שיחה א
229שיחה א
משיחות אחרון של פסת (ובהתוועדויות שלאח"ז) - ה'תשד"מ. - בדבו לימוד ספר הרמב"ם -
1) ,נולד ערב פסח יום השבת שעה ושליש אחר חצי היום" (סדה"ד ד"א תתקכ"ז. מספר יוחסין מאמר ד (דורות האחרונים)).
וי"ל הדיוק בזמן הולדתו (דבר שלא מצינו בשאר גדולי ישראל), שזהו בהתאם לתכלית הדיוק דהרמב"ם (בספרו יד החזקה) יותר משאר הפוסקים לפניו ולאחריו, -- ולהעיר משבת (ל, סע"א) ,כמלא נימא", ב"ב (טז, ב) מקדים רגע כו
2) ראה חגיגה (י, א) ,מש"ס לש"ס".
3) כפי שנקרא ע"י הרמב"ם בהקדמתו לספרו.
4 וי"ל: כשם ש,אנא נפשי כתבית יהבית* (שבת קה, א -- כגירסת הע"י), שהקב"ה ,הכניס" את עצמותו (כביכול) בתורה (ראה לקו"ת שלח מד, סע"ד, אוה"ת יתרו ע' תתקא ואילך), ולכן, ע"י לימוד התורה ,אותי אתם לוקחים" (ויק"ר פ"ח, יב. וראה זח'ב קכז, א. שם קמ, ב) -- הרי כן הוא בצדיקים ש,דומין לבוראן" (ב"ר פס"ז, ח. ובכ"מ), שהרמב"ם ,הכניס" את עצמותו (נפשו) בספרו. ונמצא שע"י לימוד ספרו -- מתאחדים עם עצמות הרמב"ם (לא רק עם שכלו -- כדלקמן ס"ב).
וועלכן בלשון
הקודש:
ומה טוב, כמנהג ישראל בכיו"ב - מאַכן דעמולט אַ סיום ברבים, א סעודה, אָדעַר עכ"פ אַ התוועדות, לגמרה של (משנה) תורה*, ו,ברבי עם הדרת מלך"*.
ער האָט געשריבן 230200 לקוטי 231בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה*:.
2) משא":כ ברי"ף ושו"ע וכו' לא הובאו כו"כ מצוות שאינן נוהגות בזמן הזה וכיו"ב.
3) ראה ס' אור צדיקים (להר"מ פאפירש) סכ"ב אות יט: צריך אדם להשלים תרי"ג מצות, במעשה, בדיבור, ומחשבה, ולכן יש ללמוד יד הגדולה להרמב"ם כו' שיש בו ביאור התרי"ג. וראה הלי ת"ת שם פ"ב סי"א:
4) ואף שפסק אדה"ז שיש ללמוד הלכות עם הטעמים -- הרי בלימוד ספרו של הרמב"ם עסקינז, דס"ל שיכולים :להורות גם בלא לימוד טעמי ההלכות, שלכן חיבר ספרו בלי נתינת טעמים להלכות כלל (ראה אדה"ז קו"א להלי תת רפ"ב). וראה בארוכה לקו"ש חלק ל"ו ע' 16 ואילך.
5 אין ראי' מלימוד שיעור חומש היומי -- כי בתושב"כ אפילו לא ידע מאי קאמר עולה לתורה ומברך ברכה לפני' ולאחרי' (הלי ת"ת לאדה'ז פ"ב סי*ב), 232222 לקוטי
שבספר הרמב"ם זאֶל זיין? באחד מהאו-
7) אבל לכאורה אין לחלק את ספר היד ביז במה אנשים (ע"ד חלוקת הש"ס בין כמה אנשים, שנחשב כאילו כאו"א מסיים כל הש"ס (ראה שו"ת נחלה לישראל ס"י אות טז. ועוד. שד"ח כללים מערכת מ כלל קצח בסופו. וראה לקו"ש ח"י ע' 267 ובהערות שם. ועוד) -- כי
[נוסף לזה שבזה חסר הענין דאחדות ישראל ע"י לימוד כולם אותו ענין בתורה, וגם -- אין קיום החיוב ללמוד כל הלכות שבתורה]:
ידוע כלל הרמב"ם בספרו יד החזקה (יד מלאכי כללִי הרמב"ם אות ו'. כללי הרמב"ם שנדפסו בריש סי היד. וש"נ), שסומך בהלכותיו המאוחרות על מ"ש בהלכות הקודמות בספרו. ונפק"מ להלכה, שלז פעמים לא פרט או כתב באופן מסויים כי סמך על מ"ש לפנ"ז"בספרו*. ואס יחלקו הרמב"ם וכל -א' ילמוד רק חלק מהרמב"ם ולא על הסדר, אפ"ל טעות בהבנת ההלכה כי לא למד הלכות שלפנ"ז!, היפך הכוונה שכולם ילמדו ההלכות בלא טעות (ולהעיר אשר ע" טעות האחד -- חסר בלימוד כל המשתתפים בלימודו).
