עשר הבקר בגדר של קרבן, לעומת זאת לפי המדרש הם נועדו "להקריב" – בגדר קרבן (כלשון הכתוב ממש "ויביאו את קרבנם"), וכהמשך דברי המדרש: "כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קרבן בזריזות, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) ויקריבו נשיאי ישראל..."⁴².

גם בנוגע לדעת המדרש, מוצאים בדבריו במקום⁴³ מאוחר יותר "והיה משה מתיירא .. שמא אחת מן העגלות נשברה או אחד מן השוורים מת ונמצא קרבן של נשיאים פסול אמר לו הקדוש־ברוך־הוא "והיו" .. ניתן להם 44הוויה שיהיו קיימים לעולם" (ובמדרש ממשיך ומביא דעות שונות היכן הקריבום – "בנוב הקריבום", "בגבעון הקריבום", "בבית העולמים הקריבום" – או "בגלגל"⁴⁴).

זאת אומרת: במדרש עצמו ניתן לפרש בשני אופנים: לפי תחילת המדרש הראשון "לבוא ולהקריב", התבטא ה"קרבן" (בעיקר) בהבאת ה"גברא"⁴⁵, ולפי הפסקא השניה במדרש "ונמצא קרבן של נשיאים פסול", גם ה"חפצא" שהביאו⁴⁶, העגלות ושני עשר הבקר⁴⁷, נעשה קרבן⁴⁸.

ולכל הדעות היו צריכים לא יותר מאשר "שש עגלות" – אף על פי שהיה זה בצמצום, היפך העשירות, מבחינת העגלות והבקר.

ה. העגלות והבקר נחשבים גמר עשיית המשכן עצמו

והביאור בזה:

לאחר שהמדרש הנ"ל מפרש "אמרו מה יש לנו להביא? הלכו והביאו עגלות שיהיו נושאים עליהם את המשכן", ממשיך המדרש: "ומי נתן להם העצה הזאת? שבטו של יששכר⁴⁹, שכך אמרו להם: משכן שעשיתם פורח הוא באויר? אלא התנדבו עגלות שתהיו נושאים אותו בהם".

ויש לומר הכוונה, כי אין מדובר 44בענין חיצוני בלבד ביחס המשכן – כיצד יעבירו אותו ממקום למקום – אלא המשכן נעשה דבר שנישא בעגלות⁵⁰.

בלי העגלות היה המשכן בבחינת דבר "פורח באוויר", העגלות ושנים־עשר הבקר היו לא (רק) אמצעי בעלמא לשאת את המשכן ממקום למקום, כי אם פעלו במשכן עצמו, ב"חפצא" של המשכן, שינוי וגמר. כי מכיוון שהמשכן נבנה כ"אהל (מועד)" – לא כבנין קבוע, אלא על מנת שייסע ממקום למקום (יחד עם בני ישראל), הרי כל זמן שלא היו עגלות ובקר "שיהיו נושאים עליהם את המשכן", עדיין לא הסתיימה עשיית המשכן – "משכן שעשיתם פורח הוא באוויר".

[ולפי זה נמצא, כי הבאת העגלות והבקר היא גמר במשכן, מעין פעולת הקרבנות במזבח שהיו על מנת לחנוך אותו להקריב עליו תמידים כסדרן וכו': כשם בחנוכת המזבח נפעלה גמר עשיית המזבח⁵¹, כך העגלות והבקר לשאת את המשכן הינם ביחס למשכן – מעין הקרבנות של חינוך המזבח למזבח, עם העגלות והבקר נעשתה גמר עשיית המשכן]⁵².

