שיחה א
229שיחה א
– שבת
א. "האזינו" "תוכחה"
ו"שירה"?
שירת האזינו1 היא אחת מהשירות שאותן היו הלויים נוהגים לומר בבית המקדש כשירה על הקרבן2, ואלה הם דברי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין3: "במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים הזי"ו ל"ך כדרך שקוראין אותה ששה בבית הכנסת".
ויש להבין:
תוכנה של שירת האזינו הוא דברי תוכחה, עד אשר כך נקבע להלכה (כחידוש) כדברי הרמב"ם בהלכות תפילה4: "כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב, אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם...", והוא מפרט איזה חלק נקרא על ידי העולה השני, השלישי, הרביעי, החמישי והששי, ומסיים: "ולמה פוסקין בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה". (ת)שובה –
ולכאורה: "תוכחה" ו"שירה" הם שני
מושגים שונים ואף מנוגדים*!
ב. תוכן השירות – שבח לה'
הרמב"ן5 מבאר מדוע מכנה התורה
את פרשת "האזינו" בכינוי "השירה
הזאת"6: "ויקראוהו שירה כי ישראל 229יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה"7.
אך מובן, שקשה לומר שעקב טעמים אלו בלבד נקבעה האזינו להיאמר בשירת הלוים במוספי שבת, כפי שניתן לראות מהפסוקים האחרים שנקבעו להיאמר כשירה8 על הקרבנות9, אשר למרות שרובם לא נכתבו בצורת שירה7, הם נקבעו להיאמר כשירה מפני שתכנם הוא שיר לקדוש־ברוך־הוא – החל מהשיר שהיו הלויים אומרים ביום הראשון "לה' הארץ ומלואה"10 – "על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו"11, ועד לשיר של יום השבת "מזמור שיר ליום השבת"12 – "ליום שכולו שבת", או "על שם ששבת"13, כן השיר "במנחתא דשבתא9... אז ישיר ומי כמוכה"...
וכן לגבי הביטוי בתורה "השירה הזאת" מבאר ה"תרגום"14, שמשמעותו "תושבחתא", עד אשר היא נמנית15 כאחת מעשר השירות ש"אתאמרו בעלמא הדין", וכל שאר השירות הן על טובות וחסדים גלויים של הקדוש־ברוך־הוא. החל מ"מזמור שיר ליום השבת" שאמר אדם הראשון כאשר "אתא יומא דשבתא ואגין עלוי", ועד לשירה העשירית שתיאמר בקרוב ממש בעת היציאה מן הגלות.
ג. כיצד מכונים החלקים האמצעיים של "האזינו"
בכינוי "שירה"?
ניתן להבין שהפרשה, באופן כללי, מכונה "שירה", כי "השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה"16, כמוסבר בסוף השירה, וכן בתחילתה.
אך כיון שלא נקבע לומר את שירת האזינו כולה בהקרבת קרבן מוסף של כל שבת, אלא כל חלק מן הפרשה בשבת אחרת, "ששה פרקים... פרק בכל שבת", אין מובן:
לגבי הפרקים הראשונים של השירה, שמדובר בהם על הטובות והחסדים של הקדוש־ברוך־הוא לישראל, וכן לגבי הפרקים האחרונים שבהם מבטיח הקדוש־ברוך־הוא שהוא לא יכלה אותם, ושבסופו של דבר יזכו לגאולה 230– מובנת ה"שירה" שבהם. אך בחלקים האמצעיים, שבהם מדובר על ההתדרדרות הגדולה של ישראל ועל ענשם וכדומה17 – כיצד ניתן לומר שפרקים אלו נאמרים כשירה בפני עצמם18 בשבת המסויימת שבה הם נקראים19?!
ד. חלק הרביעי והחמישי, לפי חלוקת רש"י והרמב"ם, הם בעיקר
דברי תוכחה
לגבי חלוקת פרשת האזינו לפי הסימנים של "הזי"ו ל"ך" יש מספר דעות20. ומהם:
לפי פירוש רש"י21 נאמרו בשבת הרביעית (כנרמז באות ו' מתוך הסימן "הזי"ו) הפסוקים החל מ"וירא ה' וינאץ..."22 ועד לפסוק (כנרמז באות ל' של הסימן ל"ך) "לולי כעס אויב"23. פסוקים אלו מדברים רק על ענשם של ישראל וכדומה24. בדומה לכך גם החלק החמישי לפי פירוש רש"י – החל מן הפסוק (ל') "לולי כעס אויב..." ועד לפסוק (כ') "כי ידין ה' עמו"25 – אשר עד שם "העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד כשתבוא עליהם הפורענות..."26.
לפי החלוקה של הרמב"ם27, הרי החלק "הרביעי מן וירא ה' וינאץ, עד לו חכמו"28, הכולל את הפסוק "לולי כעס אויב אגור" מהוה את הסיבה למניעת הכליון, "והחמישי מן לו חכמו 231עד כי אשא אל שמים ידי"29, הכולל את הפסוקים "כי ידין... ועל עבדיו יתנחם" עד "כי אשא אל שמים ידי", אשר הם כבר בגדר של "דברי תנחומין"30 וישועת ה'.
יוצא, שלפי חלוקת הרמב"ם, אין שום חלק (מששת הפרקים) המדבר רק דברי פורעניות, כי גם שני החלקים האמצעיים כוללים דברי תנחומים.
למרות זאת מובן, שגם לדעת הרמב"ם אין די במשמעות של שני חלקים אלו כדי לכנותם שירה לה' – ואף לא החלק החמישי, כי רוב הפסוקים שבחלק זה31 הם דברי תוכחה, החל מהפסוק "לו חכמו..." והלאה, ובודאי שלא החלק הרביעי אשר כולו "דברי תוכחה", כי "לולי כעס אויב..." היא לאמיתו של דבר "תוכחה", שרק משום "כעס אויב" נמנע הקדוש־ברוך־הוא מלבצע את אשביתה מאנוש זכרם32, רחמנא ליצלן33.
ה. הרמב"ם מבהיר בדיוק לשונו ששירת האזינו נאמרת כשירה אחת
ויש לומר שהרמב"ם עצמו מבהיר זאת בלשונו המדוייקת:
סגנון הגמרא בענין זה הוא "במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב 232חנן... אמר רב: הזי"ו ל"ך, ואמר רב חנן... אמר רב: כדרך שחלוקין כאן, כך חלוקין בבית הכנסת". לעומת זאת לשון הרמב"ם היא "במוספי שבת אומרים שירת האזינו, וחולקין אותה לששה פרקים הזי"ו ל"ך כדרך שקוראין אותה ששה בבית הכנסת, ואומרין פרק בכל שבת. גמרו השירה בששה שבתות חוזרין לראש".
א) הרמב"ם משנה –
(א) את סדר הענינים: בגמרא נאמר "כדרך שחלוקין כאן, כך חלוקין בבית הכנסת", שהחלוקה "בבית הכנסת" היא "כדרך" שהחלוקה היא "כאן". ואילו הרמב"ם אומר להיפך, שהחלוקה כאן היא "כדרך שקוראין אותה בבית הכנסת".
(ב) את לשון הגמרא, שבה נאמר "שחלוקין", ואילו הרמב"ם אומר "שקוראין (אותה ששה בבית הכנסת").
ב) הוא מוסיף –
(א) בתחלת דבריו (במוספי שבת) "אומרים שירת האזינו... הזי"ו ל"ך", ואילו בגמרא נאמר רק "הזי"ו ל"ך".
