שיחה א

267שיחה א

א. עשרה בטבת Ð התחלת הגלות בכלל

תענית עשרה בטבת היא משום ש"בו (ביום זה) סמך מלך בבל .. על ירושלים והביאה במצור ובמצוק"¹, ובכך התחילה הגלות בכלל. המאורעות המאוחרים יותר, בשבעה עשר בתמוז (הובקעה העיר²), בתשעה באב (חורבן בית המקדש), ובג' בתשרי או בראש השנה³ (הריגת גדליה) היוו המשך למצור על ירושלים.

ויש לומר, כפי שכבר הוסבר פעם בהרחבה⁴, שזהו ההסבר לשיטת האבודרהם⁵, שהתענית של עשרה בטבת חמורה יותר משלושת הצומות האחרים, ש"אפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו⁶ בעצם היום הזה, כמו ביום הכפורים" – מפני שיום זה הוא המקור לכל שאר הגורמים, של שלוש הצומות, ולכן הוא חמור יותר מהם⁷.

וכיון שחורבן בית שני, והגלות שבאה בעקבותיו הוא המשך של חורבן בית ראשון², ובמיוחד כשאנו רואים, שאפילו הגאולה בתקופת בית שני לא היתה גאולה שלמה, שהרי בבית שני "חסרו ה' דברים"⁸ וכו' – יוצא מכך, שעשרה בטבת הוא ההתחלה והגורם של כל ענין הגלות⁹.

267ב. הקדים רפואה למכה

התורה קובעת כלל¹⁰, שהקדוש־ברוך־הוא מקדים רפואה למכה. כלומר, הוא נותן כוח לכך שיגיעו לאופן הנעלה ביותר של הרפואה, אופן של "לא אשים עליך"¹¹: לא זו בלבד שהריפוי הוא מכאן ולהבא, או שהריפוי משפיע גם למפרע¹², אלא יותר מכך: מלכתחלה "לא אשים עליך".

מכך מובן, שגם לגבי "מכת" הגלות הקדים הקדוש־ברוך־הוא רפואה למכה: אף לפני שהתחילה הגלות, שההתחלה היא, כאמור, כאשר "סמך מלך בבל .. על ירושלים", כבר הראה הקדוש־ברוך־הוא מהי ה"רפואה", דוקא באופן של "לא אשים עליך".

חז"ל אומרים¹³, שהסיבה לתוקפה ולאורכה של גלות זו האחרונה, עד כדי כך ש"לא נתגלתה קצם", היא שנאת חנם. ולפי זה מובן, שה"רפואה", הגאולה, מן הגלות, היא ההיפך – אהבת חנם, אהבת ישראל, אחדות ישראל בשלמותה.

ואף לגבי חורבן בית ראשון, שלא היה מסיבה זו, אלא משום שלש העבירות – עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים¹⁴, הרי ידועים דברי חז"ל¹⁵, שאפילו כאשר ישראל עובדים עבודה זרה ר"ל, הרי אם הם מאוחדים, אין אפשרות לשלוט בהם,

ולפי זה צריך לומר, שאף לפני שהתחילה המכה של הגלות, הרי ב"מצור" עצמו – סמך מלך בבל – נתן הקדוש־ברוך־הוא את הכוח לשלום ולאחדות – הקדים רפואה למכה.

ג. אחדות בירושלים

ההסבר לכך הוא:

המצור הוא בפשטות מצב של "אין יוצא ואין בא"¹⁶, אף אחד אינו יכול לצאת מהעיר הנצורה, וכולם מוכרחים להישאר באותה עיר,

ואף "זר", שאינו מתושבי העיר, אינו יכול להיכנס – יש שם רק יהודים,

מ"עיר" ירושלים, שהיא "עיר שחוברה לה יחדיו"¹⁷, מחברת ומאחדת את כל ישראל.

268יותר מכך: מהותה של ירושלים היא, כנרמז בשמה – ירא שלם¹⁸, שלמות היראה. כנאמר בדברי הראשונים¹⁹, שירושלים השפיעה יראת שמים לכל אלו שהיו באים אליה ורואים את העבודה במקדש וכו', והשפעה זו נותרה בהם גם לאחר ששבו לבתיהם.

המצור על ירושלים גורם לכך, שלא זו בלבד שישראל מאוחדים, אלא יותר מכך, האחדות היא דוקא במקום של "שלמות היראה" – אחדות המבוססת על תורה ומצוות וקדושה²⁰.

התחלת הגלות היא באופן שה"מכה" עצמה היתה צריכה לגרום ל"רפואה". ואדרבה: ה"רפואה" קודמת למכה: האחדות שגורם המצור מתחילה ובגלוי מיד בתחלת המצור, אף לפני שמתחילים לחוש בצרות וב"מכה" של המצור, ובודאי לפני שמגיעה מטרת האוייב מן המצור – כיבוש העיר.

לפי זה מובן²¹ הביטוי המופיע לגבי המצור, שאינו רגיל כלל: סמך מלך בבל, מלשון סמיכה ועזרה²².

ויותר מכך: לא היה זה מצב שישראל בחרו בו, אלא נבוכדנאצר הכריח אותם להימצא במעמד ובמצב שגרם בדרך הטבע לאחדות ישראל בירושלים ביחד עם בית המקדש, ומצב זה יבטל את המצור, עד לאופן של "לא אשים עליך"!

אך יש ליהודי בחירה חפשית, והמצב של ה"מצור" לא גרם לאחדות אמיתית, ולפיכך הצליח נבוכדנאצר לשלוט עליהם.

ד. אהבת ישראל מבטלת את הגלות

מטרתם של ארבעת הצומות היא "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה"²³, שעל ידי "זכרון" הדברים שגרמו ל"אותן הצרות" – "נשוב להיטיב"²³.

ומובן, שעשרה בטבת מזכיר ליהודי בראש ובראשונה, שהדרך לבטל את "אותן הצרות" היא באמצעות אהבת ישראל ואחדות ישראל, שכל היהודים יתאחדו באופן של "חוברה לה יחדיו". באחדות הקשורה לשלמות היראה ולבית המקדש (הפנימי – ושכנתי בתוכם) – אחדות המבוססת על תורה ומצוות.

269ואז יתבטלו הצומות²⁴, ויותר מכך הם ייהפכו "להיות יום טוב²⁵ וימי ששון ושמחה"²⁴.

וכיון שה"ירידה" של עשרה בטבת היא יותר משאר הצומות, כדלעיל בסעיף א', תהיה גם העליה גדולה יותר – שיגיעו לדרגה של "עצם היום הזה", בדומה ליום הכיפורים, למעליותא – שבת שבתון, הנעלה משבת²⁶ – "העשירי²⁷ יהיה קודש"²⁸.