שיחה ג

249שיחה ג

הדרן על הרמב"ם

משיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר שני ה'תשמ"ו

א בסיום ספר ,משנה תורה", מבאר הרמב"ם באריכות גדולה את מצב העולם בימות המשיח, ומקדיש לזה! פרק שלם.

וצריך להבין: הרי כל הענינים שבספר ,משנה תורה"? הם הלכות (כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו), שענינם הוא פסיד בנוגע למעשה. וא"מ, היאך שייך לומר על ענין הנ"ל (תיאור המצב שיהי בימות המשיח) שזהו הלכה, מהי הנפקותא בנוגע לפועל מביאור מצב זה?

ויש לומר, שהחיוב להאמין בביאת המשיח ולחכות לביאתו כולל גם כל המעלות שיהיו אז. ועפי"ז מובן, שתיאור המצב דימות המשיח הוא (לא רק סיפור דברים, אלא) הלכה, פסק דין הנוגע למעשה בפועל -- שיש חיוב להאמין ולחכות (לא רק לכללות ביאתו של משיח אלא גם) למצב זה בכל הפרטים המנויים ברמב"ם.

אמנם הא גופא טעמא בעי -- מדוע אינו מספיק להאמין ולחכות לביאתו של משיח (בכלל), ומחוייבים גם להאמין ולחכות לכל הפרטים?

ב. והנה הגדר דביאת המשיח הוא -- שקיום המצוות יהי' אז בתכלית השלימות. וכלשון הרמב"ם בפרק שלפנ"ז? ,וחוזרין כל המשפטים בימיו בשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה כו"".

[נוסף על מה שאפילו בנוגע המצוות שנהוגות גם בזמן הזה הרי דוקא בימות המשיח תהי' האפשרות לעסוק בתומ"צ כהוגן"].

ומובן בפשטות, שהשלימות שתה" בימות המשיח היא שלימות נעלית יותר גם מאותה השלימות שהיתה בזמן שביהמ"ק הי" קיים, כולל גם אותם הזמנים שלא היו מלכיות שהצירו לישראל ושלא הניחו לישראל לעסוק בתומ"צ כהוגן (כמו בימי שלמה) - מכיון שדוקא בימות המשיח יה" ,והסירותי: את לב האבן מבשרכם".

[וענין זה -- שבימות המשיח יה" קיום המצוות בתכלית השלימות - מודגש בעיקר בהמצוה ראשונה (ראשונה גם במעלה, מכיון שהיא ה,יסוד" וה,עמוד" דכל המצוות) -- 250200 לקוטי

מצות ידיעת השם, דמכיון שאז דוקא ,תרבה הדעה כו' והחכמה שנאמרז כי מלאה הארץ דעה את ה"* -- הרי כל זמן שהדיעה אינה בריבוי אי אפשר שיהי' ידיעת השם בשלימות (משא"כ בשאר המצוות, שהעדר השלימות בהם הוא רק מצד דברים המונעים)].

ועפ"ז הי' אפשר לבאר מה שבחיוב האמונה בביאת המשיח נכלל גם התיאור דמצב העולם שיהי' אז -- כי תיאור זה הוא ביאור וטעם על השלימות דקיום התומ"צ שיהי' אז [כולל השלימות

דמצות ידיעת השם -- ,וישיגו דעת בוראם"י], שענין זה הוא הגדר דביאת

אמנם, ביאור זה -- אינו מספיק, דלפי הנ"ל, הגדר דביאת המשיח הואל - שלימוד התורה וקיום המצוות דישראל יהי' אז בתכלית השלימות [וכמ"ש הרמב"ם"?: ,לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", היינו, שהעילוי דימות המשיח (שלזה צריכים לחכות ולצפות"?י) הוא השלימות דתומ"צ], משא"כ מצב העולם שיהי' ב,אותו הזמן", מה שלא יהי' בו ,לא רעב ולא מלחמה וכו'", הוא רק ענין צדדי שמאפשר לישראל לעסוק בתומ"צ בשלימות, -- וא'"כ, מדוע התיאור דמצב העולם שיהי' אז (שהוא לכאורה רק ענין צדדי) הוא פרט וגדר בחיוב האמונה בביאת המשיח?

