225

יצרו ואת מדותיו – "לא יהיה כילי", אך בכל זאת הדבר הוא למען עצמו, בדומה ללשון הגמרא⁴⁵ "אדעתא דנפשי'". וכיון שהוא נמצא עדיין במגבלות של מציאותו, לכן חובת המצוה – המראה על אופן ה"צוותא וחיבור" שלו עם הקדוש־ברוך־הוא, ועל ההמשכה שהוא ממשיך מלמעלה – גם היא מוגבלת ומדודה.

ולפי זה יש לבאר, ולפחות בדרך רמז, את הדיוק בדברי הרמב"ם "והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר מכל...", הנאמרים באריכות ובניסוח בלתי רגיל, שהרי, לכאורה, הרמב"ם צריך היה לומר "עובר על מה שנאמר", וכדומה:

כיון שיהודי זה נמצא עדיין במציאותו, לכן עבודתו היא לפי טעם ודעת דקדושה – במצבו אין מקום לעבודה שלמעלה מטעם ודעת. ולפיכך מציין הרמב"ם בדבריו, שאצל יהודי שעדיין אינו נמצא בדרגה זו "אין זו חסידות (שטות דקדושה, הנהגה שלפנים משורת הדין)⁴⁶, אלא שטות", שלמטה מטעם ודעת⁴⁷.

כאשר יהודי יוצא בעבודתו הרוחנית ממגבלות מציאותו ואינו דורש דוקא את תועלת עצמו, ואפילו בעניני קדושה, אלא הוא חושב על צרכיו של יהודי אחר, הרי זו עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, והדבר מתבטא גם במצות הצדקה, שמהותה היא, שהנותן אינו נותן לתועלת עצמו, אלא בעיקר לצרכו ולטובתו של העני⁴⁸. ולכן גם המצוה – ה"צוותא וחיבור" וההמשכה מלמעלה – אינה מוגבלת ומדודה בכמות של חומש.

למרות שהיהודי מכניע את עצמו וחושב על זולתו, וזוהי יציאה ממגבלות מציאותו, בכל זאת עדיין אין זו דרגה הנעלית לגמרי ממדידה והגבלה, כי אצלו המגבלה והחישוב הוא לגבי זולתו – "כפי מה שראוי לעני".

נעלית מכך היא העבודה הרוחנית של "לתקן נפשו": כיון שהדבר קשור לעצם מציאותו וחייו של האדם, בדומה לפיקוח נפש, ובכך לא ייתכנו כלל מגבלות, וזוהי עבודה של "בכל מאדך" הנובעת מדרגת היחידה שבנפש (יחידה לייחדך, שמאוחדת לחלוטין עם הקדוש־ברוך־הוא) – לכן מצד דרגה זו העבודה אינה מוגבלת כלל⁴⁹, ואין בה חישובים ומדידות – "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".