(ב) בסוף דבריו – "גמרו השירה בששה שבתות חוזרין לראש".
ויש לומר, שבשינויים ותוספות אלו מבהיר הרמב"ם את מהותה של שירת האזינו הנאמרת במוספי שבת:
החלק שנקרא בכל שבת איננו שירה בפני עצמו, אלא "במוספי שבת אומרים שירת האזינו", כל חלק הוא "שירת האזינו". כלומר, כל החלקים ביחד הם דבר אחד – "חפצא" אחד – שירת האזינו.
אלא, שחובת השירה במוספי שבת המוטלת על ה"גברא", הלויים, אמורה על חלק אחד בלבד.
ויותר מכך – זהו ציווי אחד34 על כל שש השבתות35.
ולכן מוסיף הרמב"ם כאן ומדגיש "וחולקים אותה לששה פרקים הזי"ו ל"ך, כדרך שקוראין אותה ששה פרקים בבית הכנסת". בכך אין הוא מדגיש רק את נקודת החלוקה, אלא בעיקר בכוונתו להדגיש שזהו ציווי קריאה אחד: בדיוק כשם שבבית הכנסת "קוראין אותה ששה", שששת החלקים נקראים כקריאה אחת36, כך גם 233האמירה במוספי שבת בבית המקדש היא אמירת שירה אחת37 – שירת האזינו, אלא ש"אומרים פרק בכל שבת"38.
ולפיכך: קיום אמירת השירה במוספי שבת נחשב רק כאשר "גמרו השירה בששה שבתות".
וכיון שאין הכוונה שחובת השירה לומר בכל שבת חלק אחר של "הזי"ו ל"ך" היא חובה בפני עצמה (שאז ניתן היה לחשוב שאפשר לומר כל חלק שהוא, ואין חייבים לחזור דוקא לראש39), אלא "אומרים שירת האזינו" כולה כחטיבה אחת, לפיכך, ממשיך הרמב"ם ומוסיף, שכאשר "גמרו השירה בששה שבתות חוזרין לראש".
ו. שירת האזינו מבטאת את התכלית – הגאולה
הנקודה העיקרית של פרשת האזינו כולה כשירה אחת, מובנת:
כל הפרטים שבשירה, כולל דברי התוכחה שבה, הדנים בחטאים ובעונשים – לא זו בלבד שהם מבטאים את "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"40, כנאמר בתחלת השירה, אשר זה עדיין אינו גורם לשמחה גלויה של שירה והודיה, אלא41 גם שכל ההתרחשויות של עם ישראל, אפילו מה שנראה כהיפך הטוב, נגרמות על ידי הקדוש־ברוך־הוא למען מטרה אחת – הגאולה האמיתית והשלימה באחרית הימים. כלומר, כל הענינים הללו הם שלבים בסולם ההתעלות, המביאים לידי הטובה המושלמת לישראל ועל ידי כך תתגלה לעתיד לבוא מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא בשלימותה.
ז. ששת החלקים של שירת האזינו הם כנגד ששת המזמורים הנאמרים בימי
השבוע
לכאורה עדיין נדרש הסבר: מהו הטעם וההסבר לכך שהחלוקה לששה שבתות יוצרת את השירה כולה?
על פי פנימיות הענינים יש לומר, שהשירה במוספי שבת מקבילה לשירה בששת ימי השבוע42.
234ההסבר לכך הוא:
מזמורי השירה הנאמרים בששת ימי השבוע – יום ראשון: "לה' הארץ ומלואה" בשני "גדול ה' ומהולל מאד..." – מביעים ענינים ופעולות המבטאים ומגלים את האלקות בבריאה, בעולמו43. אך בשבת, כאשר "שבת מכל מלאכתו", אלקות היא מעל לבריאה, הרי גילוי האלקות קשור עם התורה ועם ישראל כפי שהם מעל לבריאה.
וכשם שבשירה לה' על עניני הבריאה ישנם ששה מזמורים הנאמרים בששת ימי השבוע, כך44 ישנם ששה פרקים אלה בהתגלות של הקב"ה כלפי ישראל והקשר שלהם עם התורה (אשר זוהי מהותה של השירה כולה, כנאמר בפסוק "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא ישכח מפי זרעו..."):
"ביום45 הראשון היו אומרין לה' הארץ ומלואה"46 – "שקנה והקנה ושליט בעולמו"47. תוכן פרק זה הוא שהעולם הוא "קנינו" של הקדוש־ברוך־הוא והוא השליט עליו. כך גם החלק הראשון של "האזינו" מדבר על ענין זה לגבי ישראל והתורה – "יערוף כמטר לקחי", "שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם..."48, וכנאמר במפורש בסוף החלק "הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך"49, שמציאותם של ישראל תלויה בקדוש־ברוך־הוא.
"בשני היו אומרין: גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו..."50 – "שחילק מעשיו ומלך עליהם"51. פסוקים אלו מראים על ההתגלות וההשפעה של האלקות בתוך הבריאה. כנגד זה אומרים בחלק השני של שירת האזינו "בהנחל עליון גוים... יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי 234חלק ה' עמו..."52. שישראל מובדלים מכל האומות בכך ש"קבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו"53, וכן על החסדים הרבים שעשה הקדוש־ברוך־הוא לישראל, כפי שמתבטא יותר בפסוק "גדול ה' ומהולל מאד...".
"בשלישי היו אומרין אלקים נצב בעדת א־ל בקרב אלקים ישפוט"54, פסוקים אלו מצביעים על גבורה והסתרה (העלם)
[כי בנוסף לכך ששם אלקים, באופן כללי, הוא מגן ונרתק על שם הוי', כנאמר55 "כי שמש ומגן ה' אלקים", אשר לכן שם "אלקים" הוא בגימטריא "הטבע"56, כי הוא מסתיר ומעלים את האור הבא משם הוי' שלמעלה מהטבע57, וזה מודגש בפסוקים, כנאמר בגמרא ש"אלקים נצב..." אומרים "על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו", שהיה זה גילוי – עלמא דאתגליא – של ההעלם והכיסוי שבעלמא דאתכסיא, שהנבראים שבעלמא דאתכסיא בטלים במקורם בדומה לדגים שבים58, ובמילא מתגלה דרגת ה"ארץ", ארציות59]
במקביל לכך נאמרים בחלק השלישי של פרשת האזינו הפסוקים שבהם מדובר על הסתרת והעלמת האלקות שהיתה לישראל, עד לסיומו "ותשכח א־ל מחוללך"60.
"ברביעי היו אומרין: א־ל נקמות ה' א־ל נקמות הופיע"61, "שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן"62 – ובמקביל לכך נאמרים בחלק הרביעי של פרשת האזינו העונשים והפורעניות של ישראל63.
"בחמישי היו אומרים: הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב"64, ובחלק החמישי של פרשת האזינו נאמרים "דברי תנחומין שיבואו עליהם", שהם גורמים ל"הרנינו...".
235"בששי היו אומרין: ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר..."65, וכנגד זה קוראים בחלק הששי של פרשת האזינו על הגאולה של אחרית הימים, שאז תתגלה מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא בכל עצמתה.
לפי זה יש לומר, ש"בא ללמד ונמצא למד": כשם שששת החלקים של שירת האזינו יוצרים ביחד שירה אחת, כדלעיל – כך גם המזמורים של ששת (או שבעת66) ימי השבוע, ימי המעשה, אינם שירות נפרדות, שירה מסויימת לכל יום, אלא הם יוצרים כולם ביחד שירה אחת מושלמת67.
