243

כך, "כיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן" (=כך פוסקים).

לפי הסבר זה יוצא, שלפי התלמוד הירושלמי, שבו אין מובאים דבריו אלו של רב – ההלכה היא כרבי עקיבא, שהרי הלכה כרבי עקיבא מחבירו⁴¹.

ועל פי האמור לעיל מובן הטעם למחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, אם ההלכה היא כרבי עקיבא אם לאו – כי, כאמור מספר פעמים⁴²: מוצאים במספר מקומות ששיטת הבבלי היא שההווה מכריע את העתיד, ולפי שיטת הירושלמי מתחשבים כבר בהווה במצב שיתפתח בעתיד.

וזה תלוי בהבדל שבין דרך הלימוד ב"בבלי" לעומת ה"ירושלמי":

התלמוד הבבלי מכונה "במחשכים"⁴³ – כי אופן הלימוד בו הוא כאדם השרוי בחושך. מגיעים למסקנה אחרי דיונים וקושיות וכו', המסתירים את האמת. לעומת זאת, אופן הלימוד בתלמוד הירושלמי הוא כאדם הנמצא ב"אור" – אין דיונים ארוכים, ומגיעים מיד למסקנה הנכונה.

ולפיכך⁴⁴: בבבלי – מצב של "במחשכים" – מתחשבים בעיקר במצב בהווה, ולא בעתיד, כי העתיד מכוסה ואינו נראה ב"חושך" של ההווה. לעומת זאת בירושלמי, ששם הכל "מואר" רואים כבר בהווה גם את העתיד, וממילא העתיד מכריע את ההווה.

וכך בעניננו: לפי הבבלי, כאשר ההווה מכריע, נפסקת ההלכה כרבי יהודה בן בבא שצריך לפרט את החטא. ואילו לפי שיטת הירושלמי, שהעתיד מכריע את ההווה, נקבעת ההלכה כרבי עקיבא ש"אין צריך לפרוט את מעשיו".

ו. "וזרקתי"... "מקוה

ישראל..."

לפי כל האמור לעיל יובן גם סיום מסכת יומא בירושלמי – "כתיב: מקוה ישראל ה'... וכן הוא אומר: וזרקתי... אטהר אתכם", ואת הקשר בינו לבין המחלוקת אם צריך לפרט את החטאים בוידוי:

אודות ההבדל שבין שני פסוקים אלו – "מקוה ישראל ה'" ו"וזרקתי עליכם..." – יש לבאר, על יסוד פירושיהם של מספר מפרשים⁴⁵: