240
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
צריך" היא כדי "שלא יחשדוהו בשאר עבירות".
ויש לומר, שהמשמעות של מחלוקת זו עצמה – אם הבושה מכריעה, או החשד – היא:
הענין של "יתבייש מחטאיו" קשור בהווה לתשובה עצמה: כאשר יש לאדם רגש של בושה גדולה על חטאו, הרי חרטתו על העבר וקבלתו להבא עמוקות ואמיתיות יותר.
לעומת זאת ה"הפסד" הנובע מהחשד – "שלא יחשדוהו בשאר עבירות" – קשור בעיקר לעתיד, שיפסיד את האמון בו18 בעתיד וכדומה, ואולי יש לומר, שכאשר חושדים בו בעבירות אחרות, ייתכן, שיטיחו זאת בפניו, ודומה הדבר לאיסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים"19.
ולפי זה כרוכה מחלוקתם בשאלה הידועה20 – האם יש להתחשב ולהכריע בהווה לפי מצב אשר יתרחש (או אשר עשוי להתרחש) בעתיד:
בעל הדעה ש"צריך לפרוט את מעשיו" סובר, שכיון שפירוט החטא חשוב בהווה לתשובה עצמה, כדי שתהיה עמוקה וכנה יותר – אין מתחשבים בחשש לגבי העתיד.
ולעומת זאת שיטת רבי עקיבא היא, כפי שהוסבר כבר בהרחבה21, שצריך להתחשב בעתיד. הוא ראה מיד בהווה בכל דבר את התוצאות שיתרחשו בעתיד22. ולפיכך, למרות שמצד המצב בהווה עשוי היה פירוט החטא להביא לידי חזרה בתשובה עמוקה יותר, צריך לחשוש לתוצאה השלילית שעלולה לנבוע מכך בעתיד.
ג. תשובה מיראה ותשובה מאהבה
לפי הסבר זה על שיטת רבי עקיבא,
הערות
- 18. אף שהוא איסור (בהווה) – לעשות דבר המביא לידי חשד (בפרטיות – אנציקלופדי' תלמודית (כרך יז) ערך חשד: מראית העין) – הרי ה"הפסד" שבזה (הפסד הנאמנות) נוגע בעיקר בעתיד, שאינו נאמן בשלו או גם בשל חברו בנוגע ל"שאר עבירות" (משנה בכורות ספ"ד. שם פ"ה מ"ד. – ולהעיר אשר לר' מאיר גם על של חבירו אינו נאמן ולהראב"ד (הל' מעשר ספי"ב, הובא בתויו"ט לבכורות פ"ה שם) הלכה כר"מ חוץ במטיל מום בבכור. אף שאינו נוגע לנדו"ד שהרי מפסיד פרנסתו ע"י שאין קונין משלו).
- 19. ב"מ נח, ב (במשנה). רמב"ם הל' תשובה ספ"ז. הל' מכירה פי"ד הי"ג. טושו"ע חו"מ סרכ"ח ס"ד. שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הל' אונאה סכ"ח.
- 20. ראה שד"ח כללים מע' זיין כלל א. אסיפת דינים מע' יוהכ"פ ס"א סק"י (ולהעיר מלקח טוב – להר"י ענגל – כלל ו אות ג. ועוד). וראה לקו"ש חט"ו [המתורגם] ס"ע 494 ואילך. חט"ז [המתורגם] ע' 424 ואילך. חי"ט [המתורגם] ע' 76, 79 ואילך.
- 21. לקו"ש חי"ט שם – בביאור ב' הסיפורים בסיום מס' מכות.
- 22. וע"ד הוראתו (והנהגתו) "לעולם .. כל דעביד רחמנא לטב עביד" בפועל (ברכות ס, סע"ב. וראה לקו"ש שם). וראה לקמן בפנים סעיף ה בנוגע לשיטת הירושלמי בזה.