הדון על הרמב"ם

ג. והנה בענין העילוי דישראל שיהיי אז כתב הרמב"ם בסיום וחותם ספרו, וז"ל: ,יהיו ישראל תכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

והנה מלשון הרמב"ם -- ,יודעים דברים הסתומים", ,וישיגו דעת בוראם" - ,יודעים" בלשון הוה, ,וישיגו" בלשון עתיד -- משמע שמדובר כאן על בי ענינים:

א) ,יודעים דברים הסתומים" הוא פרט בהעילוי דישראל גופא, ובא בהמשך ל,חכמים גדולים", היינו שהוא

= > מתאר--את- העילוי.-דישראל.- עצמ0;-2)- - .

משא"כ ,וישיגו דעת בוראם כו" הכוונה היא לאופן קיום המצוה דידיעת השם שיהי' אז. שקיום מצוה זו תהי' בתכלית השלימות -- שישיגו דעת בוראם כל מה שיש בכח האדם להבין ולהשיג.

וצריך להבין:

א) מה הם שני הענינים בהעילוי דישראל עצמם: (1) ,חכמים גדולים"; (2) ,יודעים דברים הסתומים".

ב) ,כפי כח האדם" -- מאי קמ"ל? פשיטא שהאדם יכול להשיג רק כפי כחו ולא יותר, ובפרט כשהמדובר אודות ,דעת בוראם"?

ג) מדוע מעתיק הרמב"ם גם סיום הפסוק ,כמים לים מכסים". ובפרט שבהלכות תשובהי, שגם שם מתאר הרמב"ם איך ש,באותן הימים תרבה הדעה והחכמה כו'" ומביא אותו הפסוק ,בי מלאה הארץ גו'", לא הביא סיום הכתוב ,כמים לים מכסים".

ד) יתירה מזו: הענין ד,כמים לים מכסים" הוא לכאורה היפך הענין ד ישיגו דעת בוראם', כי -- ,ישיגו דעת בוראם" מורה על השגה באופן של 251תפיסא, בדוגמת דבר הנמצא בהישג ידו, ואילו ,,כמים לים מכסים" מורה על עניז שלמעלה מתפיסת האדם, שלכן, המשל לזה הוא ממים שמכסים את מציאות הים וכל אשר בו, וכז הוא בנמשל -- שהעניז ד,דעה את ה'" נשאר למעלה ממציאותו והשגתו, וא"כ, מדוע מסיים הרמב"ם בענין ד,כמים לים מכסים" -- בהמשך לביאור העילוי דהשגת אלקות לעתיד לבוא, ש,ישיגו דעת בוראם"?

ד. ויובן כל זה בהקדים הידוע שהגדר דמצות ידיעת השם הוא לא לידיעה שהוא ית' נמצא -- דמכיוז שכל הגדר דמצוה זו שייך רק לאחרי הידיעה שיש אלוקה (מצוה המצוה), הרי על ידיעה זו גופא לא יתכן לומר שהיא מצוה. ובלשון האברבנאל'': ,כאשר נניח אמונת מציאות הא-ל מצוה כבר נניח אמונת מציאות הא-ל קודמת לאמונת מציאות הא-ל".

ומיש הרמב"ם שמצוה ראשונה היא ,לידע שיש אלוקה" -- מבאר האברבנאל?י וז"ל: ,והמצוה הראשונה היא שנאמין שהאלוקה ב"ה שכבר ידענו שהוא נמצא, מציאותו היא היותר ראשון והיותר שלם אשר בכל המציאות . . כי הוא אינו צריך במציאותו לזולתו וכל מה שזולתו צריך במציאותו אליו כו'".

דזהו מ"ש הרמב"ם שהמצוה ,לידע" היא (לא רק שיש אלוקה בכלל, כי אם) שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, ומוסיף: וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו, די"ל

שכוונתו בהוספה זו היא להדגיש ש,כל מה שזולתו צריך במציאותו אליו".

ה והנה יש לומר, שידיעת מציאותו ית' שלפני הציווי (,שכבר ידענו שהוא נמצא"), מכיוז שהיא הסיבה להידיעה שמציאותו היא היותר שלם כו' (שהרי הקיום דמצות ידיעה זו הוא מסובב מהאמונה בהאלוקה, מצַוה המצוה) - היא נעלית יותר מהידיעה שמציאותו היא היותר שלם כו''.