ו. לצד העשירות, כל פרט במשכן נוצל למטרה מסויימת

על פי הנ"ל מובן, כי כשם שבמשכן עצמו (ובבית המקדש), על אף שהיתה הנהגה של עשירות והרחבה, עם זאת, לא היה פרט אחד ולא פרט שבפרט – שלא נוצל עבור פעולה ועניין מסויים במשכן

[ויש לומר בדרך אפשר, כי חלק ופרט שהינו מיותר ולא מנוצל במשכן (הנקרא מקדש) הוא מעין "מכניס חולין לעזרה", דבר של חול במשכן⁵³],

בדומה לכך גם בנוגע לעגלות והבקר שהיו חלק מהמשכן⁵⁴: הם היו חייבים להיות במידה מדוייקת 45בתכלית, (לא פחות, אבל גם) לא יותר; שלא יהיה שום פרט וחלק שלא ינוצל עבור מטרתו, לשאת את המשכן: הן המידה בכמות, שש עגלות במידותיהם המדוייקות כאמור – לא יותר עגלות ולא עגלות גדולות יותר; והן שני עשר בקר המושכים את העגלות,

כי למרות שזהו משא כבד ביותר, צריך להיות מנוצל בשלימות כוחם של כל אחד משנים־עשר השוורים שנשאו את העגלות,

ואילו היו העגלות במידה גדולה יותר או היו יותר עגלות... הרי לא זו בלבד שאין הוספה זו הופכת לחלק מ(עשיית) המשכן, אלא אף העגלות עצמם אינם כשיעור הראוי

והרי פסוק מיוחד בא להודיענו: כל⁵⁵ כסף הכלים... למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד לא ריבה ולא מיעט...

ולהעיר מהדין⁵⁶ ש"כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין"⁵⁷.

ז. העגלות לא נועדו לקחת

את מצות נשיאת המשכן מהלויים

ויש להוסיף בזה,

ובפרט שהביאור האמור הוא לפי המדרש שגם לעגלות ושני עשר הבקר היה גדר של קרבן, ולכן אסור שיהיה בהם פרט וחלק אחד שלא ינוצל למטרתו בנשיאת המשכן, וכנ"ל.

אך לדעת הספרי, ובדומה לכך לפי פירוש רש"י, המפרשים שאת העגלות והבקר הביאו כדי לשאת את המשכן ולא מדגישים שהיה להם גדר של קרבן –

יש לבאר את הדיוק והצמצום במספר של העגלות והבקר:

משא המשכן היה אחד מעבודות הלויים⁵⁸, כנאמר בתחילת הפרשה⁵⁹ "זאת עבודת משפחות הגרשוני לעבוד ולמשא", ובדומה לכך בני מררי – "וזאת משמרת משאם לכל עבודתם 46באהל מועד קרשי המשכן..."⁶⁰.

ומובן, כי בשעה שהקדוש־ברוך־הוא ציוה "קח מאתם והיו (העגלות והבקר) לעבוד את עבודת אהל מועד ונתת אותם אל הלוים איש כפי עבודתו", לא הייתה הכוונה לקחת מהלויים את עבודת המשא בקודש, דבר הכרוך בקדושת הלויים, ולא לפטרם מחיוב זה, אלא – עבודת המשא היתה ונשארה מוטלת על הלויים בהנחת חלקי המשכן על העגלות ובהורדתם מהם, וגם בהיותם מונחים על העגלות הלויים הלכו אחריהם... כדלקמן – והעגלות נועדו רק כדי "להקל ממשאו"⁶¹. כלומר: גם אז לא היו העגלות ובני הבקר נושאי המשכן, אלא הלויים נושאים את המשכן באמצעות העגלות.

ולכן "הסכימה דעתן לדעת העליונה", והם נתנו בכלל רק שש עגלות, ועבור המשא הכבד של בני מררי נתנו רק ארבע עגלות,

עבודת המשא חייבת להיות באופן שבן לוי יצטרך ללכת כל הדרך "אחורי העגלה" ולהשגיח⁶² – "וכשרואה אותן משתלפות אל תוך האויר רץ..." (כנ"ל סעיף א) – משום שהלויים הם נושאי המשכן (רק כדי להקל עליהם היה זה על ידי העגלות).

ח. לנצל כל כח וכל רגע לעבודת ה'

ההוראה מכך בעבודת האדם: חז"ל⁶³ אומרים אשר "כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", שכלל זה תקף בכל זמן ובכל מקום – בכל חלקי ופרטי הבריאה.

