שיחה א

239שיחה א

א. המחלוקת והדרשה בסיום מסכת יומא

בסוף מסכת יומא בתלמוד הירושלמי¹ מובאת מחלוקת בענין וידוי יום הכפורים: "תני צריך לפרוט את מעשיו (בעת הוידוי חובה לפרט את החטאים שעליהם מתודים) דברי רבי יהודה בן בתירא. (הגירסא בתלמוד הבבלי² היא: בן בבא). רבי עקיבא אומר: אין צריך לפרוט את מעשיו".

לאחר מכן³ ממשיך התלמוד הירושלמי, ובכך מסתיימת המסכת: "כתיב⁴: מקוה ישראל ה' וגו'⁵ – מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל. וכן הוא אומר⁶: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".

יש להבין: מהו הקשר בין שני הענינים הללו – בין המחלוקת אם "צריך לפרוט את מעשיו" לבין הדרשה המובאת לאחר מכן "כתיב מקוה ישראל .. מה המקוה מטהר .. וכן (הוא) אומר וזרקתי .. אטהר אתכם" – שהתלמוד הירושלמי מביאם בזה אחר זה?

בפשטות מסבירים שסיום המסכת "כתיב מקוה..." קשור למשנה ומופיע כאן כדי לסיים בדבר טוב, אך אינו קשור לסוגיה המופיעה ממש לפניו. אבל, כאמור פעמים רבות⁷: כיון שכל ענין בתורה מדוייק לחלוטין, ראוי יותר לומר, שהגמרא מסיימת דוקא ב"דבר טוב" זה, משום שיש לו קשר לסוגיא הסמוכה לו⁸.

בסיום זה עצמו יש להבין:

הדרשה "כתיב מקוה ישראל..." מובאת, כאמור, במשנה⁹, וכך נאמר 239במשנה: "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים...¹⁰, ואומר: מקוה ישראל ה' – מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש־ברוך־הוא מטהר את ישראל". אך יש שני הבדלים בולטים בניסוח בין הגמרא לבין המשנה:

(א) בגמרא מובאים שני הפסוקים בסדר הפוך מאשר במשנה¹¹.

(ב) במשנה מצוטטת רק תחילת הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים", והמשך הפסוק רמוז ב"וגו'", ואילו בגמרא מצוטט הפסוק כולו.

מכך שהגמרא משנה את לשון המשנה, מובן, שכוונת הגמרא שונה מכוונת המשנה. ואם כך, יש להבין: מהו ההבדל בכך בין המשנה לבין הגמרא?

ויש לומר, שהטעם לשינויים בניסוח הדרשה בגמרא קשור לכך שבגמרא מובאת הדרשה בהמשך למחלוקת אם "צריך לפרוט את מעשיו".

ב. "מפני הבושה" או "כדי

שלא יחשדוהו"?

כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר את הטעם למחלוקת האם "צריך לפרוט את מעשיו" או "אין צריך לפרוט את מעשיו":

בגמרא מובאות על כך הוכחות מפסוקים: הסוברים ש"צריך לפרוט את מעשיו" לומדים זאת¹² מן הפסוק¹³ "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב", ואילו רבי עקיבא אומר "אין צריך, שנאמר^* אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"¹⁴.

אך, לרוב אין זו גזירת הכתוב. ועוד יש לומר, שכמו במקומות רבים הדומים לו, כרוכה המחלוקת בדרשת הפסוקים עם מחלוקת בסברא.

ב"תוספות"¹⁵ מבוארת המחלוקת, על פי התלמוד הירושלמי¹⁶: הסיבה לדעה "צריך לפרוט את מעשיו" הוא "מפני הבושה .. כדי שיתבייש מחטאיו"¹⁷. וסיבת הדעה הסוברת "אין 240צריך" היא כדי "שלא יחשדוהו בשאר עבירות".

ויש לומר, שהמשמעות של מחלוקת זו עצמה – אם הבושה מכריעה, או החשד – היא:

הענין של "יתבייש מחטאיו" קשור בהווה לתשובה עצמה: כאשר יש לאדם רגש של בושה גדולה על חטאו, הרי חרטתו על העבר וקבלתו להבא עמוקות ואמיתיות יותר.

