שיחה ג

217שיחה ג

א. "כל המפזר ממונו

במצוות..."

בסוף הלכות ערכין וחרמים¹ בספר "היד החזקה" כותב הרמב"ם: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר² מכל אשר לו, ולא כל אשר לו, כמו שביארו חכמים³. ואין זו חסידות אלא שטות⁴, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות. ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים⁵: חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש⁶. ויהיה כמו שציוו⁷ נביאים⁸ מכלכל דבריו

ג * במשפט, בין בדברי תורה בין בדברי עולם. אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה⁹ שיביא כפי מסת ידו, קל־וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו, שלא ינדור אלא כראוי לו, שנאמר¹⁰: איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך".

מדברי הרמב"ם באופן כללי "אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש" ניתן להסיק, לכאורה, שגם בענין מצות הצדקה אין היהודי צריך לתת יותר מחומש מנכסיו, ובודאי שלא את כל נכסיו.

אך אנו מוצאים, שאדמו"ר הזקן מרחיב בדבריו בענין נתינת צדקה יותר מחומש מנכסיו, ואפילו נתינת כל אשר לו לצדקה, כפי שהוא כותב באגרת התשובה¹¹ לגבי פדיית תענית על ידי נתינת צדקה "ואף שיעלה לסך מסויים¹² אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש, דלא מקרי בזבוז בכהאי 218גוונא מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו".

וכך מסביר אדמו"ר הזקן גם באגרת הקודש¹³, שיהודי צריך "לפזר" את ממונו לצדקה ללא הגבלה, כדי לתקן בכך את הפגם שנגרם בעבירותיו. ואדמו"ר הזקן מבהיר: "ומה שנאמר המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, היינו דוקא במי שלא חטא או שתיקן חטאיו .. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין, פשיטא דלא גרעא רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב¹⁴, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב"¹⁵.

ואת זאת כותב אדמו"ר הזקן כהלכה למעשה, ומסיים את דבריו שם באגרת התשובה: "נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה". וכך הוא מסיים גם באגרת הקודש, שאפשר לפזר לצדקה "בלי גבול¹⁶ לתקן עוונותיו... צריכין אנו להתנהג... בלי גבול".

ב. סתירה בדברי הרמב"ם

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר סתירה בדברי הרמב"ם עצמו:

בפירושו למשנה¹⁷ "אלו דברים שאין להם שיעור .. גמילות חסדים" אומר הרמב"ם¹⁸: "מה שאמר בכאן גמילות חסדים אין לה שיעור, רוצה לומר לעזור אדם בגופו¹⁹, אך שיעזור אותו בממונו – יש לו שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות". כלומר, הרמב"ם קובע כאן שלפי מדת חסידות יש מקום לנתינת צדקה וגמילות חסדים יותר מחומש מממונו, ואילו בהלכה שהוזכרה לעיל מספרו "היד החזקה" הוא אומר, שנתינת יותר מחומש "אין זו חסידות אלא שטות"!

כן יש להבין:

במשנה במסכת ערכין נאמר²⁰: "מחרים אדם מצאנו ומבקרו... ואם החרים את כולם אינם מוחרמים, דברי רבי אליעזר. אמר רבי אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על־אחת־כמה־וכמה שיהא אדם חס על נכסיו".

על משנה זו שואלת הגמרא: "אמר רבי אלעזר בן עזריה .. היינו תנא קמא?!", ומשיבה הגמרא: "איכא בינייהו (=יש הבדל ביניהם) דרבי אילא, דאמר רבי אילא: באושא התקינו 219המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". ומסביר שם רש"י בפירושו²¹: "רבי אלעזר בן עזריה אית ליה דרבי אילא, דהא אתא לאשמועינן (=שבא ללמדנו) שיהא אדם חס על נכסיו, רבי אליעזר לית ליה דרבי אילא, דאי בזבז טובא לא איכפת לן (=שאם בזבז הרבה לא אכפת לנו), אלא ששייר לעצמו קצת, דומיא דחרם".

כלומר, התנא־קמא אינו סובר כרבי אילא, שיש שיעור של חומש, ואדם יכול להחרים יותר מחומש מנכסיו. ואילו שיטת רבי אלעזר בן עזריה היא כדברי רבי אילא, שלא יחרים אדם יותר מחומש.

