214

יא. וידוי מחמת יסורים כמוהו כטבילה וגורם "מידה טובה לישראל"

על פי כל הנ"ל מובן, גם לפי מה שמפרש רש"י אשר "והתודו" אינו ענין של תשובה (והכפרה על העוונות היא "ביסוריהם") – וכדברי ה'כלי יקר' האמורים, שהוידוי הוא "כטובל ושרץ בידו" – אף על פי כן, יש בו תועלת, אשר לכן הוא גורם ל"והבאתי...", "זו מידה טובה לישראל... ומחזירן לתחת כנפי".

משום שעצם ענין הוידוי, אפילו בלי רגש של תשובה בלב, הוא בדוגמת ענין הטבילה. ולכן³⁷, כתוצאה מכך, מתנהג הקדוש־ברוך־הוא עם בני ישראל באופן של "מידת טובה", הריהו "מחזירן לתחת כנפי".

יב. הדבר מסביר מדוע דרוש לימוד מיוחד על חובת הוידוי בגלות

על פי המבואר לעיל – שבוידוי ישנם כמה דרגות, אך עיקר חיוב הוידוי הוא הענין הראשון שבו "להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (ולא כל כך שאר הענינים בוידוי שאינם באים עם תשובה בלב) – ניתן להסביר ענין תמוה בספר המצוות להרמב"ם:

במצוות וידוי מביא הרמב"ם³⁸ מה'מכילתא'³⁹: "יכול בזמן שהם מביאים (קרבן) הם מתוודין ובזמן שאין מביאין אין מתוודין? תלמוד לומר^* "דבר אל בני ישראל והתוודו", ועדיין אין משמע וידוי אלא בארץ, מנין אף בגלות? תלמוד לומר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'."

ואין מובן: את הסברא הראשונית שחובת וידוי היא רק בעת שמביאים קרבן ניתן עוד להבין, זאת, כפי שהרמב"ם מבאר שם לפני כן: "ובעבור שבא זה הציווי שהוא 'והתוודו' עם חיוב הקרבן, היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמו אבל מדברים הנגררים אחר הקרבן, הוצרכו שביארו זו במכילתא"⁴⁰.

אך אין מובן: כיצד תיתכן סברא שחיוב וידוי הוא רק בארץ ישראל, עד שנזקקים ללימוד מיוחד על וידוי גם בגלות?

ה'חינוך'⁴¹ מבאר זאת: "ועדיין הייתי אומר שאין הוידוי אלא בארץ, כלומר אף על פי שמתוודין בלא קרבן מכל