שיחה ב

207שיחה ב

א. מדוע לאחר "והתוודו" יקויים "והבאתי אותם

בארץ אויביהם"?!

בפסוקים שבפרשתנו, בסוף התוכחה, נאמר¹: "והתודו את עונם ואת עון אבותם... והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז יכנע לבכם הערל ואז ירצו את עונם". ובפסוק לאחרי זה²: "וזכרתי את בריתי יעקב...".

שואלים המפרשים³: מאחר שיקויים "והתודו את עוונם..." – תשובה, כיצד בא בהמשך לזה "והבאתי אותם בארץ אויביהם"? כלומר, שזה יביא עונשים עליהם? לכאורה מיד לאחר "והתוודו..." היה צריך להיאמר "וזכרתי את בריתי...".

המפרשים מתרצים על כך כמה תירוצים. אך צריך להבין: הרי זו שאלה לפי פשוטו של מקרא, ולא מוצאים שרש"י יבהיר אותה, ויתרץ שאלה זו.

לכאורה היה ניתן לתרץ: על "והתוודו את עונם ואת עון אבותם" נאמר ב'תורת כהנים': "לצד התשובה הם הדברים, שמיד שהם מתוודים על עונותיהם מיד אני חוזר ומרחם עליהם

ב שנאמר והתוודו כו'". ולאחר מכן, על הפסוק "והבאתי אותם בארץ אויביהם", אומר ה'תורת כהנים': "זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים: 'הואיל וגלינו לבין אומות העולם נעשה כמעשיהם' - אני איני מניחם, אלא אני מעמיד נביאיי עליהם ומחזירין אותם למוטב תחת כנפיי".

מבארים המפרשים⁴, כי בכך מתרץ ה'תורת כהנים' את השאלה האמורה – כיצד מתאים לומר "והבאתי אותם בארץ אויביהם" לאחר "והתודו...", כי "לצד התשובה אמור"⁵ אשר "והבאתי..." הוא (לא כמו שהיה נראה מפשטות הכתוב – "קללה ופורענות", אלא) "ייעוד טוב ומידה טובה לישראל".

ומכיוון שרש"י מביא פירוש זה של ה'תורת כהנים' על הפסוק "והבאתי..." – "זו מידה טובה לישראל שלא יהיו אומרים... אני איני מניחם... ומחזירן לתחת כנפי" – נמצא, כי רש"י מבהיר בכך את השאלה הנ"ל.

ברם, זהו דוחק גדול לומר שכוונת רש"י בפירוש זה היא לתרץ שאלה 207הנ"ל, כי (מלבד שלפי זה היה לרש"י לבאר גם כיצד המילים הקודמות בפסוק "אף אני אלך עמם בקרי", הינן "מידה טובה לישראל"⁶, הרי) מפירוש רש"י עצמו על "והבאתי", מוכח להיפך: רש"י מביא ראיה (ש"אני איני מניחם אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן כו'") מהפסוק⁷ "והעולה על רוחכם... אם לא ביד חזקה..."⁸, מכך מובן כי קודם שנתקיים "והבאתי..." טרם היה כל ענין של תשובה (אשר לכן נדרשת "יד חזקה").

יתירה מזו: כאן ממש ממשיך הפסוק ואומר "(והבאתי...) אז יכנע לבבם הערל", זאת אומרת, כי רק "אז" – לאחר "והבאתי..." – יקויים "יכנע לבבם הערל"⁹, ענין התשובה. ואם כן, אי אפשר ללמוד בפשוטו של מקרא, ש"והבאתי..." הוא "יעוד טוב" שכר על "והתודו..." – תשובה שלפני כן.

וחוזרת הקושיא למקומה: מכיוון שכבר קודם היה "והתודו את עוונם..." מדוע צריך להיות אחר כך "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם..." ורק "אז" – לאחר מכן - "יכנע לבבם הערל"¹⁰?

ב. לפי רש"י הכפרה אינה כתוצאה מהתשובה אלא "ביסוריהם"

הדבר יובן בהקדים חילוק כללי בין פירושי ה'תורת כהנים' לבין רש"י בפסוקים אלה:

ב'תורת כהנים', הן על הפסוק "והתודו..." והן על הפסוק "אז יכנע לבבם הערל", הוא מקדים "לצד התשובה הם הדברים", כלומר, כאן מדובר בעיקר על יהודים שכבר עשו תשובה. אך רש"י לא מביא מה'תורת כהנים' ענין זה אשר "לצד התשובה הם הדברים".