ולפי זה, כיון שבפירוש המשניות סובר הרמב"ם כדעת רבי אילא, שנקבע שיעור של "חמישית ממונו", מדוע הוא אומר שלפי מדת חסידות יכול אדם לתת "יותר מחומש", כאשר אנו מוצאים את דעתו במקום אחר, בהלכות ערכין וחרמים, שהשיעור "אל יבזבז יותר מחומש" שולל אפשרות של "יותר" אפילו לפי מדת חסידות?

ג. שני אופנים בנתינת צדקה

ומבארים המפרשים²², שבשני מקומות אלו – בהלכות ערכין וחרמין ובפירוש המשניות – עוסק הרמב"ם בשני סוגים של צדקה:

בפירוש המשניות מתאר הרמב"ם מקרה שבו חייב אדם בנתינת צדקה משום שנמצאים לפניו עניים או אומללים אחרים המבקשים עזרה, כלשונו "כשהאדם יראה שבויים שהוא חייב לפדותם... או רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם כמו שאמר²³ די מחסורו אשר יחסר לו" – הרי אז "פחות מחמישית ממונו או כפי חמישיתו" הוא חייב לתת, ולפי מדת חסידות הוא יכול לתת יותר מחומש.

לעומת זאת, בהלכות ערכין וחרמין מדובר על אדם המחלק ממונו לעניים מעצמו ומאליו "דומיא דמקדיש ומחרים"²⁴, ועל כך נקבע השיעור של "חומש" ואסור לתת יותר מכך אפילו לפי מדת חסידות²⁵.

ד. תועלת לנותן או צורך העני

ויש להוסיף שההבדל בין שני מקומות אלו בדברי הרמב"ם אינו מתבטא רק בכך שאלו הם שני אופנים 221שונים במצות הצדקה – כאשר העניים הנצרכים נמצאים לפניו או שהוא רוצה לחלק את הצדקה מעצמו – אלא יש ביניהם הבדל בהגדרת המצוה של ערכין וחרמין לעומת הגדרת מצות הצדקה²⁶:

מהות מצות ערכין וחרמין היא, כפי שמסביר הרמב"ם שם בהלכה הקודמת²⁷: "ההקדשות וחרמין והערכין מצוות וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי". כלומר, בנתינה של ערכין וחרמין מודגשת התועלת עבור הנותן²⁸, ולא הנחיצות עבור המקבל.

לעומת זאת, בפירוש המשניות, לגבי צדקה וגמילות חסדים, מודגש יותר במהות המצוה הצורך של המקבל, שהנתינה היא למלא "די מחסורו" של העני, כדברי הרמב"ם²⁹ "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני"³⁰.

ולפיכך, בהלכות ערכין וחרמין מתבטא הרמב"ם בלשון סתמית: "אל יפזר יותר מחומש", ללא פירוט של הבדלים ויוצאים מן הכלל, שאדם לא יתן יותר מחומש אפילו לפי מדת חסידות, כי במקרה זה, כפי שמדגיש הרמב"ם, אין כאן מדת חסידות³¹. ואילו בפירוש המשניות, כאשר מדובר על מצות הצדקה, שבה חשוב יותר צורך העני, הרי שם מוסיף הרמב"ם שאפשר לתת יותר מחומש, למרות שאין חייבים – לפי מדת חסידות³².

ה. הבדלי ניסוח בהתאם למהות הענין

בכך אפשר להסביר הבדלים בדברי הרמב"ם בין שני מקומות אחרים:

א) בהלכות מתנות עניים³³ כותב 222הרמב"ם: "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו, וכמה, עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר": הרמב"ם מדייק ומדגיש כאן את הצד החיובי של נתינת "חמישית נכסיו", ואינו מדגיש את השלילה, שלא לתת יותר מחומש, משום שמדובר כאן על "הלכות מתנות עניים", שבהן חשוב יותר צורך העני, ולכן אפשר להוסיף ולתת יותר מחמישית מנכסיו, לפי מדת חסידות³⁴.

לפי זה מובן יותר מדוע אין הרמב"ם מזכיר נתינת צדקה לעניים בסוף הלכות ערכין וחרמין, כי בענין צדקה לעניים³⁵ אינו קיים כלל, לדעת הרמב"ם, האיסור של אל יבזבז יותר מחומש³⁶.

ב) בהלכות דעות³⁷ פוסק הרמב"ם "ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות", כלומר, שהאיסור הוא דוקא לגבי "כל נכסיו", בשונה מדבריו בהלכות ערכין וחרמין, שאסור לאדם לתת "יותר מחומש".

וההסבר להבדל זה הוא:

בהלכות דעות מבאר הרמב"ם כיצד צריך האדם לנהוג כראוי בעניני דעותיו והנהגותיו וכו', ולכן אין הוא יכול לפסוק כאן בהתאם לכלל, שאסור לפזר יותר מחומש, כי בהנהגת האדם יש מקרים שבהם מותר לו והוא צריך לתת יותר מחומש, לדוגמא³⁸ – בנתינת צדקה לעניים, ובמיוחד כאשר העני עומד לפניו ומבקש ממנו לסייע בצרכיו וכו'.

ואילו בהלכות ערכין וחרמין הרי מצד מצוות אלו אין מקום לפזר יותר מחומש בכל מקרה, אף לפי מדת חסידות, כדלעיל.

ו. נתינת צדקה כדי "לתקן נפשו"

לפי האמור לעיל – שהענין של "אל יפזר יותר מחומש" תלוי בסוג הגדרת המצוה – ניתן לבאר גם את דברי אדמו"ר הזקן שיש לתת צדקה "יותר מחומש", ואף יותר מכך "כל אשר לאיש", שזהו אופן שלישי, כלומר, לא 223רק (א) עד חומש³⁹, (ב) או "יותר מחומש" אך בהגבלה שלא לתת "כל נכסיו", כפי שמסביר הגאון הרוגוטשובי⁴⁰: "משמע שם מדברי רבינו (בפירוש המשניות) דרק כל ממונו אין זה מדת חסידות, אבל יותר מחומש שפיר⁴¹ מותר"⁴², אלא (ג) "כל אשר לאיש":

האפשרות לתת מצד מדת חסידות "יותר מחומש", אך לא את כל נכסיו – שזהו האופן השני של נתינת צדקה – נובעת עדיין ממהות מצות הצדקה, שתכליתה לסייע לעני, אך דברי אדמו"ר הזקן באגרת התשובה ובאגרת הקודש עוסקים בסוג מיוחד של נתינת צדקה, אשר עיקר מטרתה אינו רק הסיוע לעני, אלא היא קשורה לחובת היהודי "לתקן נפשו" ו"לפדות נפשו מתעניות וסיגופים", וכיון שדבר זה קשור לאדם עצמו, הרי מובן שהוא "קודם לממונו", ובמיוחד כיון שזהו ענין הנוגע לנפשו, בדומה לפיקוח נפש, ולכן אין כאן כל הגבלה, כולל ההגבלה של "כל נכסיו", כי "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"⁴³.

ז. שלש דרגות בעבודת ה' במקביל לסוגי הנתינה

ויש לומר, ששלושה אופנים אלו משתקפים בפנימיות הענינים, בשלוש דרגות כלליות בעבודת ה'⁴⁴:

הנתינה מהסוג של מצות ערכין וחרמין מצביעה על הדרגה בעבודת ה', כאשר האדם נמצא עדיין במגבלות של מציאותו, כמובא לעיל בדברי הרמב"ם "ראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי...": אין הוא מתכוון בכך לצורך ההקדש, אלא לתועלת עצמו. אמנם, זהו צורך של הקדושה, לכפות את 225יצרו ואת מדותיו – "לא יהיה כילי", אך בכל זאת הדבר הוא למען עצמו, בדומה ללשון הגמרא⁴⁵ "אדעתא דנפשי'". וכיון שהוא נמצא עדיין במגבלות של מציאותו, לכן חובת המצוה – המראה על אופן ה"צוותא וחיבור" שלו עם הקדוש־ברוך־הוא, ועל ההמשכה שהוא ממשיך מלמעלה – גם היא מוגבלת ומדודה.

ולפי זה יש לבאר, ולפחות בדרך רמז, את הדיוק בדברי הרמב"ם "והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר מכל...", הנאמרים באריכות ובניסוח בלתי רגיל, שהרי, לכאורה, הרמב"ם צריך היה לומר "עובר על מה שנאמר", וכדומה:

כיון שיהודי זה נמצא עדיין במציאותו, לכן עבודתו היא לפי טעם ודעת דקדושה – במצבו אין מקום לעבודה שלמעלה מטעם ודעת. ולפיכך מציין הרמב"ם בדבריו, שאצל יהודי שעדיין אינו נמצא בדרגה זו "אין זו חסידות (שטות דקדושה, הנהגה שלפנים משורת הדין)⁴⁶, אלא שטות", שלמטה מטעם ודעת⁴⁷.