לפי זה מובן שהשיר של היום הרביעי "א־ל נקמות ה'" – "שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן", אף הוא אינו שיר מיוחד על אשר "עתיד ליפרע מעובדיהן", אלא זהו חלק ופרט מתוך כל השירות של ששת (או שבעת) ימי השבוע. כלומר, על ידי כך מתגלית ביום הששי מלכותו של הקב"ה68 – "ה' מלך גאות לבש".
ח. הקשר שבין פרשת האזינו לבין שבת (ת)שובה
פרשת האזינו נקראת, בשנים רבות, כבשנה זו, בשבת (ת)שובה. לפי זה יש לומר, שלא זו בלבד שבפרשת האזינו עצם הקשר שלה לעשרת ימי תשובה, אשר "פוסקים בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה"69, כי אם גם העבודה והתשובה המיוחדת של שבת תשובה, ועשרת ימי תשובה בכלל.
ההבדל שבין התשובה שבכל ימות השבוע לבין התשובה שביום השבת הוא, שבימי־חול נעשית עבודה רוחנית של "תשובה תתאה", וביום השבת – שב"ת אותיות תש"ב"70 – נעשית עבודה של "תשובה עילאה"70.
236אמנם, זהו ההבדל, באופן כללי, בין התשובה שנעשית בעשרת ימי תשובה לבין התשובה שבכל ימות השנה (שבימות השנה כולה נעשית עבודה של תשובה תתאה, ובעשרת ימי תשובה עיקר התשובה היא תשובה עילאה)71, הרי ידוע – כפי שדובר על כך מספר פעמים72 – שהעיקר והשלימות של עבודת התשובה עילאה בעשרת ימי תשובה היא בשבת תשובה.
ההבדל הכללי בין תשובה תתאה לבין תשובה עילאה בנפש האדם הוא שתשובה תתאה נגרמת על ידי לב נשבר ונדכה, וכרוכה במרירות73, ואילו תשובה עילאה היא "בשמחה רבה"74.
וזה נרמז בשירת האזינו:
היא כוללת ענינות .. שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה", אך מצד שני היא נקראת "שירה", והלויים אומרים אותה כשיר עם הקרבת הקרבן, בליווי כלי נגינה – שזוהי שמחה (ולפיכך אין אומרים שירה אלא על היין שנאמר המשמח אלקים ואנשים"75). עד כדי כך שלפי אחת הדיעות76 לומדים את "עיקר השירה מן התורה" מן הפסוק77 "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב – איזו היא עבודה שבלב שבשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זה שירה".
ט. שירת האזינו – "לב התורה"
ההסבר שלעיל, ששירת האזינו היא כתשובה עילאה, מתאים לתוכנה של פרשת האזינו כפשוטה:
הציווי לכתוב "את השירה הזאת" כפשוטו היה "למען תהיה לי השירה הזאת לעד" – עדות לתורה ומצוות. כלומר, השירה מעוררת את ישראל לקיום כל התורה והמצוות78.
הדבר מודגש בכך, שלמרות שמן הפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה..." לומדים חז"ל79 שמצות עשה מוטלת על כל ישראל לכתוב את כל ספר התורה – בכל זאת, מתבטאת התורה בביטוי "השירה הזאת", אשר מוסב, בפשוטו של מקרא80, לגבי 237שירת האזינו, משום ששירה זו היא "עדות" המקיימת ומחיה את התורה כולה81.
ויש לומר, שהדבר נרמז גם בכך שכל שירת האזינו נקבעה ב"פרשה" אחת ופרק אחד82 – פרק "לב"83, שרומז לתורה כולה, כפי הידוע84, שהתורה מתחילה בבי"ת (בראשית) ומסתיימת בלמ"ד ("לעיני כל ישראל") – לב. ועוד, שכשם שהלב כפשוטו מקיים ומחיה את הגוף כולו85, כך תלויה התורה כולה בעדות של שירת האזינו86. זהו ה"לב"87 של התורה כולה88.
וזוהי מהותה של התשובה, ובמיוחד תשובה עילאה89, שאיננה "תשובה בגשמיות מעבירות"90, אלא דרך בעבודת ה', שהיא "להשיב את הנפש למקורה ושרשה ולדבקה בו"90, שהתשובה מקיימת ומחיה את עבודת התורה והמצוות בכלל, באופן שעל ידי 238התשובה נעשים מעשי האדם ל"מעשים טובים ומאירים"91.
ועל ידי שישראל עושין תשובה, מיד הן נגאלין92, בגאולה הפרטית של כל יהודי93, וכל אחד זוכה לשלימות – גמר חתימה טובה ביום הכיפורים.
ועל ידי כך מגיעים לגאולה הכללית, הגאולה האמיתית והשלימה, שאז ישירו "שיר חדש", בלשון זכר – גאולה נצחית שאין אחריה גלות94, במהרה בימינו ממש. (משיחות ש"פ האזינו תשמ"א ותשמ"ב)
הערות
עמוד 229
- 1. כן נקראת ברמב"ם הל' ס"ת פ"ז ה"י. פ"ח (בספר אלה הדברים). הל' תמידין ומוספין דלקמן בפנים. ועוד.
- 2. ר"ה לא, א.
- 3. פ"ו ה"ט.
- 4. פי"ג ה"ה.
- *. לכאורה יש להוכיח שהם ב' ענינים הפכיים כמ"ש הרמב"ם בהל' חנוכה פ"ג ה"ו: אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהם הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה [דאף שכותב זה בנוגע להלל – הרי הלשון בגמ' ר"ה (לב, ב) וערכין (י, ב) – מקורו של הרמב"ם (מ"מ הל' חנוכה שם) – דאין ישראל אומרים שירה. וכ"כ בשו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תקפד: א"א הלל כו' ואיך יאמרו שירה. ומפורש בלבוש שם ס"א לענין כמה פזמונים שאין אומרים בר"ה "שכל אלו הם שירות וא"א שירה בר"ה ויוהכ"פ*: וראה גם מאירי ר"ה שם: וטעם הדבר מפני שהוא זמן הכנעת הלב ולא זמן שירה] – אבל אינו נדו"ד – כי שם מדובר ע"ד תשובה ויראה של האדם ושירתו, ולא אמירת תוכחה (מוסר) ושירה – להאדם.
- 5. וילך לא, יט.
- 6. וילך לא, יט (ראה פרש"י ובמפרשי התורה). שם, כא. כב. ל. פרשתנו לב, מד.
- . וכן משמע בחדא"ג ערכין שם: אבל שירת אז ישיר אומרים בר"ה וביה"כ דאינו אלא סיפור דברים שירה שאמרו משה וישראל. ומשמע ששירה (שאינה סיפור דברים) אין אומרים.
עמוד 229
- 7. וראה בארוכה מעשי ה' כאן (מעשי תורה פרק לח) בפי' ענין שירה.
- 8. ולהעיר דבירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז) ובמס' סופרים (פי"ב ה"ח) נק' שירת האזינו "שירת הלוים" סתם.
- 9. ר"ה שם. רמב"ם הל' תמידין ומוספין שם. וראה לח"מ שם.
- 10. תהלים מזמור כד.
- 11. ר"ה שם.
- 12. תהלים מזמור צב.
- 13. כב' הדיעות בר"ה שם.
- 14. ת"א ותיב"ע במקומות שבהערה 5.
