215

מקום לא יהיה חייב וידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל בה".

אך ביאור זה דורש הסברה: מצות תשובה ומצות וידוי הריהם חובת הגוף בכל הזמנים – ומדוע שתהיה על כך השלכה מהעובדה שבארץ ישראל היא "עיקר הכפרה ושם הקרבנות"?

ועל פי הנ"ל ניתן להסביר זאת: מכיוון שהגדר של חיוב וידוי הוא – הביטוי והגילוי ממה ש"גמר בלבו", היתה סברא לומר, שבגלות, בה יתכן שהוידוי אינו לגמרי מצד התשובה שבלב האדם, אלא מעורב בו הצער של יסורי הגלות, כלומר: מה גרם לו להתוודות – הגלות, יסורי הגלות, נמצא אם כן, שאין הוידוי ביטוי של התשובה שבלב, אלא בדומה לאופן השני והשלישי הנ"ל, ולכן ניתן היה לחשוב כי אין חיוב באופן כזה של וידוי.

למדים איפוא מהפסוק "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" שגם כאשר הוידוי של הגלות (אף על פי שאין בו "גמר בלבו" בשלימות, מכיוון שהתשובה באה בעיקר מצד יסורי הגלות) – אף על פי כן, גם על כזה וידוי ישנו חיוב (ביחד עם תשובה).

יג. התשובה של ישראל בסוף גלותן – תבוא מצדם הם

על פי האמור – שכללות ענין התשובה בגלות (הבאה כתוצאה מיסורי הגלות), אינה ענין התשובה בשלימותו – יוסבר, מדוע גם לפי המפרשים אשר "והתוודו... אז יכנע לבבם הערל" הוא כן ענין של תשובה, בכל זאת זקוקים ל"וזכרתי...":

מכיוון שהתשובה מתחילה רק מחמת יסורי הגלות, אין זה שינוי אמיתי במציאותם של בני ישראל. לכן צריך להזדקק לזכות אבות על מנת לזכות למעמד ומצב של הגאולה.

ועל פי זה יומתק החידוש של הגאולה העתידה לבוא – כפי שהרמב"ם פוסק⁴² להלכה ש"אין ישראל נגאלין אלא בתשובה", ואחר כך ממשיך "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – שיש לומר כוונת הרמב"ם בזה: התורה מבטיחה שבני ישראל יגיעו לתשובה מצד מציאותם שלהם, כלומר, על אף שקודם יהיה (כנאמר בפסוק⁴³ המצוטט שם^* ברמב"ם) "יבואו עליך כל הדברים...", אבל אחר כך יהיה "ושבת עד ה' אלקיך"⁴⁴: התשובה תתייחס לבני ישראל.

[ויש לומר שהרמב"ם מדגיש זאת, בכך שהציב את ענין התשובה שבסוף