שיחה א

270שיחה א

א. "השבעה לי וישבע לו"

בתחלת פרשתנו¹ מסופר שיעקב אבינו קרא לבנו יוסף ובקשו – "אל נא תקברני במצרים .. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם", ושלאחר שיוסף הבטיחו "אנכי אעשה כדברך" אמר לו יעקב "השבעה לי – וישבע לו".

ולכאורה, תמוה, כשאלת המפרשים²: מדוע לא הסתפק יעקב בהבטחת יוסף, אלא דרש ממנו גם שבועה? האם חשש יעקב ח"ו, שיוסף לא יקיים את הבטחתו³?!

ומשיבים המפרשים², שהשבועה לא היתה כדי לוודא שיוסף יקיים את הבטחתו, אלא מפני פרעה: פרעה יחפוץ^* שיקברו את יעקב במצרים⁴, וינסה למנוע את יוסף מקיום בקשת יעקב, ולכן השביע יעקב את יוסף על כך, וכך לא יוכל פרעה לעכב בעד יוסף, כי לא יכריח את יוסף להפר את שבועתו.

כך הוסבר פעמים רבות, שכל השאלות המתעוררות בלימוד פשוטו של מקרא מתורצות בפירושו של רש"י על התורה⁵. ולפי זה אין מובן: מדוע אין רש"י מתרץ שאלה זו, שמתעוררות גם לפי הפשט?

ויותר מכך: תוכנו של הפירוש שהובא לעיל נמצא בפירוש רש"י, אך מאוחר יותר – בסיפור אודות קבורת יעקב בפועל, על דברי פרעה ליוסף "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך"⁶, מפרש רש"י: כאשר השביעך, ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך.

אך מעצם העובדה שרש"י אינו מביא 270זאת באותו ענין, אלא רק לאחר הברכות וכו', מובן, שלפי פירוש רש"י לא זוהי הסיבה לכך שיעקב השביע את יוסף, שאם לא כן, היה רש"י מציין זאת מיד על המילים "השבעה לי".

הכרחי לומר, שרש"י סובר שיעקב השביע את יוסף לא כאמצעי לחץ על פרעה, אלא במטרה של כל שבועה בפשטות – כדי לחזק את הענין אצל יוסף עצמו.

ושבה אפוא הקושיה למקומה: מה היה חסר בהבטחת יוסף ליעקב, כך שנדרשה ממנו דווקא שבועה?

ב. שבועה – אי חסרת הדעת

ויש לומר, שהסבר לכך הוא:

היחוד של שבועה על פני הבטחה בלבד הוא:

כאשר אדם מקבל על עצמו משהו בשבועה, הרי הוא קובע בכך שהפעולה חייבת להיעשות למרות כל ההפרעות והעיכובים, ושעליו לקיים שבועה זו בלי להתחשב בשום גורם אחר.

ומכך נובע ההבדל גם בתשומת הלב לביצוע הפעולה:

כאשר אדם מבטיח לבצע בעתיד על ידי הבטחה רגילה, אין הכרח שהענין יעסיק את מחשבתו ללא הרף. כאשר יגיע ביצוע ההבטחה – הרי אז הוא יפעל ככל יכולתו כדי לקיים את הבטחתו.

אך כאשר הוא מקבל זאת על עצמו על ידי שבועה⁷, הרי אז אין הוא מסיח את דעתו מהענין אף לרגע, ביודעו שהפעולה חייבת להתבצע, ואם לאו – הרי הוא מפר שבועה⁸, בכל החומרה שבדבר.

וזהו ההסבר בפשטות לכך שיעקב השביע את יוסף "ונשאתני ממצרים", ולא הסתפק בהבטחת יוסף "אנכי אעשה כדברך": יעקב חפץ שיוסף יחשוב על כך בלי הרף. כשנמצאים "בארץ לא להם"⁹ אין לדעת מהם הקשיים העלולים להתעורר ולמנוע מיוסף לקיים את הבטחתו, ולכן יש לחפש עצות ורעיונות כיצד למנוע מלכתחילה היווצרות של הפרעות בעתיד.

ג. יעקב – "אל נא תקברני":

יוסף – "והעליתם"

אך עדיין אין הכל מובן:

גם יוסף ידע שעלולים להתעורר הקשיים הללו, אשר צריך למונעם מלכתחילה, ובמיוחד שיעקב בקש ממנו מיד "שים נא ידך... והשבע"¹⁰, שדרוש כאן החיזוק של השבועה – ואם כך, לכאורה הבטחתו "אנכי אעשה כדברך" כללה גם ענין זה, שהוא יפעל בענין באופן של "שים... והשבע". ואם 271כך, מדוע בקש יעקב שוב "השבעה לי"?

ההסבר הפנימי לכך הוא: הוצאת גופו של יעקב ממצרים כאשר ישראל נשארים עדיין שם אינה, לכאורה, לטובתה של בני ישראל – שהרי הקדוש־ברוך־הוא אמר¹¹ "אנכי ארד עמך מצרימה", ובמיוחד – בפנימיות – זהו ההיפך מעבודתו ומהותו של יוסף. ולכן דרש יעקב מיוסף דוקא שבועה מפורשת.

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר, שבענין של שלילת הקבורה בארץ מצרים, יש הבדל בין יעקב לבין יוסף: יעקב הורה "אל נא תקברני במצרים .. ונשאתני ממצרים" – שלא ישאירו אותו לאחר פטירתו במצרים אפילו באופן זמני. לעומת זאת, יוסף השביע את בני ישראל "והעליתם את עצמותי מזה", אך עד אשר "פקוד יפקד..." היה ארונו של יוסף במצרים¹²,

ההסבר בפנימיות¹³ להבדל זה הוא^*:

יעקב הוא מעל לגלות מצרים. לכן, אף לאחר שירד יעקב למצרים ישב בארץ גושן, בנפרד¹⁴ מן המצרים. ובמקום זה לא היה מצב של גלות¹⁵ – לבני ישראל היה "טוב ארץ מצרים... חלב הארץ"¹⁶, ויותר מכך: "ויאחזו בה. (בארץ גושן) – לשון אחוזה"¹⁷. ואילו יוסף ירד אל (ובתוך) המצרים עצמם.

