109

של מלכי ישראל, הוא אומר⁵⁴: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוות ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך, וכל מצוות המלכות נוהגות בו אף־על־פי שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו (של מלך ישראל זה) מלך". כלומר, אף כאשר יש מלכות אצל מלכי ישראל, ובאופן שהיא עוברת בירושה לבניו – "ויהיה מבניו מלך" – בכל זאת נשארת "עיקר המלכות" דוקא אצל דוד. "עיקר מלכות" איננה אצל מלכי ישראל.

ההסבר לכך הוא: מלך ומלכות ייתכנו בשני אופנים^*: א) מלך המכונה כך משום שהוא מבצע את תפקידי המלכות, את פעולות והנהגות המלוכה – "אשר יוציאם ואשר יביאם"⁵⁵, כפרטים שביאר שמואל⁵⁶. ולכאורה, ביצוע תפקידים אלו אפשרי גם על ידי משנה למלך, אם מינויו הוא באופן אשר "רק הכסא אגדל ממך"⁵⁷. ב) זהו מלך בעצם מהותו⁵⁸ ובשלמות⁵⁹.

וזוהי "עיקר המלכות": בית דוד הם מלכים לא רק מפני שהם מבצעים בפועל את תפקידי המלוכה⁶⁰, אלא אצלם נמצא ה"עיקר" – עצם מהותה של המלכות.

וזוהי משמעות המושג "כתר מלכות" – זוהי מהותה של המלכות, ולא רק מלוכה בפועל.

ח. עצם המלכות – אצל בית דוד

לפי זה יובן החידוש בכך שכאשר דוד "זכה בכתר מלכות .. המלכות לו ולבניו .. עד עולם", כי בהתאם לשינוי ב"חפצא" של המלוכה, חל שינוי ב"גברא", במלך:

כאשר המלוכה היא רק באופן של מינוי לצורך מילוי תפקיד, כ"כל השררות וכל המינויין", הרי היא רק בנוסף לעצם מציאותו של המלך, למלך יש מלוכה, כפי שיש לו נכסים. ולכן, העברת המלוכה בירושה לבניו דומה