שיחה ב

123שיחה ב

א. "אין חוצה לארץ כדאי לך"

ידועים דברי חז"ל¹ "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים"². וכפי שמאריך הרמב"ן³ ומפרט בכמה מעשי אבות כיצד הם כוללים סימנים ורמזים למאורעות שיתרחשו אצל הבנים – בני ישראל.

מכך שחז"ל מתבטאים דוקא בביטוי אבות ובנים, שעניני האב נמסרים בירושה לבניו אחריו, מובן, שמעשה האבות איננו רק סימן בלבד⁴, אלא אף מהווה נתינת כוח⁵ של אבות האומה לבנים⁶.

ב

ובעניני פרשתנו – התורה מספרת⁷ ש"ויהי רעב בארץ", ובקשר לכך נגלה הקדוש־ברוך־הוא ליצחק והורה לו "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך...". מסבירים חז"ל⁸, שמשום שיצחק היה "עולה תמימה" עליו להישאר בארץ ישראל, ו"אין חוצה לארץ כדאי לך"⁹, שלא ינהג כאביו אברהם, אשר יצא בעקבות רעב מארץ ישראל לחוץ לארץ, למצרים.

הסימן לבנים כאן הוא ברור¹⁰, שמקומם האמיתי של ישראל איננו בגלות, בחוץ לארץ, אלא בהיותם על שולחן אביהם¹¹, שגואלם ומביאם ל"שולחנו", לארץ ישראל. ולכן, אף כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – "בנים שגלו מעל שולחן אביהם"¹¹, אין 123ישראל יכולים להיות מרוצים ח"ו ורגועים¹² בגלות, ביודעם שזהו אינו המצב הרצוי עבורם, אלא הם מצפים¹³ ומבקשים לשוב על ידי אביהם לשולחן אביהם, לארץ ישראל, ואף דורשים ותובעים¹⁴ שלוש פעמים בכל יום (חול) "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", וכן בכל יום ואף בשבת וביום טוב וכו' אומרים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"¹⁵.

ויש לומר, שזהו אחד הטעמים לכך שלעתיד לבוא ייאמר דוקא ליצחק "כי אתה אבינו"¹⁶, כי אז תהיה ניכרת בגלוי אצל ישראל מעלת התמימות והשלמות, אשר הכוח לכך נלקח מיצחק אבינו, "עולה תמימה", ומשום כך הם נמצאים במקומם האמיתי, על שולחן אביהם, בארץ ישראל,

ענין זה, להיות דוקא בארץ ישראל, היה רק אצל יצחק. ואילו אצל אברהם ואצל יעקב היו תקופות שבהן שהו בחוץ לארץ.

ב. אברהם אבינו – בחוץ;

יצחק אבינו – בפנים

הענין של "אין קורין אבות אלא לשלשה"¹⁷ הוא בהווה, וביחד עם זאת הוא תמידי ונצחי¹⁸, ולכן מובן, שהפרטים של מעשי אבות, המבטאים את מהותו המיוחדת של כל אחד מן האבות מהווים סימן ונתינת כח לבנים – לא רק לעם ישראל באופן כללי, ובמצב מסויים, אלא "בכל דור ודור ... בכל אדם מישראל"¹⁸, באופן פרטי, גם כאשר יהודים נמצאים בגלות בארץ ישראל, או בחוץ לארץ.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

באופן כללי נחלקים בני ישראל לשני סוגים – יששכר וזבולון¹⁹, מארי תורה ומארי עובדין טבין²⁰. יהודים שעיקר עיסוקם בעבודת ה' הוא בפנים, "יששכר באהליך"²¹, הם נמצאים במקומם האמיתי ומתמסרים לחלוטין ללימוד התורה²², ויהודים בעלי עסק, 124היוצאים מחוץ לארבע אמות של תורה, "זבולון בצאתך"²¹, ועוסקים בעניני העולם – "מעשיך" ו"דרכיך", ועל ידי עיסוקם בכך באופן של "כל מעשיך לשם שמים"²³, ו"בכל דרכיך דעהו"²⁴, הם מביאים קדושה גם לעניני העולם.

