210

ה. הוידוי יבוא רק בשל גודל היסורים, מבלי להודות בעצם החטא

על פי כל הנ"ל מתורץ גם, מדוע רש"י אינו זקוק להבהיר כיצד מתאים שלאחר "והתודו את עונם..." יבוא "אף אני אלך... והבאתי אותם...":

כשם ש"יכנע לבבם הערל" אינו ענין של תשובה (לפי פירוש רש"י, כנ"ל), אלא תוצאה מה"יד חזקה", בה ימלוך הקדוש־ברוך־הוא על בני ישראל "בארץ אויביהם", בדומה לכך גם "והתודו את עונם ואת עון אבותם" – אין זה ענין של וידוי הבא ביחד עם תשובה, אלא כהמשך לפסוק הקודם: במצב בו בני ישראל "ימקו בעונם... ואף בעונות אבותם"¹⁹, הדבר יגרום להם להתוודות על "עוונם ועל עוון אבותם". זאת אומרת, וידוי לא כביטוי של רצונם לחזור בתשובה, אלא בהיות שהם מרגישים את "יסוריהם", הם סובלים את עוונם ועוון אבותם – הריהם מודים כי עוונם לא היה כדאי, אך לא היה זה חטא (שרץ).

[ובדומה לביאור ה'כלי יקר'²⁰, שגם לאחר הוידוי הם נשארים "במעלם אשר מעלו בי", והוידוי הוא "כטובל ושרץ בידו"].

ו. מדוע וידוי שכזה יגרום

ל"מידה טובה לישראל"?

אך עדיין אין זה "חלק":

כמוזכר לעיל, רש"י מפרש את הפסוק "והבאתי אותם" אשר "זו מידה טובה לישראל", ומכך שזה בא בהמשך ל"והתודו את עונם..." מובן, ש"מידה טובה" זו לישראל באה כתוצאה מכך אשר "והתודו".

ואין מובן: אם נאמר שהוידוי הוא תוצאה של יסורי הגלות אך אין בכך תשובה – כדברי ה'כלי יקר' שזה "כטובל ושרץ בידו" – מדוע בעקבותיו יבוא מצב בו "והבאתי אותם .. זו מידה טובה לישראל"?

בהכרח לומר, כי על אף שהוידוי כאן אינו ענין של תשובה, הריהו על כל פנים ענין טוב, הגורם שהקדוש־ברוך־הוא ינהג עם בני ישראל באופן של מידה טובה "מחזירן לתחת כנפי".

ז. וידוי כביטוי לתשובה, או כמעורר לעשיית תשובה

הדבר יובן בהקדים הביאור בענין הוידוי בדרך ההלכה – אשר בהגדרת הוידוי מצינו כמה פרטים:

בתחילת הלכות תשובה²¹ פוסק