והביאור בזה: שלימות זו דמציאותו ית' (מה שהוא אינו צריך לזולתו, וכל מה שזולתו צריך במציאותו אליו) - הוא שלימות שע"פ שכל. ומכיון שהקב"ה אינו מוגדר בשום גדר ח'ו, גם לא באותם הגדרים שע"פ שכל הם מחוייבים*:

25222 לקוטי

[כי כל גדרי השכל נבראו ממנו ית', הרי מזה מובן בפשטות שהוא ית' שברא את הגדרים אינו מוגדר בהם ח", וכתשובת הרשב'"א:י הידועה שהוא ית' ,נמנע הנמנעות", שלפניו ית' אין שייך ח"ו שום דבר נמנע] -

הרי הידיעה דשלימות זו היא רק כמו שהקב"ה צמצם את עצמו כביכול להיות ,שלם" גם בגדרי השכל, אבל פשוט שאינה מבטאה כלל וכלל אמיתית ענין השלימות שלמעלה מגדרי השכל,

הדון על הרמב"ם

ועאכו"כ שאין זו ידיעה כלל בעצמותו ית', שאינו מוגדר כלל בהתואר דשלימות (גם לא בשלימות נעלית ביותריי).

וזהו< מה שהאמונה במציאותו ית' שלפני הציווי היא השורש והסיבה להידיעה (שנצטוינו לידע) ,שיש שם מצוי ראשון כו" (דסיבה היא למעלה ממסובב) -- כי האמונה במציאותו ית'י (ידיעה כללית שיש אלוקה) היא בעצמותו ית'.

וכ עפ"ז יובז מ"ש הרמב"ם (שם היד) ,הוא שהנביא אומר* וה' אלקים אמת, כאמיתתו, והוא שהתורה אומרת* אין עוד מלבדו כו'" -- דלכאורה אינו מובן: הרי הענין דאמיתתו ית' הסביר כבר מקודם (ה"ג) ע"פ שכל, דמכיון ,שכל הנמצאים צריכים לו והוא ב"ה אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם" -- וא"כ מה כוונתו בזה שמוסיף ,הוא שהנביא אומר כו' שהתורה אומרת"?!

והביאור בזה: מכיון שהוא ית' אינו מוגדר בשום גדר ח"ו -- הרי ביכלתו 253להמציא את הנמצאים באופן כזה שלאחרי שנמצאו לא יהיו צריכים אליו.

דאף שע"פ שכל מוכרחת להיות התהוות כל הנמצאים באופן שיהיו תמיד צריכים אליו (וכמבואר בתניא"? דענין בריאת יש מאין מחייב שכח הפועל צריך להיות תמיד בהנפעל להוותו מאין ליש) - הרי, מכיון שהוא ית' הוא ,נמנע הנמנעות", הרי ההוכחות דשכל אינם שום ראיות כלל באיזה אופן היתה הבריאה;

ולכז מוסיף הרמב"ם הוא שהנביא אומר . . והוא שהתורה אומרת כו - שהקב"ה הודיענו ע'"י נביאיו וע"י תורתו שהבריאה היתה באופן כזה ש,כל הנמצאים צריכים לו".

זה ויש להוסיף, שמ"ש הרמב"ם ,הוא שהנביא אומר כו'" -- היא לא רק ראי והוכחה על מ"ש לפנ"ז, אלא שזה (גם) הלכה. והוא דענין זה גופא -- שבאופן פעולת הקב"ה א"א להכריח שום דבר מצד השכל, ועל כל פרט ופרט צריך להביא ראי!: מהתורה -- הוא פרט דמצות ידיעת השם, היינו, שבמצות ידיעת השם נכללת גם הידיעה שהוא ית' הוא למעלה מגדרי השכל.

ויש לומר דהלכה זו מרמז הרמב"ם גם מקודם (בהל' ב') בהלשון ,ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי": בה'א כותב ,והוא ממציא כל נמצא", ,ממציא" לשון הוה, שתמיד (גם לאחר שי"ב) הוא ממציא כל נמצא מאין ליש, ועל זה ממשיך (בה"ב) ,יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" -- שצריך להיות עליי בדעת':, ידיעה נעלית יותר, שמצדו ית'

הי' אפשר להיות ההתהוות גם באופן שאינו מצוי בהנמצאים? [ורק שכן עלה ברצונו ית' שההתהוות תהי' באופן כזה שבהסתלק כח הפועל ,אין דבר אחר יכול להמצאות"]3.