והכוח לשני סוגים אלו של עבודת ה' ניתן לכל יהודי²⁵ מן האבות:

אברהם אבינו יצא מארץ ישראל ו"ירד" למצרים, "למיצרים וגבולים" של חוץ לארץ, והביא לידי כך, ששם, ואף לפני כן, התקרבו אנשים אל הקדוש־ברוך־הוא, הוא הביאם "תחת כנפי השכינה", כנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן"²⁶, וכמוסבר בהרחבה במדרשי חז"ל²⁷. עבודתו הכללית היתה "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"²⁸, כדברי חז"ל²⁹ ש"התחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם .. ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה .. שנאמר ויקרא..."³⁰, עד שגרם לכך שהקדוש־ברוך־הוא יהיה גם "אלקי הארץ" בנוסף ל"אלקי השמים" – "שהרגלתיו בפי הבריות"³¹.

ואילו יצחק לא יצא לחוץ לארץ. ולהיפך, בהיותו "עולה תמימה" היה חייב להישאר בארץ ישראל, ואף שם אין אנו רואים שהוא יצא הרבה ממקומו הפרטי ועסק בענינים שבחוץ. כלומר, עיקר עבודתו היתה בפנים.

ומשני אבות אלו מקבלים בני ישראל את שני הקוים בעבודה הרוחנית:

מאברהם אבינו מקבל כל יהודי, וכל ישראל, הוראה ונתינת כח לעבודה עם הזולת, מבחוץ: כל ישראל, אף אלו אשר עיקר עיסוקם הוא בלימוד התורה בפנים, צריכים לצאת מפעם לפעם ממקומם ולהביא קדושה אל מחוץ לגבולות מקום הקדושה. עליהם לפרסם את שמו של הקדוש־ברוך־הוא בכל מקום ומקום, עד שיגיעו ל"הנפש אשר עשו", לקרב יהודים לה' ולתורתו³², כדברי חז"ל "כל העוסק בתורה בלבד..."³³, ו"כל³⁴ האומר אין לי אלא 125תורה, אפילו תורה אין לו, אלא תורה וגמילות חסדים".

ומיצחק אבינו מקבל כל יהודי את ההוראה ואת הכוח לעבודה בפנים, שגם אלו אשר עיקר עיסוקם הוא בחוץ, לעסוק בעניני העולם ועל ידי כך להמשיך קדושה לכל עניני העולם – "מעשיך" ו"דרכיך" – ולהביא את דבר ה' גם ליהודים הרחוקים לעת עתה מה' ומתורתו, הרי גם הם חייבים מדי פעם להתנתק מן החוץ ולעסוק בפנים, בתורה, באופן שיהיו אז "כאוכלי המן"³⁵, ללא שום דאגות וללא שום מחשבות – בזמן זה עליהם להיות במצב של תורתם אומנותם.

ג. שם הפרשה – תוכנה

דובר כבר כמה פעמים³⁶ אודות שמות הפרשות, שאמנם, בפשטות נקראת כל פרשה על שם ההתחלה, אך בכל זאת, כיון ששמות אלו הם על־פי מנהג ישראל, שתורה הוא, ובמיוחד לפי תורת הבעל־שם־טוב³⁷, ששמו אשר יקראו לו בלשון הקודש מהווה ומחיה ומקיים את הדבר הנקרא בשם זה, הרי מובן, ששמה של כל פרשה מבטא את תוכנה של כל פרשה.

הוכחה ברורה לכך³⁸ היא מכך שפרשתנו נקראת בשם "תולדות", כאשר גם פרשת "נח" פותחת במילים "אלה תולדות נח". אם הפרשות היו נקראות רק לפי תחלתן, מתאים היה יותר שהפרשה המוקדמת, פרשת נח, תיקרא בשם "תולדות", שהרי המילה "תולדות" קרובה יותר לתחלת הפרשה מאשר המילה "נח", והפרשה המאוחרת יותר, פרשתנו – "תולדות" – תיקרא בשם "יצחק", כדי להבדיל בינה לבין הפרשה המוקדמת.