- 15. תרגום לשה"ש בתחלתו. וראה אוה"ת ריש שה"ש.
- 16. רמב"ן סוף פרשתנו. וראה בחיי פרשתנו שם, מא. ובהנסמן בהערה הבאה.
עמוד 230
- 17. ראה בארוכה תוכן החלוקה דשירת האזינו – אברבנאל ריש פרשתנו (אמנם מבאר אופן החלוקה לא כהחלוקה ד"הזי"ו ל"ך" שבגמ' (לפרש"י ועוד) ולא כהרמב"ם). ספורנו פרשתנו לב, ז. ועוד.
- 18. ולהעיר שלפי פרש"י פרשתנו פסוק יב: ואני אומר דברי תוכחה הם כו' – גם תחילת השירה הוי דברי תוכחה.
- 19. להעיר שבגמ' שם "איבעי' להו הני כולהו בחד שבתא אמרי להו או דילמא כל שבתא ושבתא אמרי חד", ולכאורה י"ל שזוהי הסברא דצד הא' של האיבעי', כיון דכל פרק בפ"ע אין בו תוכן של שירה (אבל ראה לקמן הערה 35). ובס' יום תרועה לר"ה שם כתב דמלשון הטור (או"ח סתכ"ח) משמע דס"ל דכל פרשת האזינו היו משוררים אותה בכל שבת במקדש. וראה לקמן שוה"ג להערה 27.
- 20. ראה בפרטיות אנציקלופדי' תלמודית ע' הזי"ו ל"ך. וש"נ.
- 21. בר"ה שם. ובתוס' שם: כ"כ בספרים .. וכן המנהג. הגמ"י לרמב"ם הל' תפלה שם. ובכ"מ.
- 22. לב, יט.
- 23. שם, כז.
- 24. ועד"ז ע"פ החלוקה שבאשכול (הלכות סדר פרשיות והפטרות סכ"א) בשם רב האי גאון.
- 25. פסוק לו.
- 26. פרש"י פסוק לה ד"ה (האחרון) וחש. ופשיטא לפי החלוקה שבאברבנאל, (שבהערה 17) דחלק הג' והד' והה' הוי רק תוכחה.
- 27. בהל' תפלה שם. וכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש מגילה פ"ג (פ"ד) ס"ב. מאירי ר"ה שם. מגילה כה, ב. טושו"ע או"ח שם*. ועוד (נסמנו באנציק' שם הערה 25).
- 28. פסוק כט.
- . ושם דהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע. וראה דרישה שם. רש"ש לר"ה שם. וראה יום תרועה הנ"ל.
עמוד 231
- 29. פסוק מ.
- 30. פרש"י הנ"ל (הערה 26) "מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין כו'".
- 31. להעיר שמפשטות לשון הרמב"ם בהל' תפלה שם "כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב אבל פרשת האזינו קורא כו' והשלישי מירכיבהו עד וירא ה' וינאץ והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו כו'"* (שמפרט רק התחלות הפרשיות ולא סיומן ואף שעי"ז כופל ההתחלה) משמע, דזה שפוסקין בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה, היינו דפתיחת הפרשיות הוי תוכחה (ולא "דבר טוב").
- 32. פסוק כו.
- 33. באברבנאל וילך (לא, יט ואילך) כתב: וגם נקרא שירה מגזרת אשורנו ולא קרוב להיות הגדת העתידות לא איום ולא דבר נאמר בתנאי כתוכחו' ואלות הברית (וראה גם רמב"ן פרשתנו לב, מ. מעשי ה' שם פ"מ. ועוד). ועפ"ז לכאורה י"ל שלכן גם כל פרק בפ"ע נחשב כ"שיר". כי שרים לה' כאשררואיםאיךשכלחלקמנבואתה'מתקיים.אבל (נוסף על הדוחק שבזה, שכאשר רואים וכו' הקיום דפורעניות כו' יעורר זה שיר לה' (רק) מצד זה שנתקיימה נבואה*), הרי הרמב"ם כתב בפירוש "מפני שהן תוכחה". גם אין לתרץ שתלוי (אי הוי תוכחה או שירה) בהדיעות בספרי (הובא בפרש"י בסוף פסוק מג): ור"י דורש כולה כנגד ישראל ור"נ דורש את כולה כנגד העובדי כוכבים – כי גם לדעת ר"נ כמה פסוקים בהתחלת דברי התוכחה הוי נגד ישראל.
- . משא"כ בלבוש שם ס"ה: ואע"ג דבשאר שבתות השנה אין מסיימין בדברי תוכחות כו' בשבת זו מסיימין באלו הפרשיות כו'.
- . ובדוחק י"ל שהשירה בזה היא, כי כאשר רואים קיום נבואה זו, ה"ז מוכיח שגם הנבואה ע"ד הנחמה והגאולה תתקיים (ראה רמב"ן שם. אברבנאל בפרשתנו), וע"ד הסיום במס' מכות שרע"ק משחק. אבל קשה לומר שזה תהי' הוראה לכל אחד, היינו שכן צ"ל הנהגה והרגש אצל כ"א בכל הזמנים ובמש"כ מזה שגם שם רוב התנאים היו בוכין מתחלה.
עמוד 232
- 34. היינו העבודה שעל כללות שבט לוי" לשורר על הקרבן" (ראה רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג ה"ב וג'). אבל לא על הלוים הפרטיים הללו שהתחילו השירה, דהרי בכל שבת עובד משמר אחר (רמב"ם שם ה"ט)
- 35. וי"ל דמקורו דהרמב"ם הוא מר"ה שם. מזה דאיבעי' להו "הני כולהו בחד שבתא אמרי להו או דלמא כו'", דלכאורה בהשיר דכל יום (גם דשבת) אומרים רק פרק אחד כבגמ' שם לפנ"ז, ומכיון דרב ענן (חנן) אמר רב מפרש "הזי"ו ל"ך", שמודגש דהוי ששה פרקים, מהיכא תיתי דיאמר ששה פרקים בחד שבתא. ומובן דלהש"ס מוכח ד"הזי"ו ל"ך" הוי הכל שירה אחת, ולכן ס"ד דכולהו בחד שבתא אמרי להו.
- 36. להעיר שלולא גזירת הבאים והיוצאים היו מברכים רק ברכה א' בתחלת הז' קרואים ואחת בסיומם (מגילה כא, סע"ב). וראה מג"א או"ח ר"ס רפב: דכולהו ז' גברי כחד חשיבי דהא בזמן התלמוד הראשון מברך לפני' והאחרון לאחרי' (וראה שו"ע אדה"ז שם ס"ג).
עמוד 233
- 37. ולהעיר דכל השירה הוי חדא פרשה. וראה טורי אבן ר"ה שם ד"ה עד שהראשונה.
- 38. וזה שכתב "ר"ח שחל בשבת שירה של ראש חודש דוחה את שירה של שבת" (רמב"ם הל' תו"מ שם ה"י) – ראה מנ"ח מצוה שיב קרוב לסופו, דמסיק דלא היו דוחין אותה לגמרי משבת זו אלא שהיו קורין אותה במנחה.
- 39. להעיר מהמנהג בכ"מ בשמח"ת – כשחוזרין וכופלין ומשלשין וכו' בקרה"ת חוזרין לא לראש הסדרה (כתר שם טוב (גאגין) ח"א מנהגי עלית התורה ס"ז. וראה גם רמ"א או"ח סתרס"ט).
- 40. פסוק ד.