ח. המורם מכל הנ"ל שבאמונת וידיעת השם -- ג' ענינים:

254206 לקוטי

א) האמונה (שלפני הציווי), ידיעה כללית שיש אלוקה (מבלי להכנס לשום פרטים).

ב) הידיעה (מצד הציווי) שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו', הידיעה בשלימותו ית' (שע"פ שכל).

ג) ידיעה נעלית יותר (שגם היא בכלל המצוה) שהוא ית' אינו מוגדר בגדר השכל; וגם ענין זה באופן של ידיעה שכלית (,לידע") -- שהשכל גופא ידע ויבין שהוא נברא מהקב"ה, ושהקב"ה אינו מוגדר בו ח"ו, ובלשון החקירהי:: תכלית הידיעה שלא נדעך.

= אלא שאעפ"כ, גם ידיעה זו היא שונה מהידיעה הכללית (האמונה) שיש אלוקה, שישנה באדם עוד לפני קיום המצוה.

בי ידיעה הנ"ל ד,יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי", היא באה מצד ידיעת ושכל האדם (ורק שבשכל האדם גופא היא באופן של ידיעת השלילה); משא"כ האמונה והידיעה הכללית שיש אלוקה, הרי ידיעה זו שבאדם היא לא מצד גדרי ידיעת ושכל האדם (גם לא כמו שהוא באופן של ידיעת השלילה), כי אם, מצד זה שהוא ית' נמצא בגילוי בכל מקום5.

ט. והנה כמו שהוא במצות ידיעת השם -- מצוה ראשונה, ראשונה גם במעלה (כנ"ל ס"ב) -- עד"ז הוא בכללות המצוות, שיש בהם (דוגמת) ג' ענינים אלו%:

הנקודה העיקרית במצוות הוא - שהם רצונו של הקב"ה, רצונו ית' שלמעלה גם מחכמתו;

אלא שאעפ"כ רצה הקב"ה שהרצון דמצוות -- יומשך גם בשכל -- טעמי המצוות. ויתירה מזו: גם המצוות גופא ניתנו בתורה שהיא חכמתו ית', ולא עוד אלא שרובם ככולם של דיני המצוות נתפרשו בתושבע"פ:, ומהן -- דברים הנלמדים ע"פ שלש עשרה מדות, שאופן הלימוד הוא ע"פ שקו"ט וכו' (ועד ששייך בזה פלוגתא) -- חכמה ושכל;

ולאחרי השקו"ט שבכל סוגיא -- באה המסקנא, ההלכה והפס"ד איך צריך

- = לקיים את-המצוה,-שהוא-גילוי-רצונו ית

שלמעלה מחכמתו. [שלכן נקראים הלכות בשם ,כתרה של תורה"", להיותם גילוי רצונו ית' שלמעלה

מחכמתו, בדוגמת כתר ועטרה שלמעלה מהראש"?].

וכמו שהוא בהמצוות עצמן, עד"ז הוא גם בקיום המצוות של האדם, שגם בזה יש דוגמת ג' ענינים הנ"ל:

הנקודה הראשונה שצ"ל עוד לפני קיום המצוות, היא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות" [בדוגמת אמירת ,נעשה ונשמע"יי שהיתה לפני מ"ת] -- בדוגמת האמונה והידיעה 255הכללית שיש אלוקה, שלפני קיום מצות ידיעת השם;

ולאחרי הקדמה זו, הנה בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון צ"ל תחלה לימוד התורה בחכמה ושכל -- דוגמת הידיעה בשלימותו ית' שע"פ שכל;

ולאחרי זה ,,גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"י, קיום רצונו ית' -- דוגמת ענין ,יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי".

י. והנה ענין המצוות הוא לפעול בכחות ואברי האדם ובהדברים שבעולם (שבהם מקיימים המצוה) שיהיו כפי הוראת התורה". והיינו שהמצוות פועלים בהאדם ובעולם שיהיו בציור המתאים בכל פרטיהם כפי שהם צריכים להיות ע"פ הלכות ודיני התורה.