לעומת זאת ה"הפסד" הנובע מהחשד – "שלא יחשדוהו בשאר עבירות" – קשור בעיקר לעתיד, שיפסיד את האמון בו¹⁸ בעתיד וכדומה, ואולי יש לומר, שכאשר חושדים בו בעבירות אחרות, ייתכן, שיטיחו זאת בפניו, ודומה הדבר לאיסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים"¹⁹.

ולפי זה כרוכה מחלוקתם בשאלה הידועה²⁰ – האם יש להתחשב ולהכריע בהווה לפי מצב אשר יתרחש (או אשר עשוי להתרחש) בעתיד:

בעל הדעה ש"צריך לפרוט את מעשיו" סובר, שכיון שפירוט החטא חשוב בהווה לתשובה עצמה, כדי שתהיה עמוקה וכנה יותר – אין מתחשבים בחשש לגבי העתיד.

ולעומת זאת שיטת רבי עקיבא היא, כפי שהוסבר כבר בהרחבה²¹, שצריך להתחשב בעתיד. הוא ראה מיד בהווה בכל דבר את התוצאות שיתרחשו בעתיד²². ולפיכך, למרות שמצד המצב בהווה עשוי היה פירוט החטא להביא לידי חזרה בתשובה עמוקה יותר, צריך לחשוש לתוצאה השלילית שעלולה לנבוע מכך בעתיד.

ג. תשובה מיראה ותשובה מאהבה

לפי הסבר זה על שיטת רבי עקיבא, 241נובעת תוצאה למעשה, שזה שאין לפרט את המעשים בוידוי הוא דוקא לגבי פירוט בקול, שהזולת יכול לשמעו, אבל בלחש צריך לפרט את המעשים גם לדעת רבי עקיבא²³.

אך מלשונו הסתמית של רבי עקיבא משתמע, שאפילו בלחש אין מפרטים את המעשים²⁴.

ויש להסביר את שיטת רבי עקיבא באופן נוסף, שגם הוא קשור לשיטת רבי עקיבא שהעתיד מכריע את ההווה:

יש מספר דרגות בחזרה בתשובה, ובאופן כללי הן נחלקות לשתי דרגות, כלשון הגמרא²⁵ – תשובה מיראה ותשובה מאהבה.

ויש לומר, שהענין שלעיל, אם צריך לפרוט את החטא, קשור להבדל שבין שני אופני התשובה:

בתשובה מיראה סביר לומר, שצריך לפרט את מעשיו. כי תשובתו היא "מיראה" – כדי להמנע מעונש או לשם קבלת שכר²⁶ – הרי יש חשיבות לסוג העבירה שעליה הוא חוזר בתשובה: אינה דומה יראה מעבירה חמורה, שמגיע עליה עונש חמור, ליראה מעבירה קלה, שעליה מגיע עונש קל יותר. ולכן "צריך לפרוט את מעשיו" – כי אם אין הוא מפרט את החטא, חסרה התחושה של חומרת החטא, וחרטתו אינה מושלמת.

לעומת זאת בתשובה מאהבה אין הוא חושב על העונש, אלא חשובה לו אהבתו והתקשרותו לקדוש־ברוך־הוא²⁷, ובכך אין זה משנה באיזו עבירה מדובר. בנקודה זו זהות כל העבירות, קלות כחמורות. על ידי כל עבירה, ואפילו קלה שבקלה, נפרדים (ההיפך מאהבה) מהקדוש־ברוך־הוא²⁸. ולכן "אין צריך לפרוט את מעשיו" – כי בתשובה באופן זה²⁹ אין שום תועלת³⁰ לפרט את החטא.

ד. פנימיותה של התשובה מיראה

לפי זה ניתן לבאר את המחלוקת בין רבי יהודה בן בתירה לבין רבי עקיבא. ולשם כך יש להקדים ולומר:

242כפי שדובר פעם בהרחבה³¹, הרי בכל אופני התשובה קיימת אותה נקודת תוכן³², מהותה של התשובה, אפילו באופן הנחות ביותר, היא כשמה – שהאדם שב אל ה'. בתשובה מאהבה ענין זה הוא בגלוי, שהיהודי חוזר בתשובה כדי להתדבק בה'. בתשובה מיראה מפני העונש, הרי זה משום שהיה הפרדה על ידי היצר הרע – "יצרו הוא שתקפו"³³ והוא מתבטל, אך גם תשובה זו היא בפנימיותה – שיבה של הנאשם אל הקדוש־ברוך־הוא.