לאידך, על המילים "ואז ירצו את 208עוונם", רש"י מוסיף: "יכפרו על עוונם ביסוריהם". דבר שאינו נמצא ב'תורת כהנים': לאחר הפירוש ש"יכנע לבבם הערל" – "לצד התשובה הם הדברים" – מסיים ה'תורת כהנים' כי לאחר שיעשו תשובה "אני חוזר ומרחם עליהן שנאמר: או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם".

מהדיוקים הנ"ל רואים, כי לפי ה'תורת כהנים' היתה כאן תשובה¹¹; לעומת זאת לפי רש"י – פשוטו של מקרא – עדיין לא היתה כאן תשובה. ולכן מוכרח רש"י להוסיף, שהכפרה על העוונות באה "ביסוריהם", כי בני ישראל עוד טרם עשו תשובה.

צריך להבין: מהו ההכרח בפשוטו של מקרא ללמוד (לא כמו ה'תורת כהנים', אלא) שבני ישראל עוד לא עשו תשובה. ולכאורה, הפסוק הרי אומר "והתודו... אז יכנע לבבם הערל" – כיצד אם כן אומר רש"י שהכפרה על עוונותיהם היא לא משום שעשו תשובה, אלא – "ביסוריהם"?

ג. הצורך ב"זכות אבות" כדי להיגאל מוכיח שחסרה תשובה

ויש לומר, שרש"י לומד זאת מכך, אשר תיכף לאחר "ואז ירצו את עוונם" – נאמר "וזכרתי את בריתי יעקב...", שעל־ידי וזכרתי תבוא הגאולה (וכפי שרש"י מפרש שבמילים "וזכרתי את בריתי יעקב" מרומז שאליהו הנביא יבוא ויבשר "גאולת בניו").

כי לכאורה אין מובן: מאחר וכבר נפעל "ירצו את עוונם" – שבני ישראל כבר קיבלו כפרה על עוונם – מדוע זקוקים הם אז לזכירת זכות אבות כדי לזכות לגאולה?

ובפרט כפי שרש"י מאריך עד כמה הם זקוקים לזכות אבות – "ואם (יעקב) אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו"¹², זאת אומרת, יתכן שלא תספיק זכות אחד האבות, אלא יוכרחו להזדקק לזכות כל השלושה ביחד – הרי שבוודאי קשה: אפילו בהנחה שבני ישראל זקוקים לזכות אבות, מדוע היה עולה על הדעת לומר שזכות יעקב לבדו לא תספיק, בה בשעה שכבר אין עוונות לבני ישראל?!

ב'אור החיים'¹³ נאמר: "הוידוי יועיל להקל מעליהם הגזירות הרעות, אבל להשיבם לכנם¹⁴ צריך זכות אבות".

אך זה גופא דורש הסברה: כל הסיבה – והסיבה היחידה – לגלות, היא – העוונות ("ומפני חטאינו גלינו 209מארצנו"), וכנאמר בתחילת התוכחה¹⁵: "ואם לא תשמעו לי...". ומכך מובן, כי תיכף בהיבטל סיבת הגלות – "עוונם", צריך לחול בדרך ממילא ביטול המסובב, הגלות, ובוא הגאולה.

אם כן, מכיוון שהיה "והתוודו... ירצו את עוונם" – מדוע זקוקים ל"וזכרתי..." כדי לזכות לגאולה?

ד. לגאולה לא מספיקה מחיקת עוונות, אלא נדרשת זכות מיוחדת

מכך רש"י מכריח, כי למרות שכאן נפעל "ירצו את עוונם" – אך אצל בני ישראל עצמם לא חל שינוי. היה לא יותר מאשר "יכפרו על עוונם ביסוריהם", אך הם עצמם לא השתנו¹⁶.

ולכן את המילים "יכנע לבבם הערל", לא מפרש רש"י כמו ה'תורת כהנים' שזהו ענין של תשובה – אלא כהמשך לנאמר "והבאתי...", שבהתאם לפירוש רש"י, כאמור, זו הנהגה מלמעלה באופן של "ביד חזקה אמלוך עליכם" – כלומר, ה"יד חזקה" תיצור מצב בו "יכנע לבבם הערל": היסורים כו' ישברו את לבם, אך אין זה ענין של תשובה.