ופעולה זו בתכלית השלימות תה" בימות המשיח, שאז יהי' העולם בציור המתאים וכו', דלא רק שלא יהי' שום מניעות מצד העולם לקיום התומ"צ, אלא אדרבה -- שהעולם גופא יה" באופן ד,מלאה הארץ דעה את ה'" בכדי שיהי" אפשר להאדם לקיים ,מצות ידיעת השם" (היסוד והעמוד דכל המצוות) בשלימות.

ויש לומר, שזהו גם מהטעמים על מה שהאמונה בביאת המשיח הוא עיקר בדת* -- כי בזה מודגש הענין דשלימות התורה ומצוותי', שסוף סוף יפעלו התורה ומצוותי' בהעולם שיהי' במצב כזה שיתאים לקיום התומ"צ בשלימות.

ועפ"ז יובז מה שהרמב"ם מאריך בתיאור מצב העולם שיה' בביאת

המשיח -- אף שהתיאור דמצב העולם הוא לכאורה רק תנאי (ענין צדדי) שעייז יהיי אפשר קיום התומ"צ בשלימותן - כי בזה שהעולם יהי" במצב כזה - מתבטא (כנ"ל) השלימות דתומ"צ שפועלים גם בעולם, ולכן נכללים גם פרטים אלו בהחיוב דאמונה בביאת המשיף".

יא, וזהו גם מה שהסיום וחותם דהלכות משיח הוא בענין ידיעת השם - כי ענין השלימות דתומ"צ שיה" בימות המשיח (שענין זה הוא גדר העיקרי דביאת המשיח) הוא בעיקר במצוה זו, מצוה ראשונה, ראשונה (גם) במעלה.

ומכיון שבמצות ,ידיעת השם" יש שני ענינים: (א) ,שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו" (הידיעה בשלימותו ית' שע"פ שכל): (ב) ,יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" (הידיעה שהוא ית' נעלה מגדרי השכל, וגם ענין זה צריך להיות באופן ד,לידע') -

לכן, גם ב,וישיגו דעת בוראם? - קיום מצות ידיעת השם בימוה"מ, שאז תהי' קיומה בשלימות -- כותב הרמב"ם שני ענינים: א) ,כפי כח האדם", היינו שישיגו דעת בוראם כפי שצמצם עצמו לפי ,בח האדם", גדרי השכל. ב) ,כמים לים מכסים", שישיגו גם בחינת האלקות

שלמעלה מגדרי השכל -- בדוגמת המים המכסים את קרקעית הים, להיות למעלה ממנו.

256256 לקוטי

אמנם, כמו שהמים אינם מבטלים את מקום הים אלא ממלאים אותם, היינו, שאותו מקום גופא מתמלא מהמים (ופעולת המים בו הוא רק שלא יתראה למציאות בפני עצמו ויהי" מכוסה בהמים) -- אותו הדבר הוא גם ב,מלאה הארץ דעה את ה'", שהשכל גופא יהיי חדור וממולא בהידיעה דבחינת האלקות שלמעלה מגדרי השכל (וכנ"ל שגם עניז זה צריך להיות באופן של ,לידעי").

ומכיוז שמעיקרי הענין דימות המשיח הוא שגם העולם (והאדם) יהי' במצב שיאפשר קיום התומ"צ בשלימות -- לבן כותב הרמב"ם (לפני ,וישיגו דעת בוראם") ,יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים", שגם בהאדם (לפני שמקיים המצוה) יהי' ההכנה המתאימה לקיום מצות ידיעת השם: ,חכמים גדולים" -- הכנה ל,וישיגו כן"י ,כפי כח האדם"; ,ויודעים דברים הסתומים" -- ששכל האדם יהי' במצב כזה שיודע גם דברים סתומים -- הכנה ל,כמים לים מכסים".

יב. ויש להוסיף, דכמו שבידיעת השם הנקודה הראשונה והעיקרית שהיא הסיבה והשרש למצות ידיעת השם היא האמונה הכללית שיש אלוקה, שידיעה זו באדם היא (לא מצד ידיעת ושכל האדם, גם לא באופן דידיעת השלילה, כי אם) מצד זה שהוא ית' נמצא בגילוי בכל מקום (כנ"ל ס'ת) -

עדיז הוא בענין ימוה"מ, דמה ש,באותו הזמן" יהי' העולם במצב המתאים שיוכלו לקיים כל המצוות (כולל גם מצות ידיעת השם בשני הפרטים דלעיל) בתכלית השלימות - הנה כ"ז הוא רק תוצאה ומסובב מעצם הענין דביאת המשיח.