בעת עשיית המשכן, נעשה "באתי לגני לגנוני"⁶⁴ – לאחר כל החטאים שגרמו את סילוק השכינה, ירדה השכינה למטה בארץ, במשכן, כנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"⁶⁵ – ואזי, בגמר מלאכת המשכן, התבטא בגילוי כיצד אין שום פרט לבטלה חס ושלום, אלא כל פרט בודד מנוצל בשלימות עבור התפקיד שלשמו הקדוש־ברוך־הוא ברא אותו.

ולכן, למרות שההנהגה במקדש היא באופן של עשירות, אך אין זה לבטלה חס ושלום – כי אם, ניכר כיצד כל פרט ממלא את תפקידו ותכלית בריאתו; ולכן, מכיוון שעבור נשיאת המשכן הספיקו שנים עשר בקר ושש עגלות (באורך ורוחב מסויים), אין כל טעם שיוסיפו על כך. והיתרה שהצטברה ("הותר") – צריכה (וחייבת) להיות 47מנוצלת לענין אחר במשכן⁶⁶.

ומזה הוראה לכל יהודי בעשיית המשכן הפרטי שלו, כמאמר רז"ל⁶⁷ על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מישראל, עד כמה עליו להיזהר, אשר כל כוח שהקב"ה העניק לו, על כל פרטיו, לא יהיה לבטלה חס ושלום, אלא לנצלו במידה המלאה עבור התכלית והתפקיד שלשמו הקדוש־ברוך־הוא בראו – "אני נבראתי לשמש את קוני"⁶⁸.

והמדובר הוא בכל כוח בכוחות נפשו, עליו לדעת, כי בשעה שהוא לומד תורה ואינו מתייגע כדבעי⁶⁹, אין הוא מנצל כראוי כוח מסויים זה שנתן⁷⁰ לו הקדוש־ברוך־הוא;

ובדומה לכך בנוגע לכל פרט בכשרונותיו, שעליהם להיות מנוצלים "לשם שמים", ובשביל "דעהו" –

לקיום המצוות – וקיום המצוות בהידור, וכך גם ובמיוחד בענין של הפצת היהדות חוצה.

ובדומה לכך גם בזמן: אפילו כאשר הוא "ממלא" 23 שעות ו־59 דקות של היממה, עליו להשתדל כי גם הדקה היחידה שנותרה לא תלך לבטלה חס ושלום.

ט. גילוי המטרה האלוקית בכל פרט בבריאה

וזו ההוראה שלמדים מהמשכן – בשעה שישנו דבר מיותר שאינו ממלא את תפקידו בשלימות, חסר אז בכללות עשיית המשכן ובמילא גם, חס ושלום, ב"ושכנתי בתוכם":

כאשר יהודי אינו מנצל ולו פרט הכי קטן שבחלקו בעולם ואותו פרט הולך לבטלה חס ושלום, נעשה כביכול בלבול בבריאה של הקדוש־ברוך־הוא, ש"לא ברא (בעולמו) דבר אחד לבטלה".

ובשעה שכל יהודי מנצל את כל כוחותיו למען "אני נבראתי לשמש את קוני" – הוא פועל את ה"ושכנתי בתוכם" באופן גלוי בו בעצמו ועל ידי זה בכל העולם כולו,

משום שעל ידי שכל פרט בבריאה ממלא את התפקיד שעבורו ברא הקדוש־ברוך־הוא פרט זה, מתגלה בבריאה ובכל חלק שבה, כיצד היא בריאה של הקדוש־ברוך־הוא בגילוי,

ונעשה בנין בית המקדש השלישי, ובתוכו יורד המשכן שעשה משה שהוא קיים לעד⁷¹, האוהל ואת כל כליו...

48בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו – שכן לא עובר רגע אחד לבטלה, חס ושלום, אלא "כימי צאתך מארץ מצרים", "לא עכבם המקום כהרף עין"⁷²,

מיד ממש.

(משיחת ש"פ נשא תשל"ג, מוצאי

ש"פ נשא תשל"ח, י"ב סיון תשמ"ב)