212

ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" – מתבקשת מאליה המסקנה, שבאם חסר ה"גמר בלבו" הרי לא קיים גם כל גדר הוידוי.

אך לפי זה לא מובן – מדוע הרמב"ם נותן על כך דוגמא מ"טובל ושרץ בידו": אם אין כאן וידוי כלל, הרי אין הדבר דומה לאחד ש"טובל (אלא באופן של) ושרץ בידו", כי אם לאחד שמלכתחילה כלל לא נכנס^* לבית הטבילה²⁷!

מכך רואים, כי עצם ענין הוידוי – לומר בדיבור שעבר על חטא – אפילו כאשר לא קיימת עדיין ההחלטה בלב לעזוב את החטא, הוא עצמו ענין טוב – והריהו בדוגמת ענין הטבילה, שהיא פעולה שיש בכוחה לפעול טהרה; החסרון הוא רק, שכאשר "לא גמר בלבו לעזוב" אזי הוידוי הוא באופן של "ושרץ בידו" (בלבו יש לו קשר לחטא, הוא עדיין אוחז ב"טומאה"), לכן אין הוא יכול להיטהר "עד שישליך השרץ", עד שיגמור בלבו כו'.

ט. שלוש תכונות בסיסיות בדיבור

ההסבר בזה:

ענין הדיבור מכיל כמה תכונות:

א) דיבור מבטא, מגלה את הענינים הקיימים בתוך פנימיות לבו ומחשבתו של האדם.

ב) לדיבור יש תכונה לגרום (תוספת) התעוררות בנושא ותוכן המדובר (בדומה לנאמר בספרים²⁸, שבשעה שאדם כועס לא ידבר בעת ההיא, משום שעל־ידי הדיבור מתחזק הכעס עוד יותר).

ג) בשעה שאדם מבטא בדיבור דבר ההפוך ממה שהוא חש ויודע בלבו פנימה, הוא מרגיש בשעת מעשה רגש של אי מנוחה עד רגש של בושה. כי למרות שהדיבור הוא ענין חיצוני בלבד, הרי מכיוון שמהות האדם היא "מדבר" (כמבואר בכמה מקומות²⁹), לכן בהכרח, שדבר אותו הוא מבטא בדיבור ייגע לו, ולכן "מציק" לו כשהוא אומר משהו העומד בסתירה למה שהוא מרגיש בלבו.

י. בהתאם לאמור – שלושה ענינים בוידוי

בדומה לכך יש שלוש ענינים בענין