ולכן חייבים להזדקק לזכירת ברית אבות: כדי לזכות לגאולה (אין מספיק להוריד את העוונות ביסוריהם, אלא) בני ישראל חייבים להשתנות. גלות וגאולה הינם שני מצבים הפכיים, ובלשון הפסוק: בזמן הגלות שוררת הנהגה של "אלך עמכם בקרי"¹⁷, לעומת זאת בזמן הגאולה "ופניתי אליכם", "ונתתי משכני בתוככם .. והתהלכתי בתוככם"¹⁸ – גילוי והארת פנים של הקדוש־ברוך־הוא.

לכן לא מספיק למחוק את העוונות, אלא חייב לחול שינוי אצל בני ישראל, הם חייבים להיות מוכנים למצב ההפכי של הגאולה. ומכיוון שכאן היה רק "יכפרו על עוונם ביסוריהם" – כיצד בני ישראל יגיעו לגאולה? לכן הפסוק ממשיך ומבאר "וזכרתי את בריתי יעקב..." – שזה יבוא מצד הברית שהקדוש־ברוך־הוא כרת עם האבות. היות שהייתה כריתת ברית עם האבות, יקיים הקדוש־ברוך־הוא את הבטחתו עם בניהם, מבלי הבט על מעמדם ומצבם מצד עצמם.

210ה. הוידוי יבוא רק בשל גודל היסורים, מבלי להודות בעצם החטא

על פי כל הנ"ל מתורץ גם, מדוע רש"י אינו זקוק להבהיר כיצד מתאים שלאחר "והתודו את עונם..." יבוא "אף אני אלך... והבאתי אותם...":

כשם ש"יכנע לבבם הערל" אינו ענין של תשובה (לפי פירוש רש"י, כנ"ל), אלא תוצאה מה"יד חזקה", בה ימלוך הקדוש־ברוך־הוא על בני ישראל "בארץ אויביהם", בדומה לכך גם "והתודו את עונם ואת עון אבותם" – אין זה ענין של וידוי הבא ביחד עם תשובה, אלא כהמשך לפסוק הקודם: במצב בו בני ישראל "ימקו בעונם... ואף בעונות אבותם"¹⁹, הדבר יגרום להם להתוודות על "עוונם ועל עוון אבותם". זאת אומרת, וידוי לא כביטוי של רצונם לחזור בתשובה, אלא בהיות שהם מרגישים את "יסוריהם", הם סובלים את עוונם ועוון אבותם – הריהם מודים כי עוונם לא היה כדאי, אך לא היה זה חטא (שרץ).

[ובדומה לביאור ה'כלי יקר'²⁰, שגם לאחר הוידוי הם נשארים "במעלם אשר מעלו בי", והוידוי הוא "כטובל ושרץ בידו"].

ו. מדוע וידוי שכזה יגרום

ל"מידה טובה לישראל"?

אך עדיין אין זה "חלק":

כמוזכר לעיל, רש"י מפרש את הפסוק "והבאתי אותם" אשר "זו מידה טובה לישראל", ומכך שזה בא בהמשך ל"והתודו את עונם..." מובן, ש"מידה טובה" זו לישראל באה כתוצאה מכך אשר "והתודו".

ואין מובן: אם נאמר שהוידוי הוא תוצאה של יסורי הגלות אך אין בכך תשובה – כדברי ה'כלי יקר' שזה "כטובל ושרץ בידו" – מדוע בעקבותיו יבוא מצב בו "והבאתי אותם .. זו מידה טובה לישראל"?

בהכרח לומר, כי על אף שהוידוי כאן אינו ענין של תשובה, הריהו על כל פנים ענין טוב, הגורם שהקדוש־ברוך־הוא ינהג עם בני ישראל באופן של מידה טובה "מחזירן לתחת כנפי".

