49
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ג
א. "עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו"
הרמב"ם פוסק1: "בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום, אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות אלא מצוה לנוטלו על הכתף .. שנאמר2: כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו", ובמנין המצוות3 מונה הרמב"ם את המצוה "לשאת את הארון על הכתף"4 – כמצוה בפני עצמה5.
ידועה השאלה6: בפסוק שמצטט הרמב"ם הרי נאמר במפורש "ולבני קהת לא נתן (עגלות) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו", וכפי שרש"י מפרש זאת "משא דבר הקדושה הארון והשולחן וגו'". כלומר, הציווי "בכתף ישאו" אינו חל רק על הארון, אלא גם על כלי המקדש האחרים – שולחן מנורה ומזבחות וכדומה7, ומדוע פוסק
ג הרמב"ם שהמצוה היא רק "לשאת את הארון על הכתף"?
בפשטות יש לומר: במנין המצוות מונה הרמב"ם רק את המצוות שנהוגות לדורות8. ולכן הוא מונה רק את "משא הארון", כי הפסוקים ומאמרי חז"ל שמצטט הרמב"ם אודות "בכתף ישאו" לדורות הם רק לגבי הארון, ולא לגבי כלי המקדש האחרים9, שנכללו במשא בני קהת, כפי שרואים מן ההוכחות המובאות בספר המצוות10.
יותר מכך: רבי אברהם בן הרמב"ם11 מסביר, שמן הפסוק12 "ויאמר ללוים .. תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה
הערות
- 1. הל' כלי המקדש פ"ב הי"ב.
- 2. פרשתנו ז, ט.
- 3. בסהמ"צ מ"ע לד ובהנסמן בהערה הבאה.
- 4. כ"ה לשון הרמב"ם במנין המצות שבריש ספר היד, ועד"ז הוא בהכותרת להל' כלי המקדש (מצוה ו').
- 5. וכ"ה דעת הסמ"ג מצות עשה קסח. חינוך מצוה שעט.
- 6. כ"ק אדמו"ר הצ"צ – אוה"ת פרשתנו ע' רנו (ומסיים "וצריך ישוב מ"מ איך שיהי' כל הפוסקים כתבו כהרמב"ם"). מנ"ח לחינוך שם.
- 7. ראה גם פרש"י שבת צב, א ד"ה תלתא מלעיל. ולהעיר מלשונו בסוטה לה, סע"א ד"ה לא נתן. ואכ"מ.
- 8. כמו שהאריך בסהמ"צ שורש ג.
- 9. עפ"ז יומתק מה שבהעתקת הארון ממקום למקום בימי דוד (ראה לקמן ס"ג וש"נ) לא נזכר כלל ע"ד שאר כלי הקודש – כי רק בנוגע לארון צ"ל ביאור איך העתיקוהו. וי"ל שגם מטעם זה ראית הרמב"ם (ראה ס"ג שם) היא דוקא מפסוק דעוזא.
- 10. ועפ"ז י"ל דהראיות שהביא בסהמ"צ שם (מ"ע לד) באו להוכיח [לא רק זה דהמצוה לדורות היא בכהנים (ע"ש ובקנאת סופרים), כ"א] גם על עצם המצוה, וכמו שמסיים "הנה נתבאר לך שמצוה זו מכלל המצות".
- 11. בס' מעשה נסים סי' ב. וראה מרגניתא טבא בשרשים שם אות ו.
- 12. דה"ב לה, ג.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות אלא מצוה לנוטלו על הכתף ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא אלא מצוה לנשאו על הכתף שנאמר כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו:
ספר המצוות, מצוות עשה ל״ד - הטקסט מספריא
היא שצונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום, והוא אמרו כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ואע"פ שזה הצווי בא ללוים בעת ההיא, אמנם היה זה למספר מעוט הכהנים החייבין במצוה, אם כן המצוה מחוייבת לכהנים והם אשר ישאוהו כמו שנתבאר בספר יהושע ובספר שמואל. וכאשר צוה דוד לשאת הארון בפעם שניה אמר בדברי הימים וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה בדבר ה' בכתפם במוטות עליהם, וכן כשזכר בדברי הימים מחלקות הכהנים לעשרים וארבעה משמרות אמר אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל. בארו החכמים זכרם לברכה שהוא רומז אל היות עבודת הכהנים לשאת את הארון על הכתף, וזהו כאשר צוהו ה' אלהי ישראל. ולשון ספרי כמשפטם וגו' כאשר צוהו ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. הנה נתבאר לך שמצוה זו מכלל המצות. (נשא, כלי בית המקדש פרק ב'):
ספר המצוות, שורשים ג׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות.
דע כי אמרם (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך. ובבאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה, רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומנה ולא יעבוד עוד הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנהדרין פ"א:) רמז לגונב את הקסוה מנין שנאמר ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, יש די ספוק באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו כן, ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו, ואמרו יתברך אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכן האזהרה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס, ואמרו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים, וכן גם הצאן והבקר אל ירעו ופן יהרסו לעלות ורבים כמו אלה, ולא יסופק לבעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה בסיני צווי ואזהרה, אך היו כלם לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא ימנו, ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה, ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי לפי שעה לבד, והוא אמרו והביאום לה' אמרו בספרי והביאום זו מצות עשה, אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אמרו בכל אות נפשך תאכל בשר, ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מיום שנתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה, ואחר שהוא נמנע למנותם כלם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן, ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר, וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.