משא"כ בש"ס הרי ,בתרי מסכתות אין סדר למשנה" (בנוגע להלכה) אף שבכלל יש סדר למסכתות שסידר רבינו הקדוש (כמבואר גם בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ ד"ה וחלק הששי) -- ב"ק קב, א. תוס' ריש מס' ב"מ. ועוד.
בזבו לימוד הומב"ס
פנים דלהלן? ובכולם -- כמובן, בלי נדר:
233לערנען בכל יום איין פרק (אַנהויבנדיק פאַרדעם -- לערנען די הקדמה בזיך ניסן, כנ"ל).
[ולהעיר פון די צוויי מנהגים בהשלמת התורה, תושב"כ -- אחת לשנה, אַדעַר אחת לשלש שנים?י. ועד"ז -- מזה סמוכין -- בנוגע צום רמב"ם -- ,משנה תורה".
בלשון הכתוב"! -- ,בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו",
[ובפרט אַז ס'איז דאַ אַ מעלה מיוחדת בשעת קינדער שטייען באחדות (נוסף על ענין האחדות דכל ישראל, כולכם -- שכולל טפכם"), ווייל ,והשיב לב אבות על בנים -- ע"י בנים"* -- זיי האָבן א השפעה אויף די עלטערן, ווי מ'זעט 23426 לקוטי 235(במללות הענין ובמקורו בתושב"כ -- תורת משה) בּפל יום.
וע"פ הפס"ד" אז נשים מקיימות ומברכות על מ"ע שפטורות מהן, אוז אַזוי פירן זיך אלע נשים במצוות מסויימות (שופר וכו) -- קענעז זיי מאַכן ברכת התורה על לימוד הלכות שאינן צריכות להן", במכ"ש וק"ו מברכת
המצוות האלו, ווייל: (א) תלמוד תורה כנגד כולן"י, (ב) במתן תורה איז אמירת משה לנשים געווען פּאַר דיבורו עם האנשים".
ועוד להעיר:
ובדורות האחרונים -- פס"ד כל גדולי ישראל אַז עת לעשות לחויי כו', אוז מ'האָט געטאָן א מעשה בפועל אוז מ'האָט מייסד געווען בתי-ספר פאר בנות ללמדן תושב"כ והלכות הצריכות (כולל -- ידיעת השם ואהבתו ויראתו כו', דעות ישרות, תשובה -- תוכן ספר המדע שביד).
236206 לקוטי
הערות
עמוד 229
- 6. כמובן, בהוספה על השיעורי תורה דכל חד וחד לפום שיעורא דילי". וראה לקמן בפנים (ס"ב) בנוגע להלכות הצריכות.
- 66. מדחז"ל עה"פ (מ"א ג, טו) ,ויעמוד (שלמה) לפני ארון ברית ה' גו' ויעש משתה גו'* (שהשיר פ"א (א), ט. קה"ר רפ"א. יליש מלכים רמז קעה). וראה להלכה -- רמ"א יו"ד סו"ס רמו (משבת קיח, סע"א ואילך), ועד"ז ברמ"א או"ח סתקנ'א ס"י - לענין סיום מסכת. טור ורמ"א או" סתרסיש - לענין סיום תושב"כ בשמח"ת. ועד"ז ייל בסיום ,משנה חורה" (ראה ל' הרמב"ם בהקדמתו להספר בהטעם לקריאת שם הספר). -- ובערב פסח בפרט - סיום מסכת לבכורים.