כלומר, ענינו של משיח הוא (לא בכדי

הדון על הומב"ם

לתקן את העולם, אלא) ענין בפ"ע* -- ,מלך מבית דוד"י:. וענין ביאת המשית (בעולם) -- שזה יהי' לאחרי ,,בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", שאז הוא ,משיח בודאי"" -- הוא, שיומשך ויתגלה בעולם מלך המשיח (שהוא למעלה מענין תיקון העולם), אלא

- 36) להעיר מהידוע (המשך תער"ב ח"א רפקכיג. סה"מ תרצ"ט ע' 107. ובכ"מ) שמשיח יזכה לבחינת יחידה, ומכיון שענין יחידה הוא ,שמקבלת מיחיד, כי היא רק תשוקתה ליחידו של עולם בלבד" (לקו"ת ראה כה, א) -- לכן, משיח (בחינת יחידה) הו"ע בפני עצמו -- דוגמת יחידו של עולם. \

7) הל' מלכים פי"א ה"ד. ומפשטות לשון" הרמב"ם משמע שענין זה (,מלך מבית דוד") הוא (לא רק מצד ההבטחה ש,לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם" (רמב"ם שם פ"א ה"), אלא) הגדר דמשיח.

ויש לבאר זה ע'פ הידוע (המשך תער"ב שם פקכ"ב) שבמלך -- שני אופנים: (א) שהמלוכה וההתנשאות שלו באה (בעיקר) ,מן העם, שמנשאין אותו עליהם ועושין אותו למלך", ועל זה אמרו ,אין מלך בלא עם". (ב) ש,אינו צריך להסכמה מזולתו כלל וכלל, להיותו מלך בעצם .. (ובחינה זו דמלכות יכולה להיות) גם בלא עם". ויש לומר, דמה שדוד זכה בכתר מלכות (רמב"ם שם) ו,עיקר המלכות לדוד" (שם ה"ח) הוא -- שלמלכי בית דוד יש (גם) העניז ד,מלך בעצם"י. ועפ"ז יובו מה שהתואר דמשיח הוא ,מלך מבית דוד" -- כי משיח הוא ענין בפני עצמו (שלמעלה מענין תיקוז העולם), בחינת ,מלך בעצם"י* שאינו תלוי בהעם.

8) שם פי"א ה"ד. וע'פ מ"ש בפנים יובז מה שבתחילה כתב הרמב"ם ,משיח בודאי", ורק לאח"ז ,ויתקן את העולם כולן".

257שכתוצאה מזה ,יתקן (גם) את העולם כולו", שגם העולם יהי' בשלימות, עד אשר ,מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

יג. והנה ע'פ הידוע שכל הענינים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו דעכשיו" -- יש לומר, שגם הענין דביאת המשיח גופא (שלמעלה מתיקון העולם) שיומשך בעולם [שהרי ענין ביאת המשית הוא שמשיח יתגלה בעולם, שידעו שהוא ,משיח בודאי"], נפעל ע"י מעשינו ועבודתינו עכשיו.

ומכיון שמשיח הוא (לא רק ,אמצעיי בכדי לתקז את העולם, אלא) עגיז לעצמו -- מובן מזה, שגם העבודה שעל ידה נפעל עצם הענין דביאת המשיח, הוא עסק התורה לשמה, לא בתור ,אמצעי" בשביל איזה ענין אחר, גם לא בכדי לידע את המעשה אשר יעשון9, כי אם, לשם התורה עצמה, מצד זה ש,אורייתא וקוב"ה כולא חד"יי.

יד, ויש לקשר זה עם הספר ,משנה תורה" להרמב"ם, ש,חיבור זה מקבץ לתורה שבע"פ כולה"?י, וכשאדם לומד כל הספר, הוא ,יודע ממנו תורה שבעל פה כולה"?* -- כל הלכות ודיני התורה, גם אותם ההלכות שאינם נוהגים בזמן הזה:

בלימוד התורה בכדי לידע את המעשה -- נוגע רק לימוד הלכות אלו שנוהגות בזמן הזה; משא"כ לימוד וידיעת ההלכות (רצונו ית'יי) של כל התורה כולה -- יש לומר, שבזה מתבטא הענין דלימוד התורה לשמה.

