270

זאת באותו ענין, אלא רק לאחר הברכות וכו', מובן, שלפי פירוש רש"י לא זוהי הסיבה לכך שיעקב השביע את יוסף, שאם לא כן, היה רש"י מציין זאת מיד על המילים "השבעה לי".

הכרחי לומר, שרש"י סובר שיעקב השביע את יוסף לא כאמצעי לחץ על פרעה, אלא במטרה של כל שבועה בפשטות – כדי לחזק את הענין אצל יוסף עצמו.

ושבה אפוא הקושיה למקומה: מה היה חסר בהבטחת יוסף ליעקב, כך שנדרשה ממנו דווקא שבועה?

ב. שבועה – אי חסרת הדעת

ויש לומר, שהסבר לכך הוא:

היחוד של שבועה על פני הבטחה בלבד הוא:

כאשר אדם מקבל על עצמו משהו בשבועה, הרי הוא קובע בכך שהפעולה חייבת להיעשות למרות כל ההפרעות והעיכובים, ושעליו לקיים שבועה זו בלי להתחשב בשום גורם אחר.

ומכך נובע ההבדל גם בתשומת הלב לביצוע הפעולה:

כאשר אדם מבטיח לבצע בעתיד על ידי הבטחה רגילה, אין הכרח שהענין יעסיק את מחשבתו ללא הרף. כאשר יגיע ביצוע ההבטחה – הרי אז הוא יפעל ככל יכולתו כדי לקיים את הבטחתו.

אך כאשר הוא מקבל זאת על עצמו על ידי שבועה⁷, הרי אז אין הוא מסיח את דעתו מהענין אף לרגע, ביודעו שהפעולה חייבת להתבצע, ואם לאו – הרי הוא מפר שבועה⁸, בכל החומרה שבדבר.

וזהו ההסבר בפשטות לכך שיעקב השביע את יוסף "ונשאתני ממצרים", ולא הסתפק בהבטחת יוסף "אנכי אעשה כדברך": יעקב חפץ שיוסף יחשוב על כך בלי הרף. כשנמצאים "בארץ לא להם"⁹ אין לדעת מהם הקשיים העלולים להתעורר ולמנוע מיוסף לקיים את הבטחתו, ולכן יש לחפש עצות ורעיונות כיצד למנוע מלכתחילה היווצרות של הפרעות בעתיד.

ג. יעקב – "אל נא תקברני":

יוסף – "והעליתם"

אך עדיין אין הכל מובן:

גם יוסף ידע שעלולים להתעורר הקשיים הללו, אשר צריך למונעם מלכתחילה, ובמיוחד שיעקב בקש ממנו מיד "שים נא ידך... והשבע"¹⁰, שדרוש כאן החיזוק של השבועה – ואם כך, לכאורה הבטחתו "אנכי אעשה כדברך" כללה גם ענין זה, שהוא יפעל בענין באופן של "שים... והשבע". ואם