ולכן: לפי שיטת רבי עקיבא, שהעתיד מכריע את ההווה, "רואה" רבי עקיבא בהווה את פנימיותו, אשר התגלה בעתיד²², ולכן הוא רואה גם את הפנימיות שבתשובה, שלמרות שהוא מצוי עתה בדרגה הנמוכה של התשובה – תשובה מיראה – הרי "בכח" ובפנימיות זוהי כבר תשובה מאהבה, שבזה אין זה משנה על איזו עבירה מדובר^*, כדלעיל. ולכן הוא סובר שאין צריך לפרוט את מעשיו, כדלעיל.

ה. "הלכה כרבי עקיבא מחביריו"

לפי הסבר זה לשיטת רבי עקיבא – שדעתו ש"אין צריך לפרוט את מעשיו" תואמת לשיטתו שהעתיד מכריע את ההווה – ניתן לבאר ענין נוסף הקשור לכך:

הרמב"ם³⁴ פוסק "וצריך לפרוט את החטא", שלא כשיטת רבי עקיבא, ושואלים המפרשים³⁵: הרי קיים כלל³⁶ שהלכה כרבי עקיבא מחבירו, ומדוע, אפוא, אין הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא?

ועונה על כך בעל ה"כסף משנה"³⁷: כיון שבתלמוד הבבלי³⁸ מובאים דבריו של רב יהודה בשם רב: "כתיב:³⁹ אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכתיב⁴⁰: מכסה פשעיו לא יצליח, לא קשיא הא (=זה) בחטא מפורסם, הא בחטא שאינו מפורסם", ודברים אלו מתאימים רק לפי שיטת רבי יהודה בן בתירה, שצריך לפרט את החטא, כי "אילו לרבי עקיבא אפילו מפורסם נמי לא". ואם 243כך, "כיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן" (=כך פוסקים).

לפי הסבר זה יוצא, שלפי התלמוד הירושלמי, שבו אין מובאים דבריו אלו של רב – ההלכה היא כרבי עקיבא, שהרי הלכה כרבי עקיבא מחבירו⁴¹.

ועל פי האמור לעיל מובן הטעם למחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, אם ההלכה היא כרבי עקיבא אם לאו – כי, כאמור מספר פעמים⁴²: מוצאים במספר מקומות ששיטת הבבלי היא שההווה מכריע את העתיד, ולפי שיטת הירושלמי מתחשבים כבר בהווה במצב שיתפתח בעתיד.

וזה תלוי בהבדל שבין דרך הלימוד ב"בבלי" לעומת ה"ירושלמי":

התלמוד הבבלי מכונה "במחשכים"⁴³ – כי אופן הלימוד בו הוא כאדם השרוי בחושך. מגיעים למסקנה אחרי דיונים וקושיות וכו', המסתירים את האמת. לעומת זאת, אופן הלימוד בתלמוד הירושלמי הוא כאדם הנמצא ב"אור" – אין דיונים ארוכים, ומגיעים מיד למסקנה הנכונה.

ולפיכך⁴⁴: בבבלי – מצב של "במחשכים" – מתחשבים בעיקר במצב בהווה, ולא בעתיד, כי העתיד מכוסה ואינו נראה ב"חושך" של ההווה. לעומת זאת בירושלמי, ששם הכל "מואר" רואים כבר בהווה גם את העתיד, וממילא העתיד מכריע את ההווה.

וכך בעניננו: לפי הבבלי, כאשר ההווה מכריע, נפסקת ההלכה כרבי יהודה בן בבא שצריך לפרט את החטא. ואילו לפי שיטת הירושלמי, שהעתיד מכריע את ההווה, נקבעת ההלכה כרבי עקיבא ש"אין צריך לפרוט את מעשיו".

ו. "וזרקתי"... "מקוה

ישראל..."