ז. וידוי כביטוי לתשובה, או כמעורר לעשיית תשובה

הדבר יובן בהקדים הביאור בענין הוידוי בדרך ההלכה – אשר בהגדרת הוידוי מצינו כמה פרטים:

בתחילת הלכות תשובה²¹ פוסק 211הרמב"ם "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות", הוידוי בא דווקא לאחר שהאדם כבר עשה תשובה. וכפי שהרמב"ם מבאר בפרק לאחרי זה²² את מושג הוידוי: האדם מבטא בשפתיו "עניינות אלו שגמר בלבו". זאת אומרת, תחילה צריך לעשות תשובה שעניינה הוא "ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד .. יתנחם על שעבר כו'"²³, ולאחר מכן, אותן החלטות שבלב – "עניינות אלו שגמר בלבו" – מתבטאות בדיבור על־ידי וידוי.

בספר החינוך²⁴, בביאור "שרשי המצוה" של וידוי, מוסיף ענין שני בוידוי: "גם מתוך הזכרת החטא בפרט יתנחם עליו ויזהר ממנו יותר מפעם אחרת" – זאת אומרת הוידוי עוזר לתשובה להבא.

ויש לומר, שמצד ענין זה שבוידוי, ישנו מקום לענין הוידוי עוד בטרם שעשה תשובה שלימה בלבו, משום שהוידוי עצמו יביא אותו ל"יתנחם עליו". ובדומה למבואר ברמב"ם בהלכות תעניות²⁵ אודות תוכנם ומטרתם של ארבעת הצומות, וזה לשונו: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'". כלומר, "זכרון דברים אלו" גופא – הזכרת "מעשינו הרעים ומעשה אבותינו" אשר גרמו "אותן הצרות" – יביא לכך ש"נשוב להיטיב".

ובדומה לכך ישנו אופן בוידוי הבא לפני שעושים תשובה, שמטרתו של וידוי זה היא, לגרום לכך שעל ידו "נשוב להיטיב".

ח. הוכחה שגם בווידוי ללא עזיבת החטא קיימת מעלה

אך ישנו אופן נוסף בוידוי (לפני התשובה), שהוא – כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה²⁶ – "המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב", אשר וידוי כזה משווה הרמב"ם ל"טובל ושרץ בידו".

בהשקפה ראשונה נראה, כי וידוי כזה כלל אינו בגדר וידוי: היות וענין הוידוי הוא (כדברי הרמב"ם מיד בסיום ההלכה הקודמת) "להתוודות בשפתיו 212ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" – מתבקשת מאליה המסקנה, שבאם חסר ה"גמר בלבו" הרי לא קיים גם כל גדר הוידוי.

אך לפי זה לא מובן – מדוע הרמב"ם נותן על כך דוגמא מ"טובל ושרץ בידו": אם אין כאן וידוי כלל, הרי אין הדבר דומה לאחד ש"טובל (אלא באופן של) ושרץ בידו", כי אם לאחד שמלכתחילה כלל לא נכנס^* לבית הטבילה²⁷!

מכך רואים, כי עצם ענין הוידוי – לומר בדיבור שעבר על חטא – אפילו כאשר לא קיימת עדיין ההחלטה בלב לעזוב את החטא, הוא עצמו ענין טוב – והריהו בדוגמת ענין הטבילה, שהיא פעולה שיש בכוחה לפעול טהרה; החסרון הוא רק, שכאשר "לא גמר בלבו לעזוב" אזי הוידוי הוא באופן של "ושרץ בידו" (בלבו יש לו קשר לחטא, הוא עדיין אוחז ב"טומאה"), לכן אין הוא יכול להיטהר "עד שישליך השרץ", עד שיגמור בלבו כו'.

ט. שלוש תכונות בסיסיות בדיבור

ההסבר בזה:

ענין הדיבור מכיל כמה תכונות:

א) דיבור מבטא, מגלה את הענינים הקיימים בתוך פנימיות לבו ומחשבתו של האדם.

ב) לדיבור יש תכונה לגרום (תוספת) התעוררות בנושא ותוכן המדובר (בדומה לנאמר בספרים²⁸, שבשעה שאדם כועס לא ידבר בעת ההיא, משום שעל־ידי הדיבור מתחזק הכעס עוד יותר).