- 7. ל' הכתוב -- משלי יד, כת. אנציקלופדיי תלמודית ערך ,ברב עם". וש'"נ.
- 8. להעיר שכו"כ ממפרשי ספר הרמב"ם הכניסו בשם פירושם תיבת ,מלך" (משנה למלך; שער המלך; יד המלך; ועוד).
- 5. וראה
עמוד 230
- 9. תניא פ"ה (ט, ב).
- 0. שם.
- 1. תניא רפי"ז. ובב"מ. וראה י"ד הלי יסוה"ת רפ"ט. הל' מלכים פי"א סה"ג,
- 2. ראה ברכות נח, רע"א. סנהדרין לח, א. ועוד.
- 3. חוקת כא, יד. קידושין ל, בי
- 4. ונוסף על הנ"ל -- ששייך בכל"עניני התורה.
- 7. בדבר לימוד הרמב"ם
- 8. שיחות
- 5. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ס"ט. ושלני,
- 6. שם פ'א ס"ד. רפ"ב. פ"ב ס"י. וש"נ.
- 11. דו) שם פ'א ס"ד. פ"ב ס"ב. וש"נ. - 8) ראה מגילה כח, ב - ש,הלכות" (דוקא) נקראות ,תגא וכתרה של תורה", ובהמשך לזה -- ,תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום פו'"י וראה אגה"ק סכ"ט.
- 9. כמובז -- זוהי דרגא שבין שתי הדרגות שלפני. \
- 0. ראה ספר אור צדיקים שבהערה 23.
- 1. ראה לקו"ת קדושים ל, ד. ושם, שבענין זה -- מעלה מיוחדת בסדר קדשים.
עמוד 231
- 1. אחש"פ תשד"מ
- 6. כמיש הרמב"ם בסוף הקדמת ספר הידי.
- 3. *) ועד"ז מנה את מספר ה.הלכות" (הכלליות) שבכל ספר (מי"ד הספרים) במנין המצוות ובריש כל ספר, ומנין המצוות שבכל .הלכות",
- 4. ובכמה מקומות בספרו נקט מנינא סימן לזכירה (יד מלאכי כללי הרמב"ם אות לד. וראה גם אגרת תחה"מ שלו -- ע' עד בהוצאת קאפח).
- 5. וציע למה לא מנה (בכו"כ מקומות) את מספר הפרקים ומספר ה,הלכות קטנות" (כלשונו בסוף ההקדמה) שבכל ספר מי"ד הספרים ושבכל ספר היד.
- 6. (ובפרט שחלוקת ההלכות (הקטנות) היא בדיוק ולומדים ממנה להלכה כו' -- ראה לדוגמא -- הלי ח"ת לאדה"ז פ"א קו"א סק"א (ג, א (תתרז, א)) -- וברמב"ם הוצאת פרנקל (ירושלים תשל"ה) תוקן פיסוק ההל' ברמב"ם בכ"מ -- ראה הקדמת המו"ל לס' זמנים 12, בא
- 7. ומספר הפרקים שבכל ,הלכות" ושבכל ספר שנדפס בסוף כל ספר -- צ"ע אם הוא מהרמב"ם, שהרי. בכו"כ מהכתיי אינו, ואינו בסוף כל ספר (לדוגמא -- ספר המדע). ומה שנמצא דף כת"י שבשוליו חתם עליו הרמב"ם שהגיהו מספרו (צילומו נדפס ברמב"ם הוצאת פרדס בסופה) ושם כתב המעחיק גם מספר הפרקים,
- 8. הרי לתרץ שינוים הנ"ל -- נלפענ"ד שהאישור דהגהה זו הוא רק על תוכן הלכות שלו ולא לכל
עמוד 232
- 1. פרט בדקדוק (שאינו נוגע להלכה), ל' זכר ונקבה, מ"ם סופית וכיו"ב, ועד"ז בנוגע מספר הפרקים.