- 41. ראה גם לשון הספורנו שם בתחלתו. וראה חזקוני ס"פ וילך אברבנאל פרשתנו. ועוד.
- 42. ואולי י"ל עד"ז ובהמשך לזה שחלק ד"שביעי" דהאזינו (השלמות דהסה"כ דהזי"ו ל"ך וŸ"עלה גו' ומת בהר גו'") הוא כדוגמת "ויכולו השמים גו' וישבות גו'" דיום השביעי דמע"ב.
עמוד 234
- 43. ראה בפרטיות בגמ' ר"ה שם.
- 44. עפ"ז אולי יש לפרש ל' הטושו"ע שם שהוא לנגד ששת ימי השבוע, אבל דוחק הוא בהלשון ובלבוש שם מוסיף: והיו מחלקין אותה לששת ימי המעשה.
- 45. ל' הרמב"ם הל' תו"מ שם (ועד"ז בשאר הימים כדלקמן בפנים) וכלשון המשנה סוף תמיד. בר"ה שם: מה היו אומרים כו'. וכן ביום השני ובע"י בכל הימים "מהו אומר".
- 46. כן הובא ברמב"ם שם. וכבר"ה שם. ובסוף תמיד וע"י ר"ה שם מוסיף תבל וישבי בה".
- 47. ר"ה שם לב' המ"ר ר"י משום רע"ק ור"נ. אלא שבלשון ר"י מוסיף (וכן בשאר הימים, לבד שבת) ע"ש שקנה כו' וראה שו"ת כנסת יחזקאל סי' קט.
- 48. פסוק ב ובפרש"י עה"פ.
- 49. פסוק ו.
- 50. כ"ה ברמב"ם שם. והוא ע"פ המשנה דסוף מס' תמיד (בלי "וגו'". וצע"ק ברמב"ם שהרי קדשו הוא סוף פסוק). ובר"ה הובאה רק התחלת הכתוב "גדול ה' ומהולל מאד" (ובע"י שם מוסיף וגו'").
- 51. כ"ה בגמ' לפנינו (בב' המ"ד). ובע"י (והגהות הב"ח) מוסיף (בב' המ"ד) "ונתעלה וישב במרום".
עמוד 234
- 52. פסוק ח ואילך.
- 53. פרש"י שם יו"ד.
- 54. כ"ה בתמיד ורמב"ם שם. ובר"ה ליתא "בקרב אלקים ישפוט.
- 55. תהלים פד, יב. ראה שער היחוד והאמונה פ"ד. שם פ"ו.
- 56. פרדס שער יב פ"ב. ובשל"ה (פט, א) משמע קצת שכן הוא בזהר שעהיוה"א שם.
- 57. ראה שער היחוד והאמונה שם בארוכה.
- 58. ראה לקו"ת צו יד, ב ואילך. ובכ"מ.
- 59. וראה פרש"י (ר"ה שם): מקום מצב עדתו שנאמר ותראה היבשה. ולהעיר שכללות ענין החטאים (גם אצל אוה"ע בנוגע לשבע מצות) הוא מצד שנתגלה ונרגש מציאות העולם בפ"ע "תבל לעדתו". וראה חדא"ג מהרש"א שם. ובהפירוש לסוף מס' תמיד: ובשלישי שבו נראית הארץ שעלי' יהי' הדין והדיינין אומר אלקים נצב בעדת א־ל.
- 60. פסוק יח.
- 61. כ"ה ברמב"ם תמיד וע"י ר"ה שם. ובגמ' ר"ה ליתא סיום הכתוב "א־ל נקמות הופיע".
- 62. ר"ה שם.
- 63. ראה חדא"ג מהרש"א ר"ה שם, שלכן ישראל אמרו מזמור זה בשעת חורבן הבית (ערכין יא, סע"ב).
- 64. כ"ה בתמיד, ע"י ר"ה ורמב"ם שם. ובר"ה לפנינו ליתא סיום הכתוב "הריעו לאלקי יעקב".
עמוד 235
- 65. רמב"ם שם. ובר"ה שם ליתא הסיום "לבש .. התאזר וגו'". ובתמיד: לבש לבש וגו'.
- 66. וי"ל דתלוי בהמחלוקת בר"ה שם אם מזמור שיר ליום השבת הוא "ליום שכולו שבת" ע"ש להבא (רש"י שם), כדעת ר"י משום ר"ע; או ש(גם) "בשביעי ע"ש ששבת", כדעת ר"נ*: לר"י משום ר"ע, השיר דיום השבת הוא שיר (גדר) בפ"ע – ע"ש להבא", וששת ימי השבוע הם שירה (גדר) בפ"ע – "על שם שעבר"; ולר"נ דאומר "מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו", וגם השיר דשבת הוא באותו הסוג – ע"ש שעבר, כולם – גם דיום השבת – הם בכלל שירה (גדר) אחד. ואכ"מ.
- 67. ולהעיר דכל השבוע עובד משמר אחד, אלא ד"כל יום מימי השבת עובדים בו אנשים ידועים" (מאותו משמר) – רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ג ה"ט.
- 68. וכמו שהוא כפשוטו, שגם ע"י הנקמה באלו שאינם מודים באחדותו ית', נתגלה מלכותו בארץ.
- 69. ובלבוש או"ח שם ס"ה מפורש "מפני שברוב פעמים קורין פרשה זה בשבת שבין ר"ה לי"כ שהם ימי תשובה כדי לעורר את העם שיחזרו בתשובה". ובשבלי הלקט השלם סי' שו (ועוד) מפרשים הסימן "הזי"ו ל"ך" שכל אות מרמז על איזה ענין ופעולה בשייכות לר"ה עשי"ת ויוהכ"פ.
- 70. אגה"ת פ"י. וראה לקו"ת ש"ש סו, ג. ובכ"מ.
- . ביאור מחלוקת הנ"ל – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 202 ואילך.
עמוד 236
- 71. ראה לקו"ת שם. ושם סז, ד.
- 72. ראה גם לקו"ש חי"ד ע' 143 ואילך.
- 73. אגה"ת פ"ז. וראה שם פ"י.
- 74. אגה"ת ספי"א (קיא, רע"א).
- 75. ברכות לה, א. ערכין יא, א.
- 76. ערכין שם.
- 77. תבוא כח, מז.
- 78. כפשוטו של מקרא, ובארוכה באברבנאל וילך שם וכמה מפרשי התורה.
- 79. סנהדרין כא, ב. רמב"ם רפ"ז מהל' ס"ת.
- 80. כפרש"י עה"פ ושאר מפרשי התורה, וגם הרמב"ם שם אינו מוציא פי' הכתוב מפשוטו, אלא ממשיך "כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות". וראה רלב"ג וילך שם. שו"ת חת"ס יו"ד סרנ"ד. ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג פרשיות פרשה ס (ריג, ג ואילך).
עמוד 237
- 81. וראה אברבנאל וילך שם שהציווי הי' שכ"א מישראל יעתיק השירה ותהי' שגורה בפי כל אדם. וזהו פי' הפסוק "למען תהי' לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" – "רוצה לומר שימצא בפי כל בני ישראל ולא יצטרכו לבקש ספר התורה אבל בפיהם תמצא השירה הזאת". ואולי י"ל דמכאן מקור להידוע בענין גודל לימוד האזינו ע"י כל אחד (ראה ס' השיחות תש"א ס"ע 56. ס' התולדות מהר"ש ע' 74. ס' הזכרונות פכ"ט ממהר"ל מפראג בזה).