ג) בשעה שאדם מבטא בדיבור דבר ההפוך ממה שהוא חש ויודע בלבו פנימה, הוא מרגיש בשעת מעשה רגש של אי מנוחה עד רגש של בושה. כי למרות שהדיבור הוא ענין חיצוני בלבד, הרי מכיוון שמהות האדם היא "מדבר" (כמבואר בכמה מקומות²⁹), לכן בהכרח, שדבר אותו הוא מבטא בדיבור ייגע לו, ולכן "מציק" לו כשהוא אומר משהו העומד בסתירה למה שהוא מרגיש בלבו.

י. בהתאם לאמור – שלושה ענינים בוידוי

בדומה לכך יש שלוש ענינים בענין 213הוידוי (בדיבור³⁰):

עיקר החיוב של וידוי הוא, כנ"ל ברמב"ם: "להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" – הדיבור מגלה את התשובה שבלב. וכפי שה'חינוך'³¹ מבאר באריכות יותר: "לפי שבהודאת העוון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני הא־ל ברוך הוא כל מעשהו כו'".

ענין שני בוידוי הוא, שהוידוי עצמו³² – אפילו לפני שעשה החלטה גמורה בלבו לעזוב את החטא – מעורר אצלו את רגש התשובה, וכנ"ל, שדיבור מעורר את רגש הלב³³.

וענין שלישי בוידוי הוא, שהוידוי גופא הוא "מעשה" של תשובה³⁴: לומר בדיבור "אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובושתי במעשיי ולעולם איני חוזר לדבר הזה"³⁵ (וכיוצא בזה), אפילו אם אז עוד "לא גמר בלבו לעזוב", אבל הרי זה פועל בשעת מעשה באדם, לחוש רגש של בושה על העבר, (ועל כך שדיבורו אינו בהתאם לרגש הלב שלו). ולכן נחשב וידוי זה כמעשה של טבילה³⁶ (שהיא – בכלל – מטהרת מטומאה).

214יא. וידוי מחמת יסורים כמוהו כטבילה וגורם "מידה טובה לישראל"

על פי כל הנ"ל מובן, גם לפי מה שמפרש רש"י אשר "והתודו" אינו ענין של תשובה (והכפרה על העוונות היא "ביסוריהם") – וכדברי ה'כלי יקר' האמורים, שהוידוי הוא "כטובל ושרץ בידו" – אף על פי כן, יש בו תועלת, אשר לכן הוא גורם ל"והבאתי...", "זו מידה טובה לישראל... ומחזירן לתחת כנפי".

משום שעצם ענין הוידוי, אפילו בלי רגש של תשובה בלב, הוא בדוגמת ענין הטבילה. ולכן³⁷, כתוצאה מכך, מתנהג הקדוש־ברוך־הוא עם בני ישראל באופן של "מידת טובה", הריהו "מחזירן לתחת כנפי".

יב. הדבר מסביר מדוע דרוש לימוד מיוחד על חובת הוידוי בגלות

על פי המבואר לעיל – שבוידוי ישנם כמה דרגות, אך עיקר חיוב הוידוי הוא הענין הראשון שבו "להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (ולא כל כך שאר הענינים בוידוי שאינם באים עם תשובה בלב) – ניתן להסביר ענין תמוה בספר המצוות להרמב"ם:

במצוות וידוי מביא הרמב"ם³⁸ מה'מכילתא'³⁹: "יכול בזמן שהם מביאים (קרבן) הם מתוודין ובזמן שאין מביאין אין מתוודין? תלמוד לומר^* "דבר אל בני ישראל והתוודו", ועדיין אין משמע וידוי אלא בארץ, מנין אף בגלות? תלמוד לומר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'."

ואין מובן: את הסברא הראשונית שחובת וידוי היא רק בעת שמביאים קרבן ניתן עוד להבין, זאת, כפי שהרמב"ם מבאר שם לפני כן: "ובעבור שבא זה הציווי שהוא 'והתוודו' עם חיוב הקרבן, היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל מדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שביארו זו במכילתא"⁴⁰.

אך אין מובן: כיצד תיתכן סברא שחיוב וידוי הוא רק בארץ ישראל, עד שנזקקים ללימוד מיוחד על וידוי גם בגלות?

ה'חינוך'⁴¹ מבאר זאת: "ועדיין הייתי אומר שאין הוידוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתוודין בלא קרבן מכל 215מקום לא יהיה חייב וידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל בה".