- 2. בכלל אפשריות וסיבת השינויים בין מספרי הפרקים שבסוף הספרים (לדוגמא בסיום הספר -- תתקפ"ב פרקים, ובכמה כת"י -- תתקפ"א או מספר אחר, וכל אלה אין מתאימים למספר הפרקים שלפנינו -- אלף) -- י"ל, ע"פ הידוע שהרמב"ם כתב ספרו בכמה מהדורות, ושינה וכו" מזל"ז -- ראה בצילומים מכת"י הרמב"ם (שנדפסו בהוצאת שולזינגער בסופה. ועוד) שהרמב"ם העביר (בכמה מקומות) קו על כת"י שלו ובפרט -- .שמיני* וכתב למעלה .אחד עשר" ובפרק שלאח"ז לא שינה מספר הפרק. וכיו"ב.
- 3. ) ועפ"ז גם מובן שאין מקום להתחיל את לימוד הרמב"ם מפ"ה דהל' יסוה"ת וכיו"ב, או לדלג בהפרקים הראשונים -- וה"ז היפך מכלל הרמב"ם שלימוד ספרו צ"ל ע"פ הסדר, וסמך על מ"ש₪ בהלכות לפנ"ז.
- 4. ------7-7-]7-]-
- 8. וכמפורט בה,מורה שיעור* (לב' האופני חלוקה אלו, ודלקמן ס"ו) -- שי"ל בחוברות בפ"ע.
- 9. פסחים ד, א. וראה אגה"ק סכ"א.
- 0. יש מתענין בערב פסח, ועכ"פ ממעטין באכילה -- ראה שו"ע אדה"ז או"ח סת"ע (וש"נ) ור"ס תעא (וש"נ). -- ושם אופנים שמותר ע"פ דין, אבל אין זה מבטל טרדות ההכנות לחג.
- 1. וראה שך יו"ד סרמ"ו סקכ"ז (מתשובת מהר"מ מינץ סקי"ז) ,בשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא' דראוי לתקן בו
עמוד 233
- 1. סעודה כו', ולכך מנהג להודיעם (הבעלי בתים) כשבא הרב לסיים המסכתא כדי שיבואו הב"ב גם כן לסיומא כו'י. ובס' תורת חיים (או"ח סתקנ"א סקכ"ז) מפרש דברי מהר"מ מינץ -- ,דהוא משום כצוד התורה שאז יהי' נעשה ביותר הידור ברוב עם לכו שפיר יוכל לאחר (זמן הסיום) כן"".
- 2. רמב"ם הל' תפלה רפי"ג. ממגילה כט, ב.
- 3. רמב"ם שם.
- 4. אחש"פ תשד"מ
- 5. שיחות 233
- 4. זהר שבהערה הבאה.
- 5. הל' תת לאדה"ז פ"ב ס"ב. וראה זח"א יב, ב. אגה"ק סכ"ו (קמה, א),
- 6. להעיר מהמדה שהתורה נדרשת בה: שדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד -- מלמד על הכלל כולו.
- 7. נצבים כט, ט-י. וראה לקו"ת ר"פ נצבים.
- 8. ראה לקמן ס"ז,
- 9. בא יט
- 0. מלאבי ג, כד ובפרש"י.
עמוד 234
- 41. אבות ספ"ה.
- 2. בדבר לימוד הרמב"ס
- 3. שיחות
- 2. ראה תשובת הרמב"ם לאביו דר' משה -- ר' שמואל אבן תיבון (מתרגם ה,מורה נבוכים') - חלקה נדפס בהקדמת קאפח להוצאתו דמו"נ.
- 3. ועי"ז ההשתתפות בסדר לימוד הי"ד - כנ"ל בפנים.
עמוד 235
- 4. קדושים יט, יח. יד ל' דעות פ"ו ה"ג, סהמ"צ מ"ע רו.
- 5. הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א. וש"נ,
- 6. הל' ת"ת שם. הל' ת"ת להרמב'*ם ספ"א.
- 7. שו"ע אדה"ז חאו"ח סי"ז ס"ג. וש"נ.