מכך שהפרשה הקודמת נקראת בשם "נח", ודוקא פרשתנו נקראת "תולדות" מובן, שדוקא השם "נח" מבטא את תוכן הפרשה הנקראת כך³⁹, ואילו השם "תולדות" מתאים יותר להביע את תוכן פרשתנו.

כלומר, שהתוכן הכללי של פרשתנו הוא הולדת בנים – "תולדות". והמשמעות הרוחנית היא, שזוהי הוראה לכל יהודי להביא לידי "תולדות" ברוחניות – להוסיף עוד יהודי שומר תורה ומצוות על ידי קירובו לה' ולתורתו, כנאמר⁴⁰ "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", שזוהי המשמעות הרוחנית של "פרו ורבו"⁴¹.

126הדבר נרמז גם בפירוש רש"י בתחלת פרשתנו, שהמילה "תולדות" מוסבת על "יעקב ועשו האמורים בפרשה". כלומר, ב"תולדות יצחק" אין הכוונה רק לאלו הנמצאים בדרגה של יעקב, אלא צריך להשתדל, שגם הנמצאים במצב הדומה לעשו⁴², ייהפכו להיות "האמורים בפרשה" – שייכים ל"תולדות יצחק", ולדרך חינוכו (לימוד הפרשיות – תורה – וקיום מצוותיהן) על ידי קירובם לתורה ולמצוות.

ד. עבודת יצחק –

"תולדות"?

אך לפי כל האמור לעיל נדרש הסבר: כיצד מסתדר הדבר עם מה שהוסבר לעיל, שאופן עבודתו של יצחק היה הפוך מכך – להיבדל לעצמו בארץ ישראל, בפנים, ולא להעמיד "תולדות" בחוץ, שאינם דומים ל"אבות"⁴³, באמצעות התעסקות על הזולת בחוץ.

זאת ועוד: לפי זה היתה צריכה פרשה זו, העוסקת כולה בעבודתו של יצחק, להיקרא בשם "יצחק", ולא "תולדות", כדי לבטא את יחודו של יצחק, בכך שלא יצא לחוץ לארץ כדי להעמיד שם "תולדות" – נפשות, כעבודת אברהם "ואת הנפש אשר עשו

על כן צריך לומר, שכיון שיצחק הוא אחד משלשת האבות, אשר "אבות – מכלל דאיכא תולדות"⁴⁴, שמהאבות לומדים ונעשים "תולדות", הרי מובן, שגם עבודתו שלו היתה בהעמדת תולדות.

ויותר: מכך שדוקא הפרשה העוסקת בעבודת יצחק פותחת ונקראת בשם "תולדות", ולא הפרשות האחרות העוסקות באברהם וביעקב, מובן, שהמשמעות העיקרית של ה"תולדות" היא דוקא בעבודת יצחק, יותר מאשר על ידי עבודת אברהם ויעקב.

ה. כיצד ישפיעו ישראל על

בני נח?

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את אופן ההנהגה לעתיד לבוא, שמכך יובן יחודה של עבודת יצחק, כאמור לעיל בסוף סעיף א', שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק כי אתה אבינו.

הרמב"ם פוסק⁴⁵ "ציוה משה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח". הלכה זו, ככל ההלכות, היא נצחית בכל ההזמנים ובכל התקופות ובכל המקומות, שההנהגה הרצויה באופן קיום המצוות של כל באי העולם, קיום שבע מצוות בני נח, היא כאשר הם מושפעים מישראל.

127לפי זה, נדרש הסבר כיצד יתבצע תפקיד זה של ישראל, בקשר לשבע מצוות בני נח, לעתיד לבוא, בזמן ביאת משיח צדקנו. אמנם הרמב"ם ממשיך ואומר⁴⁶ שאחד הענינים הנעלים שיחדש המשיח הוא: "ויתקן⁴⁷ את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר⁴⁸ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו⁴⁹ שכם אחד".

