208

עוונם", רש"י מוסיף: "יכפרו על עוונם ביסוריהם". דבר שאינו נמצא ב'תורת כהנים': לאחר הפירוש ש"יכנע לבבם הערל" – "לצד התשובה הם הדברים" – מסיים ה'תורת כהנים' כי לאחר שיעשו תשובה "אני חוזר ומרחם עליהן שנאמר: או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם".

מהדיוקים הנ"ל רואים, כי לפי ה'תורת כהנים' היתה כאן תשובה¹¹; לעומת זאת לפי רש"י – פשוטו של מקרא – עדיין לא היתה כאן תשובה. ולכן מוכרח רש"י להוסיף, שהכפרה על העוונות באה "ביסוריהם", כי בני ישראל עוד טרם עשו תשובה.

צריך להבין: מהו ההכרח בפשוטו של מקרא ללמוד (לא כמו ה'תורת כהנים', אלא) שבני ישראל עוד לא עשו תשובה. ולכאורה, הפסוק הרי אומר "והתודו... אז יכנע לבבם הערל" – כיצד אם כן אומר רש"י שהכפרה על עוונותיהם היא לא משום שעשו תשובה, אלא – "ביסוריהם"?

ג. הצורך ב"זכות אבות" כדי להיגאל מוכיח שחסרה תשובה

ויש לומר, שרש"י לומד זאת מכך, אשר תיכף לאחר "ואז ירצו את עוונם" – נאמר "וזכרתי את בריתי יעקב...", שעל־ידי וזכרתי תבוא הגאולה (וכפי שרש"י מפרש שבמילים "וזכרתי את בריתי יעקב" מרומז שאליהו הנביא יבוא ויבשר "גאולת בניו").

כי לכאורה אין מובן: מאחר וכבר נפעל "ירצו את עוונם" – שבני ישראל כבר קיבלו כפרה על עוונם – מדוע זקוקים הם אז לזכירת זכות אבות כדי לזכות לגאולה?

ובפרט כפי שרש"י מאריך עד כמה הם זקוקים לזכות אבות – "ואם (יעקב) אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו"¹², זאת אומרת, יתכן שלא תספיק זכות אחד האבות, אלא יוכרחו להזדקק לזכות כל השלושה ביחד – הרי שבוודאי קשה: אפילו בהנחה שבני ישראל זקוקים לזכות אבות, מדוע היה עולה על הדעת לומר שזכות יעקב לבדו לא תספיק, בה בשעה שכבר אין עוונות לבני ישראל?!

ב'אור החיים'¹³ נאמר: "הוידוי יועיל להקל מעליהם הגזירות הרעות, אבל להשיבם לכנם¹⁴ צריך זכות אבות".

אך זה גופא דורש הסברה: כל הסיבה – והסיבה היחידה – לגלות, היא – העוונות ("ומפני חטאינו גלינו