- 8. ראה שו"ע אדה"ז (חאו"ח סו"ס מז): ,נשים מברכות ברכות התורה שהרי חייבות ללמוד מצוות שלהן" -- שאז חייבות הן בברכת התורה (מפני שחייבות ללמוד מצוות שלהן). ואין זה תלוי ברצונן, משא'"כ בשאר הלכות התורה -- הרי לימוד זה תלוי
- 6. אחש"פ תשד"מ
- 7. ברצונן, וכשלומדות -- מברכות ברכת התורה (כבפנים).
- 9. פאה פ"א מ"א.
- 0. מכילתא -- הובא בפרש"י -- עה"פ יתרו יט, ג. וראה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר לנשי ובנות ישראל בעת ביקורו בריגא י"ביכ' אדר תרצ"ד (נדפסה בלקו"ד כרך ג בסופו -- תקעא, ב ואילך).
- 1. הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א (מסוטה כ, א - במשנה. הל' ת"ת להרמב"ם ספ"א).
- 2. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי"ז ס"ג בסופו.
עמוד 236
- 3. יומא ט, ב.
- 4. הדין דחובה. קודם לתשלומין (שו"ע או"ח ר"ס קח) -- לכאורה אין שייך בנדו"ד, כיון שבלימוד ספר הי"ד נוגע הקדימה והאיחור, כנ"ל הערה 27.
- 3. בדבר לימוד הרמב"ם
- 4. שיחות
- 5. ע"ד הפס"ד בשו"ע או"ח סתקע'א ס"ג.
- 6. ואמחז"ל הכל הולך אחר החיתום (ברכות יב, א)
- 7. השם המלא דהלכות אלו -- כבהקדמת הרמב"ם (ב,מנין המצות על סדר הלכות הרמב"ם") ובהכותרת בספר שופטים והל' מלכים. ולהעיר דבהכותרת לפרקים יא ויב דהל' מלכים בדפוס ויניציאה רפד. שי -- ,הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח".
- 8. ישעי" יא, ט. -- ולהעיר: ע'פ מו"נ (ח"ג ספי"א) כתוב זה הוא טעם דהתחלת הלכה זו שבאותו הזמן לא יה" מלחמה וכו', כפשוטו של מקרא: לא ירעו גו' כי מלאה הארץ דעה גו'. -- אבל ראה הל' תשובה פ"ט ה"ב. ואכ"מ.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ג - הטקסט מספריא
המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית בשניה אלה תולדות בשלישית ויאמר יי' אל אברם וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט.
עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה והמנהג הפשוט שיהו קוראין במדבר סיני קודם עצרת ואתחנן אחר תשעה באב אתם נצבים קודם ראש השנה צו את אהרן קודם הפסח בשנה פשוטה לפיכך יש שבתות שקורין שחרית שני סדרין כגון אשה כי תזריע וזאת תהיה תורת המצורע אם בחקותי עם בהר סיני וכיוצא בהן כדי שישלימו בשנה ויקראו אותן הסדרים בעונתן.
מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קוראין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה כיצד שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית במנחה קורין אלה תולדות נח עשרה פסוקים או יותר וכן בשני ובחמישי וכן לשבת הבאה בשחרית מתחילין מאלה תולדות נח וקורא עד סוף הסדר ועל דרך זו קורין כל השנה ומפטירין בכל שבת ושבת בנביא מעין שקרא בתורה.
ובראשי חדשים הראשון קורא שלשה פסוקים מפרשת צו והשני חוזר וקורא פסוק ג' שקרא הראשון ושני פסוקים שאחריו כדי שישייר בפרשה שלשה פסוקים והשלישי קורא שלשה פסוקים ששייר השני עם וביום השבת והרביעי קורא ובראשי חדשיכם ואם חל ראש חדש להיות בשבת מוציאין שני ספרים בשחרית באחד קורין בו סדר אותה שבת ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם והמפטיר קורא ענין ראש חדש ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו וראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ור"ח שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו ויאמר לו יהונתן מחר חדש.
כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם והשני מתחיל מזכור ימות עולם עד ירכיבהו והשלישי מירכיבהו עד וירא ה' וינאץ והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי והששי מכי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה ולמה פוסקין בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה.
שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה אף על פי שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן.
קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא אותן מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק של אחריהם וקללות שבמשנה תורה אם רצה לפסוק בהן פוסק וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן אלא אחד קורא אותן.
מפסיקין למועדות וליוה"כ וקוראין בענין המועד לא בסדר שבת ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד ומה הן קורין בפסח בפרשת מועדות שבתורת כהנים וכבר נהגו העם לקרות ביום ראשון משכו וקחו לכם ומפטירין בפסח גלגל וביום טוב שני שור או כשב ומפטירין בפסח יאשיהו בשלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה בחמישי פסל לך בששי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ביום טוב אחרון ויהי בשלח עד סוף השירה עד כי אני ה' רופאך ומפטירין וידבר דוד ובשמיני כל הבכור ומפטירין עוד היום.
בעצרת קורין בשבעה שבועות ומנהג פשוט שקורים ביום טוב הראשון בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ובשני קורין בפרשת מועדות כל הבכור ומפטירין בחבקוק.
בראש השנה קורין בחדש השביעי באחד לחדש ומנהג פשוט שקורין ביום ראשון ויי' פקד את שרה ומפטירין ויהי איש אחד מן הרמתים ובשני קורין והאלהים נסה את אברהם ומפטירין הבן יקיר לי אפרים.
ביום הכפורים בשחרית קורין אחרי מות ומפטירין כה אמר רם ונשא במנחה קורין בעריות שבאחרי מות כדי שיזכור ויכלם כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה והשלישי קורא בתורה ומפטיר ביונה.
בסוכות בשני ימים טובים הראשונים קורין בפרשת המועדות שהיא שור או כשב או עז וגו' ומפטירין ביום ראשון הנה יום בא ליי' וביום שני ויקהלו אל המלך שלמה וביום טוב אחרון קורין כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה ויש מי שמפטירין ויהי אחרי מות משה ובשאר ימות החג קורין בקרבנות החג.
כיצד בכל יום ויום מחולו של מועד קורא שתי פרשיות ביום השלישי שהוא חולו של מועד קורא הכהן וביום השני ולוי קורא וביום השלישי וישראל קורא ביום השלישי והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי וכן ביום הרביעי שהוא שני של חולו של מועד קורין וביום השלישי וביום הרביעי ועל דרך זו בכל יום ויום.
בכל יום ויום מימים טובים וכן ביוה"כ ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית הראשון קורא בו אלו הענינות שאמרנו והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים בתורה והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא.
ובכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה אם הוציאו זה אחר זה כשמחזיר את הראשון אומר קדיש ומוציא השני וכשמחזיר את האחרון אומר קדיש וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר שקורא המשלים לעולם ואחר כך מפטירין בנביא.
שבת שחלה להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות קורין באותה שבת ראה אתה אומר אלי ומפטירין בפסח העצמות היבשות ואם חלה בתוך החג ביום בא גוג.
בחנוכה ביום ראשון קורין מברכת כהנים עד סוף קרבן המקריב ביום הראשון וביום שני קורין קרבן נשיא שהקריב בשני וכן עד יום השמיני ביום שמיני קורין עד סוף הקרבנות עד סוף הסדר ומפטירין בשבת של חנוכה בנרות זכריה ואם היו שתי שבתות בחנוכה מפטירין בשבת ראשונה בנרות זכריה ובשנייה בנרות שלמה והקורא בענין חנוכה הוא שמפטיר בנביא בפורים קורין בשחרית ויבא עמלק.
בתשעה באב קורין בשחרית כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם נאם יי' ובמנחה קורין ויחל משה כשאר ימי התעניות ובשאר התעניות שאנו מתענין על מה שאירע לאבותינו קורין בשחרית ומנחה הראשון קורא ויחל משה ארבע פסוקים וקורא השני והשלישי מפסל לך עד אשר אני עושה עמך ובתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצרות כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות כדי שישובו העם ויכנע לבבם כשישמעו אותם.
נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמיהו שנייה חזון ישעיהו שלישית איכה היתה לזונה וכן שבת שאחר תשעה באב מפטירין נחמו נחמו עמי ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה ושבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה ישראל.