אך השאלה היא: הרי כל ישראל ייצאו מן הגלות, ויימצאו על אדמתם בארץ ישראל, וההלכה היא, ש"בזמן שיד ישראל תקיפה .. (אף גוי אשר "אפילו יושב ישיבת ארעי או עובר ממקום למקום בסחורה" חייב לפני כן) שיקבל עליו שבע מצוות"⁵⁰, ואם כך כיצד יוכלו ישראל לחדש ולהשפיע על האומות, "באי העולם", אודות שבע מצוות בני נח?

התשובה לכך מובנת מהפסוקים המופיעים בנבועת ישעיהו⁵¹ אודות הגאולה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים .. ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה .. ושפט בין הגויים... וכתתו חרבותם... בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

כלומר, לעתיד לבוא ילמדו אומות העולם את דרכי ה' ויעבדו את הקדוש־ברוך־הוא לא על ידי כך שישראל ייצאו מארצם הקדושה לחוץ לארץ אל הגויים והעמים, כדי להשפיע עליהם, אלא כיון שמעמדם ומצבם של עם ישראל, ארץ ישראל ובית המקדש יהיה אז בשיא השלמות והמעלה, הרי "אור ה'" יאיר שם בגלוי לעין כל חי, והדבר ישפיע ממילא⁵² על הגויים והעמים הרבים שבכל העולם, עד אשר "ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' .. ויורנו מדרכיו...".

יוצא אפוא, שלעתיד לבוא לא יצטרכו ישראל לצאת לחוץ לארץ כדי להתעסק עם "כל באי העולם", אלא הם יהיו "פנויין בתורה וחכמתה" – "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם"⁵³. ויחד עם זאת ישפיעו ישראל 128על האומות, כך שהם בעצמם יתעוררו "והלכו" ויאמרו "לכו ונלכה באור ה'"⁵⁴.

ו. יצחק מפרסם שם ה' בעולם בהיותו בארץ ישראל

דומה לכך היתה עבודתו של יצחק⁵⁵:

דרכו של יצחק⁵⁶ בהעמדת תולדות לא היתה על ידי הליכה "מעיר לעיר וממלכה לממלכה" כדי לפרסם את שמו של הקדוש־ברוך־הוא בכל מקום ומקום, כאברהם (כדלעיל בסעיף ב'), אלא בהיותו במקום אחד בארץ ישראל, הוא משך אליו את באי העולם, כאבוקה גדולה המושכת אליה את הניצוצות⁵⁷.

וזה מתבטא בתוכן פרשתנו: כאשר נוצר מצב של "ויהי רעב בארץ" היתה "דעתו (של יצחק) לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב"⁵⁸. ביודעו את ה"עיקר ששתל אברהם"⁵⁹, שהקדוש־ברוך־הוא מנהיג את העולם בכל פרט, הבין יצחק שמעיקר זה ששתל אברהם אבינו (וכמו שירד אביו) שכל זאת בהשגחה פרטית של הקדוש־ברוך־הוא, בכוונה שייצא מארץ ישראל לחוץ לארץ ויפרסם ויגלה שם את שמו של הקדוש־ברוך־הוא, כפי שנהג אביו אברהם בזמנו, כאשר היה⁶⁰ רעב בארץ.

על כך הורה לו הקדוש־ברוך־הוא: "אל תרד מצרימה .. שכון בארץ", כפי שמסבירים חז"ל⁶¹ "שכן את השכינה בארץ", שדרך עבודתו לגלות את שמו של הקדוש־ברוך־הוא אינה על ידי ירידה לחוץ לארץ, אל מצרים ערות הארץ, אלא על ידי ש"שכן את השכינה בארץ" ייוודע שמו של הקדוש־ברוך־הוא לכל באי העולם.

ואכן, כך מסופר בהמשך הפרשה על תקופת שהותו של יצחק בגרר: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד" – "שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך"⁶².

129דרכו זו מודגשת במיוחד בפסוקים שבהמשך הפרשה. בתחלה⁶³ אמר אבימלך ליצחק "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד"⁶⁴. אך לאחר שיצחק בנה שם מזבח "ויקרא בשם ה'..."⁶⁵, מספרת התורה, ש"אבימלך הלך אליו מגרר, ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו", ולשאלת יצחק "מדוע באתם אלי..." השיבו "ראו ראינו⁶⁶ כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך..."⁶⁷.

