ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כז בחוקותי שיחה ב

213

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

הוידוי (בדיבור³⁰):

עיקר החיוב של וידוי הוא, כנ"ל ברמב"ם: "להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" – הדיבור מגלה את התשובה שבלב. וכפי שה'חינוך'³¹ מבאר באריכות יותר: "לפי שבהודאת העוון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני הא־ל ברוך הוא כל מעשהו כו'".

ענין שני בוידוי הוא, שהוידוי עצמו³² – אפילו לפני שעשה החלטה גמורה בלבו לעזוב את החטא – מעורר אצלו את רגש התשובה, וכנ"ל, שדיבור מעורר את רגש הלב³³.

וענין שלישי בוידוי הוא, שהוידוי גופא הוא "מעשה" של תשובה³⁴: לומר בדיבור "אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובושתי במעשיי ולעולם איני חוזר לדבר הזה"³⁵ (וכיוצא בזה), אפילו אם אז עוד "לא גמר בלבו לעזוב", אבל הרי זה פועל בשעת מעשה באדם, לחוש רגש של בושה על העבר, (ועל כך שדיבורו אינו בהתאם לרגש הלב שלו). ולכן נחשב וידוי זה כמעשה של טבילה³⁶ (שהיא – בכלל – מטהרת מטומאה).

הערות

30. להעיר על השינויים ברמב"ם: בריש הל' תשובה "חייב להתודות .. זה וידוי דברים .. וכן בעלי חטאות כו' עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים .. מחוייבי מיתות .. עד שיעשו תשובה ויתודו. וכן החובל כו' עד שיתודה וישוב כו'". רפ"ב ה"ב: "וצריך להתודות בשפתיו כו'", בה"ג "כל המתודה בדברים", וברפ"ז "ולהתודות בפיו מחטאיו כו'". וראה מנ"ח ריש מצוה שסד. ואכ"מ.
31. מצוה שסד. וראה חובת הלבבות שער הבחינה פ"ה.
32. להעיר מחידושי בית יעקב על הרמב"ם (מהר"י בי רב, נדפס ברמב"ם הוצאת פרדס) הל' תשובה, פ"ב ה"א. ספר יד הקטנה הל' תשובה פ"א ה"ב סק"ד*. מהר"ם שיק על תרי"ג מצות מצוה שסה.
33. ע"ד מחז"ל קול מעורר הכוונה (ראה טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סס"א ס"ד (ס"ה). ב"י לטאו"ח סק"א. ט"ז שם סק"א־ג. שו"ע אדה"ז שם ס"ג. ר"ח שער הקדושה ספט"ו – הובא בשל"ה שער האותיות (פב, ב). וראה אוה"ת וארא ע' קעו ואילך. סה"מ תרנ"ט ע' ו).
34. להעיר מדרך מצותיך מצות וידוי תשובה פ"א: ע"י החרטה שהוא עקירת הרצון מן החטא בזה מוציא הנפש מן הקליפה כו' אך כדי למחות גופה הוא ע"י וידוי דברים דעקימת שפתיו הוי מעשה ובזה הוא ממחה גופה והי' כלא הי'.
35. לשון הרמב"ם בריש הל' תשובה "כיצד מתודין אומר" ומסיים "וזהו עיקרו של ודוי".
36. עפ"ז יומתק לשון המאירי (חבור התשובה מ"א פ"ט (ע' 191)) שלאחרי שמביא דברי הרמב"ם הנ"ל כתב: ומה מאוד נאות המשל לפי הנמשל כי הטבילה במים הוא דמיון על התשובה, ותפיסת השרץ הוא דמיון על היות מחשבתו לשוב לחטאו, וכשם שהטובל ושרץ בידו לא תועיל לו הטבילה גם בעת היותו במים כן התשובה בלתי גמר המחשבה בעזיבת החטא לא תועיל גם בעת התשובה כו'.
. ומתרץ עפ"ז ל' הרמב"ם "טובל ושרץ בידו", שנחשב כטבילה (כדלקמן בפנים). ומאריכות דבריו משמע שקאי גם במי שאין בלבו שום חרטה כו' (ע"ש), ע"ד אופן הג' שבפנים.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.