משנה בכורות ד׳ - הטקסט מספריא
עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור. בבהמה דקה עד שלשים יום. ובגסה חמשים יום. רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים. אמר לו הכהן בתוך זמן זה תנהו לי. הרי זה לא יתנו לו. אם היה בעל מום. אמר לו תן לי שאוכלנו. מותר. ובשעת המקדש אם היה תמים. אמר לו תן לי שאקריבנו. מותר. הבכור נאכל שנה בשנה. בין תמים בין בעל מום. שנאמר (דברים טו, כ) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה:
נולד לו מום בתוך שנתו. מותר לקיימו כל שנים עשר חדש. לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו. אלא עד שלשים יום:
השוחט הבכור ומראה את מומו. רבי יהודה מתיר. רבי מאיר אומר הואיל והוא נשחט שלא על פי מומחה אסור.
מי שאינו מומחה. וראה את הבכור ונשחט על פיו. הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין. זיכה את החייב. וחייב את הזכאי. טמא את הטהור. וטהר את הטמא. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם היה מומחה לבית דין. פטור מלשלם. מעשה בפרה שנטלה האם שלה. והאכילה רבי טרפון לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים והתירוה. אמר תודוס הרופא. אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא. עד שהם חותכין את האם שלה. בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון אמר לו רבי עקיבא. רבי טרפון פטור אתה. שאתה מומחה לבית דין. וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם:
הנוטל שכרו להיות רואה בכורות. אין שוחטין על פיו. אלא אם כן היה מומחה. כאילא ביבנה. שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה. וששה בגסה. בין תמים בין בעל מום
הנוטל שכרו לדון. דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. להזות. ולקדש. מימיו מי מערה. ואפרו אפר מקלה. אם היה כהן וטמאהו מתרומתו. מאכילו ומשקו וסכו. ואם היה זקן. מרכיבו על החמור. ונותן לו שכרו כפועל:
החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים. ולא עורות שאינן עבודין. רבי אליעזר אומר לוקחים ממנו עורות של נקבה. ואין לוקחים ממנו צמר מלובן וצואי. אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים:
החשוד על השביעית. אין לוקחין ממנו פשתן. ואפילו סרק. אבל לוקחין ממנו טווי ואריג:
החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין. אין לוקחין ממנו אפילו מים או מלח. דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומות ומעשרות. אין לוקחין ממנו:
החשוד על השביעית. אינו חשוד על המעשרות. החשוד על המעשרות. אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה. חשוד על הטהרות. ויש שהוא חשוד על הטהרות. ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. זה הכלל. כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו:
משנה תורה, הלכות מעשרות י״ב - הטקסט מספריא
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר הרי זה שואלו ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן מעושרין הן אוכל על פיו באותה שבת ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה.
אע"פ שהוא אוכל על פיו בשבת הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת היתה שבת ויו"ט סמוך לה ושאלו באחד מהן אוכל אף בשני מפני שלא נראה לעשר בינתיים וכן בשני ימים טובים של גליות.
הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת והוא אינו מאמינו על המעשרות שואל ואוכל על פיו בשבת הראשונה בלבד אבל בשבת שנייה אף על פי שנדר ממנו הנאה אם לא יאכל אצלו לא יאכל עד שיעשר דמאי.
מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו כשם שאימת שבת על עמי הארץ כך אימת דימוע עליהם ואינן חשודין להאכיל את המדומע.
מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש מע"ר מפירות אלו ואמר שהפריש מהן מעשר שני נאמן הפריש מעשר שני בפנינו ואמר שהפריש מעשר ראשון אינו נאמן שהשני שלו והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון והנאמן על הראשון נאמן על השני לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו ואמר אלו מע"ר נאמן ואין מפרישין מהן תרומות ומעשרות ואם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר ויראה לי שהוא פודה את כולם.
האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר והלך ולקח והביא לו אינו נאמן ואם אמר לו קח לי מאיש פלוני ה"ז נאמן לומר ממנו לקחתי שהרי מתיירא שמא ישאלנו הלך ליקח לו מאותו פלוני ואמר לו מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן.
הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני אינו נאמן אמר לו איש פלוני ה"ז נאמן ולוקח מאותו פלוני אע"פ שאינו מכירו והולך ואוכל על פיו הלך ולקח ממנו ושאל לו מי כאן מוכר יין ישן אמר לו זה ששלחך אצלי אף על פי שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין.
בד"א בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ואם שהה שם שלשים יום אע"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה.
ולא התירו דברים אלו אלא בתרומות ומעשרות אבל לענין פירות שביעית או לענין טהרות לא יקח אלא מן המומחה.
החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן פירות אלו אינם מתוקנים ופירות חבירי מתוקנין אינו נאמן שמא קנוניא עשו ביניהן.
המוכר פירות בסוריא ואמר משל א"י הם חייב הלוקח לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר משלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריא והיה רוב ממכרו משדהו חייב הלוקח ממנו לעשר שחזקתו שמשדהו הביאם.
עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה הרי אלו נאמנין כל זמן הגרנות שהלקט והשכחה והפאה מצויים והוא שיהיה קרוב מן הגורן כדי שיצא ויבא בו ביום ואם אמרו של מעשר עני הם הרי אלו נאמנין כל השנה כולה ואינן נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם ליתנו.
כיצד חיטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנין ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר ממתנות עניים הוא אלא מתעשרין דמאי.
נאמנין על השעורה של אורז ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין בין חיין בין מבושלין נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הם נאמנין על הירק חי ולא מבושל אלא אם כן היה דבר מועט שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדרתו לעני ומתוך שיכול לומר הבעל הבית נתנו לי יכול לומר אני בשלתיו ממתנותי.
וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר ראשון שניטלה תרומתו הם הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.
אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ שאינו לא חשוד ולא נאמן אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין אסור ליקח ממנו כלל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר אפילו קרבי דגים מפני שנותנין בהם שמן ואין אסור אלא כל שלפניו אבל אצרו מותר ליקח ממנו מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו שמא יודע הדבר ויפסיד הכל וכן החשוד למעשר שני למוכרן לשם חולין אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר וכל זה קנס מדבריהם.
חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואין צריך לומר ע"ה לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן אמר אלו פירות מתוקנין בשל אחרים נאמן והוא שלא יראו כעושה קנוניא כמו שביארנו.
המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הן הבשר בשר בכור היה היין יין נסך שורת הדין שאינו נאמן אפילו היה המוכר חבר והזריז מחמיר על עצמו ואם האמינו הרי זה משובח אפילו היה המוכר עם הארץ.
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳ - הטקסט מספריא
הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.
לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו לפיכך ישוב מחטאיו מיד ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות טרם שיזקין הוא ששלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים.
אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'.
ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה' ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכן אתה מוצא שבלשון שהקדוש ברוך הוא מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו' וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם .
כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו' והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.
בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.
משנה תורה, הלכות מכירה י״ד:י״ג - הטקסט מספריא
כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה היו חלאים ויסורים באין עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד.
שולחן ערוך, חושן משפט רכ״ח:ד׳ - הטקסט מספריא
כֵּיצַד הוּא אוֹנָאַת דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר: בְּכַמָּה אַתָּה רוֹצֶה לִתֵּן חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹתוֹ. הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְשִׁים לִקְנוֹת תְּבוּאָה, לֹא יֹאמַר לָהֶם: לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ לִמְכֹּר. אִם הָיָה חֲבֵרוֹ בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֵׂי אֲבוֹתֶיךָ. אִם הָיוּ יִסוּרִין בָּאִים עָלָיו, לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד" (אִיּוֹב ד, ו). אִם נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה עַל דְּבַר חָכְמָה, לֹא יֹאמַר לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתָהּ חָכְמָה: מַה תָּשִׁיב בְּדָבָר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִדְבָרִים אֵלּוּ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.