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים ומפטירין ביהוידע הכהן וכן אם חל ראש חדש אדר להיות בתוך השבת ואפילו בערב שבת מקדימין וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים בשנייה קורין זכור ומפטירין פקדתי את אשר עשה עמלק אי זו היא שבת שנייה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפי' בערב שבת בשלישית קורין פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם ואי זו היא שבת שלישית הסמוכה לרביעית ברביעית קורין החדש הזה ומפטירין בראשון באחד לחדש ואי זו היא רביעית כל שחל ראש חדש ניסן להיות בתוכה ואפילו בערב שבת.
נמצאת אומר שפעמים תהיה הפסקה בין שבת ראשונה ושנייה או בין שנייה ושלישית ופעמים יהיו שתי הפסקות בין ראשונה לשנייה ובין שנייה ושלישית אבל בין שלישית לרביעית אין מפסיקין.
כל פרשה מארבע פרשיות האלו אחד קורא אותה בספר שני אחר שקורין סדר אותה שבת בספר שהוציאו ראשון חל ראש חדש אדר להיות בשבת והיה סדר אותה שבת בואתה תצוה קורין ששה מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת והשביעי חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור ואם היה סדר אותה שבת כי תשא עצמו קורין ששה מכי תשא עד ויקהל והשביעי חוזר וקורא בספר שני מכי תשא עד ועשית כיור נחשת.
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים הראשון קורא בו סדר היום והשני קורא בו ענין ראש חדש והשלישי קורין בו כי תשא וכן ראש חדש ניסן שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים קורין סדר היום בראשון וענין ראש חדש בשני והחדש הזה בשלישי.
ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים הראשון קורא בו סדר היום והשני קורא בו ענין ראש חדש והשלישי קורא בו ענין חנוכה חל להיות באמצע השבת שלשה קורין בענין ראש חדש והרביעי קורא בענין חנוכה.
אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור.
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
ספר המצוות, מצוות עשה ר״ו - הטקסט מספריא
היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כאשר נאהב עצמנו ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו אם ירצה אותו ארצה אני אותו וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. (קדושים תהיו, מדע הלכות דעות פ"ז):
משנה פאה א׳:א׳ - הטקסט מספריא
אלו דברים שאין להם שיעור הפאה. והבכורים. והראיון. וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם:
שולחן ערוך, אורח חיים ק״ח - הטקסט מספריא
טָעָה אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית, מִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם: הָרִאשׁוֹנָה מִנְחָה, וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמִין; וְאִם הִפֵּךְ, לֹא יָצָא יְדֵי תְּפִלָּה שֶׁהִיא תַּשְׁלוּמִין, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ. וְכֵן הַדִּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לְתַשְׁלוּמִין.
טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם: הָרִאשׁוֹנָה עַרְבִית, וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמִין; טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם: הָרִאשׁוֹנָה שַׁחֲרִית, וְהַבּ' לְתַשְׁלוּמִין. לְאַחַר שֶׁאוֹמֵר יוֹצֵר וְי"ח בְּרָכוֹת, יֹאמַר אַשְׁרֵי וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל י"ח לְתַשְׁלוּמֵי עַרְבִית. וְכֵן כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, יֹאמַר אַשְׁרֵי בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה (סְמַ"ק וְרִיבַ"שׁ סי' ק"מ).
הָא דְּמַשְׁלִים הַתְּפִלָּה שֶׁהִפְסִיד, דַּוְקָא בִּזְמַן תְּפִלָּה, אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁאֵין זְמַן תְּפִלָּה, לֹא.
אֵין תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא לַתְּפִלָּה הַסְמוּכָה בִּלְבַד, שֶׁאִם טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית וְלֹא מִנְחָה, מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם: הָאַחֲרוֹנָה לְתַשְׁלוּמֵי מִנְחָה, אֲבָל שַׁחֲרִית אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין, וְכֵן בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא לַתְּפִלָּה הַסְמוּכָה לְאוֹתָהּ תְּפִלָּה, וּתְפִלּוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהִפְסִיד אֵין לָהֶם תַּשְׁלוּמִין, אִם רָצָה לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ נְדָבָה וְשֶׁיְּחַדֵּשׁ בָּהּ שׁוּם דָּבָר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן.