והסיבה לכך היא: דרגת יעקב כשלעצמו היא אצילות, עולם האחדות הנעלה לחלוטין מעולמות בריאת יצירה עשיה, ועל־אחת־כמה־וכמה מעל לחושך מצרים. ואילו מהותו של יוסף היא – "אלה תולדות יעקב יוסף"¹⁸ – ליישם את עבודתו של יעקב בתוך העולמות בריאה יצירה עשיה. ועד לעולם הזה התחתון¹⁹.

ולכן לא נשאר גופו של יעקב כלל במצרים, ויותר מכך "ונשאתני ממצרים" – "נשיאות", יותר מאשר עליה – "והעליתם".

ואילו יוסף, אשר צריך לפעול בתוך מצרים, הרי ארונו נשאר במצרים במשך כל תקופת גלות מצרים, כדי שזכותו של יוסף תימצא ביחד עם ישראל בגלותם במצרים²⁰.

272אך על כך השביע יוסף את אחיו: והעליתם את עצמותי מזה – כי תכלית הירידה למצרים היא לצורך העליה שלאחריה. ועל ידי שהיית ארון יוסף במצרים, ניתן הכח, שכאשר יצאו ישראל ממצרים ו"העלו" את עצמות יוסף עמהם, הם העלו באמצעות זאת את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים²¹.

וזוהי הסיבה לכך שיעקב דרש מיוסף להשבע על "ונשאתני ממצרים": כיוון שמצד מהותו של יוסף נדרש מיעקב שיישאר דוקא בתוך מצרים – "בגין דיגין זכותיה על בנוי"²², כפי שהם בתוך גלות מצרים, ועל ידי כך יוכלו לפעול בתוך עניני מצרים – ולכן חפץ יעקב שיוסף יקבל זאת על עצמו באופן של שבועה, מעל לטעם ודעת,

כידוע²³ ששבועה מחייבת לקיים את הפעולה גם באופן שמעל לחישובים שכליים²⁴, כך, ששום גורם לא ימנע את קיום הפעולה.

ד. "אין חבוש מתיר עצמו"

אך עדיין אין מובן: מדוע יעקב לא הסכים כלל שארונו יישאר במצרים²⁵, אם היה אפשר לגרום על ידי כך להעלאת ניצוצות מצרים?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"²⁶ ולכן בני ישראל, בהיותם במצרים, יכלו לעלות ממצרים, ולהעלות עמם גם את עניני מצרים, הם זקוקים לקשר – וברא כרעא דאבוהו²⁷ – עם דרגה שמעל למצרים, מעל לבית האסורים.

ולכן צריך היה יעקב להיות מעל למצרים, ואף השביע את יוסף "ונשאתני ממצרים", כי בכך הוא "קשר" את יוסף לדרגת יעקב שמעל למצרים. ועל ידי כך התאפשרה לאחר מכן לגבי כל בני ישראל העליה 273מגלות מצרים²⁸ – "ואנכי אעלך גם עלה"²⁹.

ה. התכלית – הגאולה

מכך נלמדת ההוראה לימינו אלו, בגלות זו אחרונה:

ככל שיהיה מצבו של היהודי בגלות משופר – הן בגשמיות והן ברוחניות – שיש לו "טוב ארץ מצרים... חלב הארץ", שהוא לומד תורה ומקיים מצוות ואף חי בחיים רוחניים אמיתיים,

כפי שמפרש אדמו"ר הזקן³⁰ על "ויחי יעקב בארץ מצרים"³¹, שכיוון שיעקב הקים במצרים "בית תלמוד"³², לכן "גם במצרים היו לו חיי ויחי",

בכל זאת עליו תמיד לדעת ולזכור, שגם במצב כזה יש לדרוש בתוקף "ונשאתני ממצרים", ועד כדי חומרה של שבועה – זוהי גלות, אין זה המקום המתאים ליהודי, והוא צריך להתעלות משם.

וזאת כאמור, באופן של שבועה³³: בנוסף לכך שזהו עיקר משלשה עשר עיקרים³⁴ שבתורתנו: אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף־על־פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, והוא יודע ששיא השלמות היא הגאולה, כפי שנאמר בתורה הקדושה ומבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה, כדברי הרמב"ם³⁵, הרי ענין זה חודר בפנימיות נפשו, עד שהוא בלי הרף מצפה ומבקש ודורש – "ונשאתני ממצרים"!

וכפי שאנו אומרים בכל תפילה ותפילה, בימות החול, "לישועתך קוינו כל היום". כלומר שלוש פעמים ביום אנו מכריזים ומודיעים שאנו מקוים לישועתך "כל היום" – במשך כל היום ובכל יום³⁶.

ועל ידי ה"הכרזה" הקבועה, שאנו מצפים ומבקשים מה'³⁷ את הגאולה 274השלמה – מתנהגים בגלות בהתאם לרצון ה', אשר הגלה את ישראל. ואז אין הגלות גורמת ח"ו לירידה אצל ישראל, ולהיפך: נגרם ענין של "ונשאתני ממצרים" – ממצרים עצמה נגרמת העליה "ונשאתני" – יתרון האור מן החושך – עד לדרגת נשא את ראש בני ישראל, של כל יהודי וכל ישראל.