194
שיחה ב
א. פ' וילך קוראים בכו"כ שנים1 בשבת (ת)שובה2. וע"פ הידוע3 שתוכן הפרשיות שקוראים בתורה שייך להזמן שקוראים אותן, צ"ל, שיש לימוד בענין התשובה בפרשה זו.
וי"ל בפשטות, שזהו שמצינו בפ' וילך4 כמה עניני מוסר על עזיבת התומ"צ כו', שתכלית המוסר היא (לא (רק) הודעת העונש על עזיבת תומ"צ, אלא) לעורר את הלבבות לתשובה, באופן שמלכתחילה לא יבואו העונשים, כי גם אם נכשלו ישובו מדרכם הרעה.
והנה נתבאר כמה פעמים5, שעיקר החידוש בעבודת התשובה דשבת (ת)שובה — אינו תשובה על חטאים6, אלא תשובה שענינה ותוכנה (לשוב ו)להתקרב עוד יותר אל השם, בלשון הכתוב7 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ונקראת (בזהר8) "תשובה עילאה", ותשובה זו אינה מתוך מרירות אלא "בשמחה רבה"9.
ועפ"ז צריך לומר, שדברי המוסר שבפ' וילך, אף שלפי פשוטם שייכים הם לתשובה על חטאים, מ"מ לא זו בלבד שאינם בסתירה לרגש השמחה, אלא אדרבה, הם מעוררים "שמחה רבה".
ויש למצוא רמז לזה בכך, שעניני המוסר שבפ' וילך קשורים עם כתיבת שירת האזינו10, דאע"פ שתוכן השירה הוא — דברי מוסר, "כדי שיחזרו העם בתשובה"11, הרי היא נקראת בשם "שירה", המורה על שמחה (ועד שפרשה זו היא משירת הלויים על הקרבן12, שאין אומרים שירה אלא על היין13) — מפני שהמוסר דפ' האזינו מביא את האדם לידי שמחה, כמשנ"ת במק"א14 בארוכה.
ועפ"ז יש לבאר (ע"ד הרמז) דיוק ל' רש"י בפרשתנו, בדברי המוסר — "וחרה אפי גו' ועזבתים והסתרתי פני מהם גו'"15 — שמפרש "והסתרתי פני", "כמו שאיני רואה בצרתם":
בזה מרמז רש"י, שגם כאשר הנהגתם של ישראל גורמת ל"וחרה אפי גו'
הערות
- 1. כשחל ר"ה ביום ב' או ג' בשבוע (ראה בעה"ט ריש פרשתנו).
- 2. ראה לקו"ש חי"ד (ע' 144 הערה 9) מקורות לב' השמות "שבת תשובה", "שבת שובה". וראה שיחות ש"ש תשד"מ, תשמ"ו.
- 3. ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב.
- 4. לא, טז ואילך. — וגם תחילת הפרשה, "וילך משה", שייכת לעשי"ת, ע"פ המבואר בכלי יקר ריש פרשתנו, שהליכת משה היתה לזרזם על התשובה. ע"ש.
- 5. ראה לקו"ש שם ע' 145 ואילך. חכ"ד ע' 23. ועוד.
- 6. ובפרט, ששבת בכלל ענינה תשובה עילאה (תניא אגה"ת ספ"י. וראה בארוכה לקו"ש שם).
- 7. קהלת יב, ז. וראה בארוכה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.
- 8. רע"מ נשא קכג, א. ועוד.
- 9. אגה"ת ספי"א (קא, רע"א).
- 10. לא, יט (ובפרש"י שם) ואילך.
- 11. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ה. וראה לבוש או"ח (סתכ"ח ס"ה) שזהו "מפני שברוב הפעמים קורין פ' זו (האזינו) בשבת שבין ר"ה ליו"כ".
- 12. ר"ה לא, א. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ו ה"ט. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ד ע' 229 ואילך.
- 13. ברכות לה, א. וש"נ.
- 14. לקו"ש שם ע' 236 ואילך.
- 15. לא, יז.
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ג:ה׳ - הטקסט מספריא
כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם והשני מתחיל מזכור ימות עולם עד ירכיבהו והשלישי מירכיבהו עד וירא ה' וינאץ והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי והששי מכי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה ולמה פוסקין בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה.
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ו׳:ט׳ - הטקסט מספריא
השיר שהיו הלוים אומרין:ביום הראשון היו אומרין לה' הארץ ומלואה בשני היו אומרין גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו וגו' בשלישי היו אומרין אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט ברביעי היו אומרין אל נקמות ה' אל נקמות הופיע בחמישי היו אומרין הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב בששי היו אומרין ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר וגו' בשבת היו אומרין מזמור שיר ליום השבת במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים הזי"ו ל"ך כדרך שקוראין אותה ששה בבית הכנסת ואומרין פרק בכל שבת גמרו השירה בששה שבתות חוזרין לראש במנחה של שבת אומר אז ישיר משה ומי כמוכה וגו' במוסף של ראש השנה היו אומרין הרנינו לאלהים עוזנו ואם חל להיות בחמישי אומר הסירותי מסבל שכמו וגו' במנחה של ראש השנה היו אומרים קול ה' יחיל מדבר וגו':
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.