- 82. גם החלק שלאחר השירה, אבל בא בהמשך להשירה "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת וגו'".
- 83. ידועה השקו"ט בנוגע לחלוקה זו לקאפיטלאך ומקורה – אבל בכל אופן הרי נתפשטה חלוקה זו בהספרים דכל תפוצות ישראל (וגדולי ישראל) ומאז כו"כ דורות, ומנהג ישראל תורה היא, ולהעיר מרמב"ם הל' ממרים (פ"א ה"ב־ג פ"ב ה"ב) בנוגע למנהגות ומנהג שפשט בכל ישראל – וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה (ע' 58 ואילך. [ובההוספות ללקו"ש ח"ה] ע' 337 ואילך) בענין שמות הסדרות.
- 84. ראה אותיות דר' עקיבא אות ב בסופו.
- 85. ראה זח"ג רכא, ב. אגה"ק סי' לא. שו"ת חכם צבי סע"ד. עו־עז (אבל בפסקי דינים להצ"צ חיו"ד סוס"מ הכריע כדעת החולקים עליו). ונסמן בדרכי תשובה ובנצוצי אור שם וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 177 ואילך.
- 86. ולהעיר מסיום וחותם פ' האזינו, אשר לאחרי ש"ויכל משה לדבר את כל הדברים גו' ויאמר אליהם שימו לבבכם גו'".
- 87. ולהעיר גם ממשנ"ת (לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 162 הערה 23) דהפרק בתניא שמדובר בו הענין דאהבת ישראל הוא פרק לב, והרי אהבת ישראל היא "כל התורה כולה" (שבת לא, א).
- 88. וראה צרור המור ס"פ וילך: ואמר את דברי השירה הזאת עד תומם להורות ג"כ כו' והיא כלל כל התורה כולה ובה כלולים כל דברי הנביאים כולם, וכל מה שעתיד לבא על ישראל בגלותם ובגאולתם. וראה רמב"ן סוף פרשתנו.
- 89. נוסף ע"ז דתשו"ע ענינה הוא דיתעסק באורייתא (אגה"ת פ"ח (מר"מ פ' נשא). וראה המשך וככה תרל"ז לאדמו"ר מהר"ש* פס"ט) – ומודגש בשירה האזינו שהיא יסוד וכללות התורה (ראה הנסמן בהערה שלפנ"ז).
- 90. לקו"ת שמע"צ פה, א. וראה בארוכה לקו"ת ריש פרשתנו. דרושים לש"ש שם. ועוד.
- . להעיר שהשנה – י"ג תשרי תשמ"ג – יתמלאו מאה שנה להסתלקות הילולא שלו. ולהעיר דכללות הוראתו והנהגתו הי' באופן דמכתחילה אריבער – והרי זהו"ע דתשו"ע, תורה. וכמשנ"ת כמ"פ.
עמוד 238
- 91. לקו"ת שמע"צ שם.
- 92. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
- 93. ראה אגה"ק ס"ד.
- 94. ראה תוד"ה ונאמר פסחים קטז, ב הובא בבחיי וילך (לא, ל) לענין שירת האזינו.
משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז׳:י׳ - הטקסט מספריא
יש דברים אחרים שלא נאמרו בגמרא ונהגו בהם הסופרים וקבלה הוא בידם איש מפי איש והן שיהיו מנין השיטין שבכל דף ודף לא פחות משמנה וארבעים ולא יתר על ששים ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו תשע אותיות אשר אשר אשר ושיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים הבאים ביבשה השם מת במצרים חמש שיטין ולמטה מן השירה חמש שיטין תחלת כל שיטה מהן כך ותקח אחריה סוס ויצאו ויבאו ויהיה בראשי השיטין למעלה משירת האזינו ואעידה אחרי הדרך באחרית להכעיסו קהל שש שיטין ולמטה ממנה חמש שיטין ויבא לדבר אשר הזאת אשר.
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל. ושמנה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל ואלו הן. שמנת ימי החג. ושמנת ימי חנוכה. וראשון של פסח ויום עצרת. אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה. ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים אי זהו שירות שהוא בשם י"י הוי אומר זו שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה:
תניא, שער היחוד והאמונה ד׳ - הטקסט מספריא
כִּי הִנֵּה כְּתִיב: ״כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה׳ אֱלֹהִים״, פֵּירוּשׁ, ״מָגֵן״ – הוּא נַרְתֵּק לַשֶּׁמֶשׁ, לְהָגֵן שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרִיּוֹת לְסָבְלוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ, רְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ כוּ׳״. וּכְמוֹ שֶׁהַנַּרְתֵּק מֵגִין בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ, כָּךְ שֵׁם ״אֱלֹהִים״ מֵגִין לְשֵׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא.
דְּשֵׁם הֲוָיָ״ה, פֵּירוּשׁוֹ – שֶׁמְּהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְהַיּוּ״ד מְשַׁמֶּשֶׁת עַל הַפְּעוּלָּה שֶׁהִיא בִּלְשׁוֹן הֹוֶה וְתָמִיד, כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק: ״כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים״, וְהַיְינוּ – הַחַיּוּת הַנִּשְׁפָּע בְּכָל רֶגַע מַמָּשׁ בְּכָל הַבְּרוּאִים מִמּוֹצָא פִי ה׳ וְרוּחוֹ, וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע, כִּי לֹא דַי לָהֶם בְּמַה שֶּׁנִּבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִהְיוֹת קַיָּימִים בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, בְּסִידּוּר שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּתִיב: ״הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר כוּ׳״, וּפֵירוּשׁ ״הַגָּדוֹל״ – הִיא מִדַּת חֶסֶד וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, לִהְיוֹת בְּרוּאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְקַיָּימִים בְּחֶסֶד חִנָּם, וְנִקְרֵאת ״גְּדוּלָּה״, כִּי בָּאָה מִגְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, ״כִּי גָדוֹל ה׳ וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר״, וְלָכֵן מַשְׁפִּיעַ גַּם כֵּן חַיּוּת וְהִתְהַוּוּת מֵאַיִן לְיֵשׁ לְעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים אֵין קֵץ, שֶׁטֶּבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁמִּדָּה זוֹ הִיא שְׁבְָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְבַדּוֹ, שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם נִבְרָא לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְגַם, מִדָּה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַשְׂכָּלַת כָּל הַבְּרוּאִים וְהַשָּׂגָתָם, שֶׁאֵין כֹּחַ בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשְׂכִּיל וּלְהַשִּׂיג מִדָּה זוֹ וִיכָלְתָּהּ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כִּי הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן הוּא דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים, כִּי הִיא מִמִּדַּת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדּוֹתָיו – אַחְדּוּת פָּשׁוּט, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ דְּ״אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד״, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג בּוֹרְאוֹ, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג מִדּוֹתָיו.
וּכְמוֹ שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּדוּלָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיְכוֹלֶת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ – כָּךְ מַמָּשׁ אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וּמְנִיעַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִגְּדוּלָּתוֹ, מִלֵּירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת עַל הַנִּבְרָאִים לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם בְּגִילּוּי, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, שֶׁהַחַיּוּת מִסְתַּתֵּר בְּגוּף הַנִּבְרָא, וּכְאִילּוּ גּוּף הַנִּבְרָא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַזִּיו וְהָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְאַף שֶׁבֶּאֱמֶת, אֵינוֹ דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם, הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר כֹּל יָכוֹל, לְצַמְצֵם הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַנִּשְׁפָּע מֵרוּחַ פִּיו וּלְהַסְתִּירוֹ, שֶׁלֹּא יִבָּטֵל גּוּף הַנִּבְרָא בִּמְצִיאוּת.