עָבַר כָּל הַיּוֹם וְלֹא הִתְפַּלֵּל מוּסָף, אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין.
הֵזִיד וְלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת, אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין אֲפִלּוּ בַּתְּפִלָּה הַסְמוּכָה לָהּ, וְאִם רָצָה יִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ נְדָבָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ חִדּוּשׁ אִם מִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּתְּפִלָּה הַסְמוּכָה לָהּ.
מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל בְּעוֹד שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן לְהִתְפַּלֵּל, מִפְּנֵי שֶׁסָבוּר שֶׁעֲדַיִן יִשָּׁאֵר לוֹ זְמַן אַחַר שֶׁיִּגְמֹר אוֹתוֹ עֵסֶק שֶׁהוּא מִתְעַסֵק בּוֹ, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ עָבְרָה לוֹ הַשָּׁעָה; וְכֵן מִי שֶׁהָיָה טָרוּד בְּצֹרֶךְ מָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הֶפְסֵד, וְעַל יְדֵי כָּךְ הִפְסִיד מִלְּהִתְפַּלֵּל; וְכֵן מִי שֶׁהוּא שִׁכּוֹר וְלֹא הִתְפַּלֵּל, כֻּלָּם חֲשׁוּבִים אֲנוּסִים, וְיֵשׁ לָהֶם תַּשְׁלוּמִין. הַגָּה: מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲבֹר זְמַן תְּפִלָּה מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹן (ת"ה סי' ה').
טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל שַׁבָּת: הָרִאשׁוֹנָה לְעַרְבִית, וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמִין. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מִתְפַּלֵּל שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁתַּיִם; וְאִם לֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא בָּרִאשׁוֹנָה וְהִזְכִּיר בַּשְּׁנִיָּה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל; אֲבָל אִם לֹא הִזְכִּיר בִּשְׁתֵּיהֶן, אוֹ הִזְכִּיר בָּרִאשׁוֹנָה וְלֹא בַּשְּׁנִיָּה, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר (כָּל בּוֹ חוּץ מִמַּה שֶּׁכָּתַב שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁתַּיִם).
טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת, מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת (שְׁתַּיִם שֶׁל חֹל), מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה; וְאִם לֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה, וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה, שְׁנִיָּה עָלְתָה לוֹ, רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ; וְאִם הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן, אוֹ לֹא הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן, יָצָא.
טָעָה בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת וְהִתְפַּלֵּל י"ח וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שְׁתַּיִם, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה, וְיִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בְּתוֹרַת נְדָבָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר; וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא בְּמִנְחָה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ.
הַטּוֹעֶה וּמַזְכִּיר מְאֹרָע שְׁאָר יָמִים בַּתְּפִלָּה, שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, לָא הָוֵי הַפְסָקָה. הַגָּה: מִיהוּ אִם נִזְכַּר שֶׁטָּעָה, פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה (אוֹר זָרוּעַ מַסֶכֶת בְּרָכוֹת).
משנה תורה, הלכות תשובה ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
מצוטט ב־7 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כו ‹ ט'תתקכה לקו"ש חכ"ז ע' 229
לקוטי שיחות 4
- כרך לו ‹ כ'-כ"ד טבת ‹ כ'-כ"ד טבת ‹ 25 לקו"ש חכ"ז ע' 229
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה א ‹ 491 לקו"ש חכ"ז ע' 235
- כרך כו ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה י ‹ 376 לקו"ש חכ"ז ע' 235
- כרך כט ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ו ‹ 287 לקו"ש חכ"ז ע' 229
תורת מנחם 1
תערוכות הספריה מסביב לחסידות 1
- תערוכה ה תערוכת חב"ד - הפעילות השליחות ומבצעי המצוות לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 229