כאשר יהודי יוצא בעבודתו הרוחנית ממגבלות מציאותו ואינו דורש דוקא את תועלת עצמו, ואפילו בעניני קדושה, אלא הוא חושב על צרכיו של יהודי אחר, הרי זו עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, והדבר מתבטא גם במצות הצדקה, שמהותה היא, שהנותן אינו נותן לתועלת עצמו, אלא בעיקר לצרכו ולטובתו של העני⁴⁸. ולכן גם המצוה – ה"צוותא וחיבור" וההמשכה מלמעלה – אינה מוגבלת ומדודה בכמות של חומש.

למרות שהיהודי מכניע את עצמו וחושב על זולתו, וזוהי יציאה ממגבלות מציאותו, בכל זאת עדיין אין זו דרגה הנעלית לגמרי ממדידה והגבלה, כי אצלו המגבלה והחישוב הוא לגבי זולתו – "כפי מה שראוי לעני".

נעלית מכך היא העבודה הרוחנית של "לתקן נפשו": כיון שהדבר קשור לעצם מציאותו וחייו של האדם, בדומה לפיקוח נפש, ובכך לא ייתכנו כלל מגבלות, וזוהי עבודה של "בכל מאדך" הנובעת מדרגת היחידה שבנפש (יחידה לייחדך, שמאוחדת לחלוטין עם הקדוש־ברוך־הוא) – לכן מצד דרגה זו העבודה אינה מוגבלת כלל⁴⁹, ואין בה חישובים ומדידות – "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

226ח. חובת הקב"ה: לתת צדקה ללא הגבלה

וכיון שמצד מצות הצדקה צריך היהודי לתת במדת חסידות גם "יותר מחומש", ובמיוחד כאשר העני מבקש את צרכיו, הרי מובן, שכשם שהדבר הוא בהנהגת האדם, כך גם, ועל־אחת־כמה־וכמה, לגבי הצדקה של הקדוש־ברוך־הוא – "לך⁵⁰ ה' הצדקה": כיון שיהודים מתפללים, הם באים ומבקשים שהקדוש־ברוך־הוא יתן להם "די מחסורם" ("צדקה"), צריך הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, למלא את בקשתם ולהעניק להם "יותר מחומש" מנכסיו של הקדוש־ברוך־הוא, כביכול!

ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר מדובר באופן הנעלה ביותר והחשוב ביותר של צדקה וחסד – פדיון שבויים⁵¹, הוצאת ישראל מהגלות על ידי הגאולה השלמה.

ויותר מכך, לאין ערוך, כיון שהדבר נוגע, כביכול, לקדוש־ברוך־הוא בעצמו: כי בנוסף לכך, שכל יהודי הוא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵², ולכן, כאשר היהודי ה"חלק" – בגלות, הרי הדבר נוגע, כביכול, לקדוש־ברוך־הוא, הרי ידוע ש"שכינתא בגלותא"⁵³, שהקב"ה נמצא, כביכול, בגלות. כנאמר⁵⁴ "ושב ה' אלקיך את שבותך", "והשיב לא נאמר אלא ושב"⁵⁵, הרי בודאי ובודאי שבכך אין כלל וכלל הגבלות, כי "כל אשר לאיש – אין איש אלא הקדוש־ברוך־הוא, שנאמר⁵⁶ ה' איש מלחמה⁵⁷ – יתן בעד נפשו".

הכוונה היא שיקויים מיד בפשטות היעוד של הגאולה "כימי צאתך מארץ מצרים", שאז "לא עיכבן המקום כהרף עין"⁵⁸,

בשעתא חדא וברגעא חדא⁵⁹ יוצאים ישראל מהגלות "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"⁶⁰, "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"⁶¹ ו"כספם וזהבם אתם"⁶² – "ושב ה' אלקיך (שכינתא בגלותא) את שבותך", ובאים לארצנו הקדושה "ארץ אשר... תמיד עיני ה' 227אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"⁶³, וזוכים לקיום היעודים "אפס⁶⁴ כי לא יהיה בך אביון...", "לא⁶⁵ יהיה שם לא רעב... המעדנים מצויין כעפר...", בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.