וְזֶה, אֵין בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, וְשֶׁיִּהְיֶה אַף־עַל־פִּי־כֵן גּוּף הַנִּבְרָא – נִבְרָא מֵאַיִן לְיֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁאֵין יְכוֹלֶת בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא, לְהַשִּׂיג מַהוּת הַבְּרִיאָה מֵאַיִן לְיֵשׁ.
[וְהִנֵּה, בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהֶסְתֵּר הַחַיּוּת – נִקְרָא בְּשֵׁם ״כֵּלִים״, וְהַחַיּוּת עַצְמוֹ – נִקְרָא בְּשֵׁם ״אוֹר״, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַכְּלִי מְכַסֶּה עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, כָּךְ בְּחִינַת הַצִּמְצוּם מְכַסֶּה וּמַסְתִּיר הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ; וְהַכֵּלִים – הֵן הֵן הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁשָּׁרְשָׁן ה׳ אוֹתִיּוֹת מנצפ״ך, שֶׁהֵן ה׳ גְּבוּרוֹת הַמְחַלְּקוֹת וּמַפְרִידוֹת הַהֶבֶל וְהַקּוֹל בְּה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה לְהִתְהַוּוֹת כ״ב אוֹתִיּוֹת, וְשֹׁרֶשׁ הַה׳ גְּבוּרוֹת – הוּא ״בּוּצִינָא דְקַרְדּוּנִיתָא״, שֶׁהִיא גְּבוּרָה עִילָּאָה דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, וְשֹׁרֶשׁ הַחֲסָדִים – הוּא גַּם כֵּן חֶסֶד דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
רש"י על תהילים פ״ד:י״ב - הטקסט מספריא
כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן. יֵשׁ לִפְתֹּר שֶׁמֶשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, וּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים פּוֹתְרוֹ לְשׁוֹן שִׁנֵּי חוֹמָה:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:ט׳ - הטקסט מספריא
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות ועובד משמר בכל שבת וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות וכל יום מימי השבת עובדים בו אנשים ידועים וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן איש איש על עבודתו וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין:
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
תניא, אגרת התשובה ז׳ - הטקסט מספריא
וְאוּלָם, דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר לִבְחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל – הֵם ב׳ דְּבָרִים דֶּרֶךְ כְּלָל.
הָאֶחָד, הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים עַל נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, שֶׁנָּפְלָה ״מֵאִיגְּרָא רָמָה״ – חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְ״בִירָא עֲמִיקְתָּא״, הֵן הֵיכְלוֹת הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְעַל מְקוֹרָהּ בִּמְקוֹר הַחַיִּים, הוּא שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְיָשׁוֹב אֶל הַוָיָ׳ וִירַחֲמֵהוּ״, פֵּירוּשׁ, לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַטְּמֵאִים לְהַחֲיוֹתָם, עַל־יְדֵי מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, וּמַחְשְׁבוֹתָיו הָרָעוֹת; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים״ – בִּרְהִיטֵי מוֹחָא וְכוּ׳ הִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּזְמַן הַמְסוּגָּל לָזֶה, הוּא בְּתִיקּוּן חֲצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּידּוּר בְּהֶעָרָה, עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם: ״נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁינוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ״.
וְלָכֵן נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא ״מֶלֶךְ עָלוּב״ בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ״ק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי אֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שִׁיעוּר שִׂכְלוֹ וַהֲבָנָתוֹ, יִתְמַרְמֵר עַל זֶה מְאֹד מְאֹד.
וְהַב׳, לְבַטֵּשׁ וּלְהַכְנִיעַ הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר כָּל חַיּוּתָהּ הִיא רַק בְּחִינַת גַּסּוּת וְהַגְבָּהָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְגוֹ׳״, וְהַבִּיטּוּשׁ וְהַהַכְנָעָה עַד עָפָר מַמָּשׁ – זוֹהִי מִיתָתָהּ וּבִיטּוּלָהּ.
וְהַיְינוּ, עַל־יְדֵי ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״, וְלִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְכוּ׳״, כִּי כָּל קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה – הוּא לְשֵׁם הַוָיָ׳, הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים, אֲבָל לְשֵׁם אֱלֹקִים, הִיא מִדַּת הַדִּין – אֵין מַקְרִיבִין קָרְבַּן בְּהֵמָה, כִּי אִם לְשַׁבֵּר וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְזֶהוּ ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא? כְּשֶׁהַ״לֵּב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״ וְכוּ׳.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבָּר הַלֵּב וְנִדְכֶּה? הִנֵּה, מְעַט מִזְּעֵיר הוּא עַל־יְדֵי סִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת, בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה שֶׁאֵין לָנוּ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁ״הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית״.
אַךְ עִיקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב, לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, הוּא לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא״ בְּעוֹמֶק הַדַּעַת, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ שָׁעָה אַחַת בְּכָל יוֹם אוֹ לַיְלָה לִפְנֵי תִּיקּוּן־חֲצוֹת, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגָרַם לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטּוּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְנַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים״, כְּלוֹמַר, שֶׁחַיֵּיהֶם נִמְשָׁכִים מִמְּקוֹם הַמָּוֶת וְהַטּוּמְאָה, (וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ וְגוֹ׳״, אֵינוֹ כְּ״לוֹעֵג לָרָשׁ״ חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא הַכַּוָּונָה עַל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בְּעוֹדָם בְּרִשְׁעָם וְאֵינָם חֲפֵיצִים בִּתְשׁוּבָה, כַּנּוֹדָע).
וְאַף מִי שֶׁלֹּא עָבַר עַל עֲוֹן כָּרֵת, וְגַם לֹא עַל עֲוֹן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁהוּא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה וּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא שְׁאָר עֲבֵירוֹת קַלּוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהֵן פּוֹגְמִים בַּנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית, וְכִמְשַׁל פְּגִימַת וּפְסִיקַת חֲבָלִים דַּקִּים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֲרֵי בְּרִיבּוּי הַחֲטָאִים יָכוֹל לִהְיוֹת פְּגַם כְּמוֹ בְּלָאו אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה, וַאֲפִילוּ בִּכְפִילַת חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד.
כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ – הֵם עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ, הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ הֵן ״עֲבֵירוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד, הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר – וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו. וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמְפוּרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהֵן מַמָּשׁ כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים.
כְּמוֹ הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וְגוֹ׳״, וּ״בְלִיַּעַל״, הִיא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְכוּ׳, וְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, הִיא לָשׁוֹן הָרָע, הַשְּׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים, וְכָל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וִיתֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳״.
וְלָכֵן סִידְּרוּ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁעַל־הַמִּטָּה, לְקַבֵּל עָלָיו ד׳ מִיתוֹת בֵּית־דִּין וְכוּ׳. מִלְּבַד, שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד, כָּל הַפּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד שֶׁל שֵׁם הַוָיָ׳ – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב סְקִילָה, וְהַפּוֹגֵם בְּאוֹת הֵ״א – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה, וּבְאוֹת וָי״ו – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב הֶרֶג, וּבְאוֹת הֵ״א אַחֲרוֹנָה – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב חֶנֶק: וְהַמְבַטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע – פּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד, וּתְפִילִּין – בְּאוֹת הֵ״א, וְצִיצִית – בְּאוֹת וָי״ו, וּתְפִלָּה – בְּאוֹת הֵ״א וְכוּ׳.
וּמִזֶּה יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיל לִלְמוֹד לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, וּבִיטּוּל תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן:
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
תניא, אגרת הקדש ל״א - הטקסט מספריא
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים, דִּ״שְׁכִינְתָּא אִיהִי מַרְעָא בְּגָלוּתָא״ כִּבְיָכוֹל.
פֵּירוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ חוֹלִי הַגּוּף, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ וְכוּ׳, שֶׁסִּיבַּת הַחוֹלִי וְהַבְּרִיאוּת הִיא הִתְפַּשְּׁטוּת וְהִילּוּךְ הַחַיּוּת מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הַנֶּפֶשׁ הַיּוֹצֵא מֵהַלֵּב אֶל כָּל הָאֵבָרִים, וְסוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ חַיִּים וְהַדָּם תּוֹךְ תּוֹךְ כָּל הָאֵבָרִים וְהַגִּידִים הַמּוּבְלָעִים בָּהֶם, וְחוֹזֵר אֶל הַלֵּב.
וְאִם סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הָרוּחַ חַיִּים הַלָּז הוּא כְּהִלְכָתוֹ, תְּמִידִי כְּסִדְרוֹ הַמְסוּדָּר לוֹ מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא אֲזַי הָאָדָם בָּרִיא בְּתַכְלִית, כִּי כָּל הָאֵבָרִים מְקוּשָּׁרִים יַחַד וּמְקַבְּלִים חַיּוּתָם הָרָאוּי לָהֶם מֵהַלֵּב עַל־יְדֵי סִיבּוּב הַלָּז.
אַךְ אִם יֵשׁ אֵיזֶה קִלְקוּל בְּאֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, הַמּוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב אוֹ מְמַעֵט סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הַדָּם עִם הָרוּחַ חַיִּים הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, אֲזַי, נִפְסָק אוֹ מִתְמַעֵט הַקֶּשֶׁר הַלָּז הַמְקַשֵּׁר כָּל הָאֵבָרִים אֶל הַלֵּב עַל־יְדֵי סִיבּוּב הַלָּז, וַאֲזַי – נוֹפֵל הָאָדָם לְמִשְׁכָּב וְחוֹלִי, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ.
וְכָכָה מַמָּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הִנֵּה כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים בְּחִינַת ״אֵבְרֵי דִשְׁכִינְתָּא״, הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֵב״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְצוּר לְבָבִי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״: פֵּירוּשׁ, כִּי לְשׁוֹן שְׁכִינָה״ הוּא, שֶׁאוֹר הַוָיָ׳ שׁוֹכֵן בְּעוֹלָמוֹת בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה לְהַחֲיוֹתָם.
וְהַמְשָׁכַת חַיוּת זֶה הִיא עַל־יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת תְּחִלָּה בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים, אֵין עֲרוֹךְ לָהֶם אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבִין, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְקַבֵּל חַיוּת מֵאוֹרוֹ וְשִׁפְעוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נִבְרָאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְחַיִּים וְקַיָּימִים, כִּי אִם עַל־יְדֵי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, וְקָדְמוּ לִבְרִיאַת עוֹלָמוֹת שֶׁעַל־יְדֵי בְּחִינַת הַדִּבּוּר, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״בְּמִי נִמְלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳״, כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים, כִּי כָּל הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה מֵעֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים מֵהֶם, הֵן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: ״נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן וְסוֹפָן בִּתְחִלָּתָן״, וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ״ל מְכוּנֶּה בְּשֵׁם ״אוֹר יָשָׁר״ וְ״אוֹר חוֹזֵר״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב״.
אֲשֶׁר עַל כֵּן, עַל פִּי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב בְּמִכְתָּב, נִקְרֵאת הַשְּׁכִינָה בְּשֵׁם ״לֵב״, וְהַנְּשָׁמוֹת בְּשֵׁם ״אֵבָרִים״: לְהוֹרוֹת לָנוּ, כִּי כַּאֲשֶׁר כָּל הַנְּשָׁמוֹת דְּבוּקוֹת וּמְקוּשָּׁרוֹת יַחַד אֲזַי סִיבּוּב וְהִילּוּךְ הַחַיּוּת וְהַהַשְׁפָּעָה סוֹבֵב סוֹבֵב, וְנָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן, לְקַשֵּׁר וּלְחַבֵּר כּוּלָּן לַהַוָיָ׳ אֶחָד וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כּוּלְּכֶם לִפְנֵי הַוָיָ׳ אֱלֹקֵיכֶם״ ״כּוּלְּכֶם״ דַּיְיקָא, וְ״לִפְנֵי״ דַּיְיקָא, ״רָאשֵׁיכֶם כוּ׳ מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ כוּ׳״.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי חוּרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי וּנְפִילַת יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת וְהִסְתַּלְּקוּת הַשְּׁכִינָה וִירִידָתָהּ לֶאֱדוֹם בִּבְחִינַת גָּלוּת, כִּבְיָכוֹל, הַכֹּל הָיָה בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וּפֵירוּד לְבָבוֹת רַחֲמָנָא לִצְּלָן. וְלָכֵן נִקְרֵאת ״חוֹלָה״ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים״ לְשׁוֹן רַבִּים, הֵם כָּל הָאֵבָרִים וְכוּ׳:
תניא, אגרת התשובה ח׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּכַל לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא ״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי וְגוֹ׳״. כִּי אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת גּוֹדֶל הָרַחֲמָנוּת עַל בְּחִינַת אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ וְשֶׁלְּמַעְלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבָזֶה – יְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, הַנִּרְמָז בְּקוֹצוֹ שֶׁל יוּ״ד, שֶׁלְּמַעְלָה מַּעְלָה מִבְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מֵאוֹתִיּוֹת שֵׁם הַוָיָ׳.
וְלָכֵן הַי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים מְנַקִּים כָּל הַפְּגָמִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְנַקֵּה״, וְשׁוּב אֵין יְנִיקָה לְהַחִיצוֹנִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא מֵהַשְׁפָּעַת הֵ״א תַּתָּאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (וּבָזֶה תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה לִמְקוֹמָהּ, לְהִתְיַיחֵד בְּיה״ו, וְדַי לַמֵבִין).
וְכֵן מַמָּשׁ לְמַטָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבָּאָדָם, שׁוּב אֵין ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וְנַקֵּה״ – ״מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים״, לִרְחוֹץ וּלְנַקּוֹת נַפְשָׁם מִלְּבוּשִׁים הַצּוֹאִים, הֵם הַחִיצוֹנִים וְסִטְרָא אָחֳרָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״מְלַפַּפְתּוֹ וְכוּ׳״.
וּמֵאַחַר שֶׁ״רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם״, אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַּעְלָה לִמְקוֹרָהּ, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּיִחוּד נִפְלָא, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו – הוּא מְיוּחָד בְּנַפְשׁוֹ). וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לד ‹ וילך ‹ שיחה ב ‹ 194 לקו"ש חכ"ד ע' 229