ומובן, שכאשר ראו ש"היה ה' עמך", ובמיוחד כאשר מצב זה עוררם עד כדי כך שאבימלך ילך אל יצחק לכרות עמו ברית, השפיע עליהם הדבר להתנהג בהתאם לרצונו של יצחק אבינו.

ז. "תולדות" דומים לאב

לפי זה מובן מדוע דוקא פרשה זו, העוסקת בעבודת יצחק⁶⁸, נקראת "תולדות", ולא הפרשות העוסקות בעבודת אברהם ויעקב:

כאשר יורדים ופועלים מחוץ לתחום הקדושה, בדומה לעבודת אברהם, אין מודגש כל כך שאלה הם "תולדות". אמנם זוהי עשייה – "הנפש אשר עשו", אך אין אלה תולדות – "כאילו ילדו"⁶⁹.

המושג "תולדות" מדגיש את היותם דומים לאב⁷⁰, מכלל דאבות איכא תולדות, ודוקא זוהי דרכו של יצחק, שהוא נשאר במקומו ומרומם את באי העולם אל דרגתו, ועל ידי כך הם נעשים "תולדות" – בדומה לאב⁷¹.

ח. ההוראה: העמדת "תולדות" כיצחק

וזוהי ההוראה הנצחית הנלמדת מעבודת יצחק, והנרמזת בשם הפרשה – "תולדות":

גם מארי עובדין טבין (בעלי מעשים טובים), אשר עבודתם התמידית היא לפרסם את שמו של הקדוש־ברוך־הוא בלכתם ממקום למקום ולהעמיד תולדות לה' ולתורתו, צריכים מפעם לפעם להיות במצב של עבודה בפנים, של לימוד התורה – נגלה ופנימיות התורה – באופן של תורתו אומנותו.

ואין הם מועלים בכך ח"ו בשליחותם בקירוב יהודים לה' ולתורתו, אלא להיפך, זהו מרכיב חשוב ביותר בעבודתם.

כי בנוסף לכך שלכל יהודי יש 130אבות, ובחינת יצחק שבנפשו, ולכן יש בכחו לגרום על ידי עבודה בפנים השפעה על חלקו בעולם, כולל על היהודים הנתונים על פי התורה להשפעתו וכדומה, הרי על ידי כך הוא מעמיד "תולדות" אמיתיים, שבנוסף להשפעתו עליהם, "אשר עשו", והכנסתם תחת כנפי השכינה, הוא מביא לידי "כאילו ילדו", והופכם ל"תולדות" בדומה להאב⁷⁰, המשפיע.

וכך גם ההוראה ליושבי אהל⁷², אשר עיקר עיסוקם בארבע אמות של תורה והלכה ותפלה, שבנוסף לכך שגם עליהם לצאת מפעם לפעם מארבע אמותיהם כדי לקרב יהודים לה' ולעבודתו, כדלעיל, הרי גם בעבודתם בעסק התורה והתפלה עליהם להיות חדורים בתחושה שהדבר קשור לעשיית "תולדות" לקדוש־ברוך־הוא – ללמוד על מנת ללמד, ואז התולדות הם כראוי, כדלעיל.

ועל ידי עבודה זו של העמדת תולדות לה' ולתורתו בדרך הנלמדת מיצחק אבינו, מחישים את התקופה שבה "יאמרו ליצחק כי אתה אבינו", את הגאולה האמיתית והשלימה, ואז ימלא שחוק פינו⁷³,

על ידי עבודה זו גורמים לשלמות של צחוק ותענוג למעלה⁷⁴, ומצחוק ותענוג זה שלמעלה, יורד השפע גם למטה – "אז", וטועמיה חיים זכו אף לפני כן, "בערב שבת"⁷⁵, כך שאצל כל יהודי מורגש בגלוי תענוג הבורא,

כי⁷⁶ מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.