לפי כל האמור לעיל יובן גם סיום מסכת יומא בירושלמי – "כתיב: מקוה ישראל ה'... וכן הוא אומר: וזרקתי... אטהר אתכם", ואת הקשר בינו לבין המחלוקת אם צריך לפרט את החטאים בוידוי:

אודות ההבדל שבין שני פסוקים אלו – "מקוה ישראל ה'" ו"וזרקתי עליכם..." – יש לבאר, על יסוד פירושיהם של מספר מפרשים⁴⁵:

244"וזרקתי עליכם" הוא הסיוע הניתן ליהודי מלמעלה כדי שיחזור בתשובה – "הקדוש־ברוך־הוא מעורר לבן לתשובה"⁴⁶. ואילו "מקוה ישראל ה'" מדבר על התשובה שעושה היהודי, בדיוק כטהרה במקוה – יבוא במים – הולכים כדי לטבול במקוה⁴⁷.

ולפי זה מובן הסדר במשנה – שבתחילה מובא הפסוק "וזרקתי עליכם...", ולאחר מכן "מקוה ישראל ה'" – כי זהו סדר החזרה בתשובה:

לפני החזרה בתשובה מרוחק היהודי מה' – "עוונותיכם מבדילים"⁴⁸ בינו לבין ה'. במצב כזה לא ייתכן, בדרך כלל, שהוא יתעורר מעצמו לחזור בתשובה. והסדר הוא, שההתחלה היא על ידי הסיוע מלמעלה – "וזרקתי עליכם מים טהורים": הקדוש־ברוך־הוא "זורק" מלמעלה אל היהודי הרהורי תשובה⁴⁹.

אך הכוונה איננה שהוא יישאר רק בתשובה זו הבאה מלמעלה, אלא שזה יביאו לעמול בעצמו כדי להיטהר. וזוהי משמעות דברי המשנה בהמשך "ואומר מקוה ישראל ה'" – הטהרה באמצעות מקוה הבאה על ידי עבודה עצמית.

לפי זה מובן מדוע מצטטת המשנה בפסוק הראשון רק את המילים "וזרקתי עליכם מים טהורים" ולא את המילים "וטהרתם..." – כי ההדגשה בפסוק הראשון היא על ההתעוררות מלמעלה – "וזרקתי" – ולא כל כך על "וטהרתם..."⁵⁰, ששם מדובר על היטהרותם של ישראל⁵¹. ענין זה – שיהודי צריך לטהר את עצמו – מופיע ב"ואומר: מקוה ישראל ה'".

ז. כל אופני התשובה – אחד

מכך מובן, שהפיכת סדר הפסוקים 245בגמרא משנה את התוכן:

במשנה מדובר על "וזרקתי" אף לפני שהאדם מתחיל לחזור בתשובה. ואילו בגמרא, ששם מובא הפסוק "וזרקתי..." לאחר "מקוה ישראל ה'" והשפעתו, יש לומר שגם "וזרקתי" מהוה שלב בעבודת התשובה של האדם – אשר לכן מצטטת הגמרא את הפסוק כולו, כולל "וטהרתם...", שבו מודגשת עבודת התשובה של ישראל. ואדרבה: זוהי אף תשובה נעלית יותר מאשר התשובה של "מקוה ישראל" כשלעצמה, ולכן היא מובאת לאחר "מקוה ישראל".

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: "וזרקתי" היא הטהרה באמצעות הזאה⁵², שקשורה דוקא למים חיים – הטהרה הנעלית ביותר, שבכחה לטהר מטומאת מת.

ולכך רומזת הגמרא: לאחר שהיהודי פועל ככל שביכולתו לפעול בעצמו – תשובה באופן הדומה לטבילה במקוה – מרומם הקדוש־ברוך־הוא את היהודי לשלימות הנעלית ביותר של התשובה, בדומה לטהרה של "וזרקתי" – מים חיים.

וזהו הקשר בין ענין זה לבין המחלוקת הקודמת: לפני כן מובאת בגמרא מחלוקת בין רבי יהודה בן בתירה לבין רבי עקיבא אם צריך לפרט את המעשים. במחלוקת זו דעת רבי עקיבא היא, כדלעיל, שכיון שבכל דרגה של תשובה, גם הנמוכה ביותר, קיימת בכח הדרגה הנעלית ביותר של התשובה, תשובה מאהבה, אין צורך לפרט את החטא.

וכדי לבטא זאת מביאה הגמרא את הדרשה "כתיב מקוה ישראל... וכן הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם", ומכך רואים, שמתחילת עבודת התשובה מגיעים לשלימות התשובה – "וזרקתי...".

כי בפנימיות, כל אופני התשובה הם דבר אחד – לשוב עד ה'.