אך ביאור זה דורש הסברה: מצות תשובה ומצות וידוי הריהם חובת הגוף בכל הזמנים – ומדוע שתהיה על כך השלכה מהעובדה שבארץ ישראל היא "עיקר הכפרה ושם הקרבנות"?

ועל פי הנ"ל ניתן להסביר זאת: מכיוון שהגדר של חיוב וידוי הוא – הביטוי והגילוי ממה ש"גמר בלבו", היתה סברא לומר, שבגלות, בה יתכן שהוידוי אינו לגמרי מצד התשובה שבלב האדם, אלא מעורב בו הצער של יסורי הגלות, כלומר: מה גרם לו להתוודות – הגלות, יסורי הגלות, נמצא אם כן, שאין הוידוי ביטוי של התשובה שבלב, אלא בדומה לאופן השני והשלישי הנ"ל, ולכן ניתן היה לחשוב כי אין חיוב באופן כזה של וידוי.

למדים איפוא מהפסוק "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" שגם כאשר הוידוי של הגלות (אף על פי שאין בו "גמר בלבו" בשלימות, מכיוון שהתשובה באה בעיקר מצד יסורי הגלות) – אף על פי כן, גם על כזה וידוי ישנו חיוב (ביחד עם תשובה).

יג. התשובה של ישראל בסוף גלותן – תבוא מצדם הם

על פי האמור – שכללות ענין התשובה בגלות (הבאה כתוצאה מיסורי הגלות), אינה ענין התשובה בשלימותו – יוסבר, מדוע גם לפי המפרשים אשר "והתוודו... אז יכנע לבבם הערל" הוא כן ענין של תשובה, בכל זאת זקוקים ל"וזכרתי...":

מכיוון שהתשובה מתחילה רק מחמת יסורי הגלות, אין זה שינוי אמיתי במציאותם של בני ישראל. לכן צריך להזדקק לזכות אבות על מנת לזכות למעמד ומצב של הגאולה.

ועל פי זה יומתק החידוש של הגאולה העתידה לבוא – כפי שהרמב"ם פוסק⁴² להלכה ש"אין ישראל נגאלין אלא בתשובה", ואחר כך ממשיך "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – שיש לומר כוונת הרמב"ם בזה: התורה מבטיחה שבני ישראל יגיעו לתשובה מצד מציאותם שלהם, כלומר, על אף שקודם יהיה (כנאמר בפסוק⁴³ המצוטט שם^* ברמב"ם) "יבואו עליך כל הדברים...", אבל אחר כך יהיה "ושבת עד ה' אלקיך"⁴⁴: התשובה תתייחס לבני ישראל.

[ויש לומר שהרמב"ם מדגיש זאת, בכך שהציב את ענין התשובה שבסוף 216הגלות בפרק שביעי של הלכות תשובה, לאחר שני פרקים⁴⁵ בהם מאריך אודות הענין של בחירה חפשית ועל כך שיש בחירה חפשית לכל יהודי, ואומר אחר כך בתחילת פרק שביעי: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו... ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות כו'" – שיש לומר כוונת הרמב"ם בזה^*:

אמיתית הענין של תשובה היא בשעה שהיא באה בבחירתו החפשית של האדם, ובמילא צריך האדם להשתדל לעשות תשובה מצד בחירתו החפשית ולא⁴⁶ לחכות עד שיכריחו אותו מלמעלה לעשות תשובה; ובהמשך לענין זה אומר הרמב"ם "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן"⁴⁷ – שבני ישראל יעשו תשובה זו – תשובה הבאה מצד בחירתו החפשית של האדם].

וזהו ההבדל בין הענין הנאמר בפרשתנו ובין הנאמר בפסוק "ושבת..." הנ"ל: בפרשתנו לשון הפסוק הוא "אז יכנע לבבם הערל" – כאן אין מודגשת פעולת היהודי (מילתו את ערלת הלב), אלא שהלב הוא "נפעל", הוא נכנע מצד יסורי הגלות.

לעומת זאת בגאולה האמיתית והשלימה על־ידי משיח צדקנו יהיה "ושבת עד ה' אלקיך", התשובה של בני ישראל בכח עצמם. יסורי הגלות יהיו רק בבחינת מעורר, אך לאחר מכן תבוא התשובה מצד בני ישראל עצמם⁴⁸.