כלומר, בכדי ,לתפוס" כביכול את הקב"ה ע'י ידיעת התורה (שזהו"ע עסק התורה לשמה כו) ובשלימות -- הוא דוקא ע'י ידיעת הלכות כל התורה כולה, דמכיון ש,אלוקה זה אחד הוא"* -- הרי מובן, שגם רצונו ית' (שהוא ורצונו ,אחד ממש"") דכל התרי"ג מצוות, הוא רצון אחד. ולכן, כל זמן שחסר הלימוד והידיעה דהלכות מצוה אחת -- חסר גם בה,תפיסא" בהרצון שבשאר המצוות*. ורק ע"י לימוד וידיעת כל המצוות - עי"ז דוקא ,תופסים" רצונו ית' בשלימות.

טו. עפ"ז יש לבאר גם מה שהרמביים פותח הקדמתו בהפסוקי" ,אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך", שהשייכות (בפשטות) דפסוק זה להספר משנה תורה (שכולל ההלכות דכל המצוות) הוא -- שע"י ההבטה ,אל כל מצוותיךי - אז (דוקא) ,לא אבוש".

ויש לומר, שבהלשון ,לא אבוש" - מרומז העילוי (דלעיל סי"ד) שבידיעת כל המצוות, ,בהביטי אל כל מצוותיך".

258208 לקוטי

ונקודת הביאור בזה, בהקדים מ"ש הרמב"ם בהל' עדות*י, וז"ל: ,וכיצד מאיימין עליהם . . מודיעיז אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא". ולכאורה א"מ: בכל האיסורים שבתורה, כולל גם איסורי די מיתות בי"ד (שחמורים יותר מהאיסור דעדות שקר, שהוא רק איסור לאו*י), לא מצינו שיודיעום שיהי'" להם בושת בעוה"ז ובעוה"ב -- ומהו הקשר המיוחד דעדות שקר דוקא עם ענין הבושת (בעולם הבא9)?

ויש לומר הביאור בזה:

הקב"ה, כמ"ש'* ,אתם עדי". היינו, שע"י

הנהגתו הטובה והישרה -- הוא מעיד על ה,טוב" וה,יושר" של הקב"ה כביכול. [והוא ע"ד דאיתא בגמרא::: ,ואהבת את ה' אלקיך -- שיהא שם שמים מתאהב על ידך . . מה הבריות אומרות עליו . . פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו במה מתוקנים מעשיו . . עבדיי* אתה ישראל אשר בך אתפאר"5].

הדון על הרמב"ם

ועפ"ז מובן מה שדוקא בעדי שקר יש ענין ה,בושת . . בעולם הזה ובעולם הבא" -- שאינו בשאר איסורים, אפילו לא באיסורי ד' מיתות בי"ד -- כי כל האיסורים הם ענינים פרטים, משא"כ כשמעיד עדות שקר, שעיז נעשה ההיפך דכללות ענינו (עדות על הקב"ה) - הרי זה ענין של בושת.

בי הגדר ד,בושת" הוא -- חסרון בענין נפשי*. כלומר, אף שבגופו ובממונו לא חסר מאומה (ודלא כנזק צער ריפוי ושבת, שהם חסרון בגופו" או בממונו), אבל לאידך, בנוגע לנפש - הרי אדם בזוי מאבד כל תוכנו.

שבנוגע לחומר האיסור וענשו הוא רק איסור לאו -- אעפ"כ, הרי עי"ז דוקא (משא"כ בשאר איסורים) נעשה ההיפך דכללות ענינו ומאבד כל תוכנו.

ועפ"ז יובן גם בנוגע לעננינו שהעילוי ד,בהביטי אל כל מצוותיך" הוא ,לא אבוש":

הענין ד,אתם עדי" (מה שיהודי הוא עדות על הקב"ה) בשלימות, הוא -- ע'י ידיעת ההלכות דכל המצוות. דמכיון שהמצוות הם רצונו ית', שהוא ורצונו אחד -- הרי ע"י שרצונו ית' (דכל התרי"ג מצוות, שהוא רצון אחד, כנ"ל) נמצא בגילוי בידיעתו של האדם -- הנה עי"ז הוא מעיד בשלימות על הקביה.

עצמו -- וכמו בעדות שקר, ש,אסור לעמוד ולהראות שהוא עד (,כדי שיראה הלוה ויפחד כו") אע"פ שאינו מעיד" (רמב"ם הלי עדות פט"ז ה"ו). 6) ולכן חלוקים בזה -- לפי המבייש והמתבייש (רמב"ם הל' חובל ומזיק רפיג). 7) או בהרגש גופו (צער) -- ולכן שווה בכל. 8) להעיר גם ממה ש,הבזויין פסולין לעדות" (רמב"ם הל' עדות פי"א ה"ה).

259וזהו מה שהעילוי ד,בהביטי אל כל מצוותיך" הוא ,לא אבוש" דוקא: גם כשיודע רק אותם ההלכות שנוהגים בזמן הזה -- לא יחסר מאומה (אין שום נזק כו') בקיום התומ"צ שלו, אלא שאעפי"כ, יש לו להתבושש, מצד זה שחסר אצלו בעיקר ענינו, הענין ד,אתם עדי"; ודוקא ,אז לא אבוש" - ,בהביטי אל כל מצוותיך".

טזה על פי כל הנ"ל יומתק גם שהקשר דסיום ספר משנה תורה עם התחלתו (,נעוץ תחלתן בסופז וסופז בתחלתן") הוא לא רק עם ההלכה הראשונה של הספר [שבשניהם, בהלכה הראשונה ובהלכה האחרונה, מדובר בענין ידיעת השם, כנ"ל], אלא גם עם הפסוק ,אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך" שבהתחלת הספר ממש.

כי ע"י אופן זה בלימוד התורה שענינו הוא (לא שהתורה מלמדת את האדם מה שעליו לעשות, אלא אדרבה) שהאדם נעשה ,עד" על רצון הקב"ה, על רצונו העצמי" שלמעלה משייכות לעולמות - הנה עי"ז נפעל הענין דביאת המשיח", עצם הענין דביאת המשיח שלמעלה מתיקוז העולם.

יז ויש להוסיף, שענין ,בהביטי אל כל מצוותיך" קשור (לא רק עם כללות

הלכות משיח שבסיום הספר, אלא) גם עַם ההלכה האחרונה דסיום וחותם הספר ממש ,ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות".

נקודת הביאור בזה:

בהדרגא דלימוד התורה בתור אמצעי לאיזה עניו אחר -- כמה אופנים. ומהם:

א) לידע את המעשה אשר יעשון, שענינו של לימוד זה הוא כעין הסרת דבר בלתי רצוי (בכדי שלא יכשל באיסור, ועד"ז במ"ע, שלא יקיים את המצוה שלא כתיקונה). ונמצא שלימוד זה קשור עם ענין של ,מלחמה". כלומר, שישנו דבר המנגד, וצריך ללחום עמו ולנצחו.

ועד'"ז הוא גם משארז"ל?" ,בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" -- לימוד התורה יבכדי לנצח את מלחמת היצר (נצחון בשלימות, שמתבלין את היצה"ר גופא ומהפכים אותו לקדושח').

ב) בכדי לעשות שלום בעולם (שלילת מחלוקת), ,שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"*.

ג) ,שלום" הוא גם מלשון שלימות. דהעולם כמו שהוא מצ"ע הוא חסר5, וע"י התורה נעשה בו שלימות.

ונמצא שלימוד התורה בתור ,אמצעיי קשור עם א' משלשה ענינים אלו: אופז הג' -- עם ,רעב" (חסרון), שע"י התורה נשלם החסרון שבעולם; אופן הא' -- עם 260200 לקוטי ,מלחמה"; ואופן הב' -- עם ,קנאה ותחרות" (מחלוקת).

אמנם לימוד התורה לשמה - הלימוד באופן ד,הביטי אל כל מצוותיך", ענינו הוא (לא בכדי שהתורה תפעל בעולם ובאדם, אלא אדרבא) שהאדם יהי' ,עד" על רצון הקב"ה - הוא דוגמת ,אותו הזמן", ש,לא יהי' שם

לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות", ו,לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"*.